זאת הולכת להיות מערכה מאוד לא פשוטה נגד הרוע. לא צבאית ולא טכנית כמובן, כי המאה השנים האחרונות חידדו לנו מכל כיוון שזה לא הסיפור – הבסנו ענקים כשהיינו חלשים, והגענו עוצמתיים וטכנולוגיים לשיאי זוועות מול זקנים רעים על מקל הליכה ותתי-אדם בכפכפים.
המערכה הזאת הולכת להיות קשה כי החולשה הכי גדולה שלנו היא היכולת שלנו להביט לרוע בעיניים, לתת לו את הכבוד שלו, לקבל סופית שהוא קיים כאן בעולם ומטרתו מוצהרת ורצינית: להשמיד ולהרוג ולאבד. ואז להכות בו עד סופו המר.
נהיה חייבים להיות מוכנים לוותר באופן מאוד מאוד עמוק על הרצון להיראות צודקים. לפני זה לא נוכל להיות ממוקדי מטרה. כי ההצטדקות תמשיך לעקר אותנו מלעשות את מה שאנחנו חייבים לעשות. תמשיך לשבלל ולבלבל אותנו. תגרום לנו ללחום על התדמית שלנו בעולם ולא נגד הרוע.
וכדי להיות חדורי מטרה וממוקדים במערכה הזאת לא נוכל לפסוח על ההכרה העמוקה במה שקרה כאן, עם כל הזוועות. זה בסדר להימנע מלראות סרטוני זוועות, אבל אין לאף אחד, גם לא לצעירים, זכות שלא להכיר את רשימת הזוועות שעשו בנו. אין לנו שום זכות מוסרית שלא לדעת שאנסו את נשות ישראל. אין לנו זכות מוסרית שלא לדעת שהרוע הזה עקר עיניים לילדים ולהורים. ששרפו ילדים חיים. שכרתו את הראשים של אחינו. למה? כדי שהזעם הלאומי יגבר.
אנשים משתוממים: כיצד יכול להיות שאחרי מיצג הרשע של חמאס עוד נותרו אנטישמים בעולם? כיצד זה שאחרי מה שקרה כאן בשמחת תורה האנטישמיות בעולם רק הולכת וגוברת? התמיהה הזאת רק מעידה שעוד לא קלטנו את המנגנון: עם שפל שאינו יודע לנקום על רוע למעשה נכנע לו, ובמפת הכוחות של העמים אין לעם כזה אין זכות קיום. הוא חוזר להיות חלש ושבור, וזה הזמן לבעוט בו
אם הזעם הלאומי לא יגבר, לא יהיה בנו הכוח לעשות את מה שמוטל עלינו לעשות. ראש הממשלה לא ישמיד את הרוע שצריך להשמיד בחבל עזה אם הוא לא ידע שהעם מאחוריו זועם ודורש לעשות. כשאנחנו מבטיחים ביום השואה "לעולם לא עוד" זה לא רק כדי להגן על עצמנו, אלא זאת הבטחה לכל הנרצחים בשואה, שהפעם, אם זה יקרה, נלמד את כולם שאין כאן עוד יהודי שמגיב תגובה מידתית. אם לא נעשה את זה, אין עוד צורך ביום השואה.
האמת היא שגם אנחנו הדחקנו את עצמת הרוע שאיתו אנחנו מתמודדים, וכשדיברנו כאן כבר שבועיים על יישובי גוש קטיף ועל שצריך לעורר את האהבה על ארץ אבודה שנשכחה, קצת התבלבלנו. גם שעתם תגיע, אבל השלב שאליו דרדרנו את עצמנו בהתעלמות שלנו מהרוע כבר יצר כאן שפה אחרת. כי כשמתבוננים בזוועה וברשעה מבינים שזאת לא שפה רלוונטית כרגע. עכשיו צריך אך ורק נקמה לאומית. אחר כך נדבר על יישובים.
בלי נקמה לאומית אנחנו נפגוש את הרוע במפלצתיותו הגדולה ביותר. לכן הרוע חייב לקבל מכה שמעולם לא קיבל.
ממשלת ישראל, השמידו אותנו כפי שלא קרה מעולם בהיסטוריה של העם היהודי. כל הדיבורים על מדינה ריבונית חזקה דורשים הוכחה מחדש. לא בהתגוננות. ממש לא. בנקמה לאומית פשוטה על הילדים שכרתו את ראשיהם, על הנשים שהושפלו, על האבות שקצצו את איבריהם. על נשים הרות שביקעו את כרסן. זעם לאומי צרוף. בשביל זה יש לנו צבא בימים האלה, לא כדי שינטרל או ירתיע אלא כדי שינקום.
אנשים משתוממים: כיצד יכול להיות שאחרי מיצג הרשע של חמאס עוד נותרו אנטישמים בעולם? כיצד זה שאחרי מה שקרה כאן בשמחת תורה האנטישמיות בעולם רק הולכת וגוברת? התמיהה הזאת רק מעידה שעוד לא קלטנו את המנגנון: עם שפל שאינו יודע לנקום על רוע למעשה נכנע לו, ובמפת הכוחות של העמים אין לעם כזה אין זכות קיום. הוא חוזר להיות חלש ושבור, וזה הזמן לבעוט בו. השנאה והאנטישמיות יגברו ככל שנגמגם ונראה לעולם שדם עבדיו השפוך אינו ראוי לנקמה.
אחרי כל הזעקות הצבועות, האנטישמיות תיעצר רק כשהכבוד הלאומי יושב, העם העזתי יימחק, והרוע יקבל מכה שהשטן לא ברא.
מתבוננים ברגעים האלה כל יושבי תבל, מלבנון וערביי הגליל ועד איראן, מאחרוני האנטישמים באירופה ועד חברי האו"ם. האם נשאיר זכר לעמלק?
