הנביא ישעיהו מתאר במילים מדויקות כל כך בהפטרת בראשית את מה שעבר עלינו ועובר עלינו בימם אלו: "וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב" (ישעיהו מב, כב). אוי נא לנו. בחורינו בבתי כלאים, ואין אומר השב!
ואז הנביא פונה אל העם וקורא לו: "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר! מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים?" (שם, כג–כד). מי הוא שעומד מאחורי זוועה זו? והוא עונה תשובה ברורה, צלולה, חדה, כואבת ובלתי נתפסת: "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ; וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב" (שם, כד–כה).
ה'. אבא שבשמיים, אבא אהוב, אבא אוהב. הוא שנתן אז והיום את יעקב למשיסה ואת ישראל לבוזזים. יכול להיות שקשה לנו מאוד לקבל את זה, אבל זו האמת המקראית היחידה. כל התורה מלאה בהבטחות הא-לוהיות שאם נקיים את מצוותיו נקבל שכר, ואם חס ושלום לא, ניענש בחמת זעם ובחרון אף.
אני יודע רק דבר אחד בוודאות שאין עליה עוררין: הקב"ה, אב הרחמים, הא-ל המלא רחמים השוכן במרומים, הוא-הוא אשר שלח את קלגסי הנאצים להורגנו ואת חיות הטרף מחמאס לטבוח בנו. ואיני מרגיש, אפילו לא לרגע קטן, טרוניה או תלונה עליו יתברך. אני בטוח שכל מעשיו לטובה. זהו המבחן שאנו נמצאים בו כעת
יותר מכך, ההגות היהודית כולה, לכל דורותיה (אולי עד השואה), לא העלתה על דעתה כלל מחשבה שיש משהו, קטן או גדול, שאיננו מיד ה'. יש נטייה נפוצה, וראינו אותה גם בשואה, להאשים את א-לוהים בתוצאות המרות. על כך נאמר במשלי: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג), האדם אשם באיוולתו, במה שבא עליו, אך הוא מאשים את הקב"ה וזועף עליו.
אך הכתוב לא התכוון להסיר את האחריות הא-לוהית לנעשה עם האדם; הוא רק בא להסיר את התלונה על חוסר הצדק הנמצאת בלבבות. אתה בטיפשותך הבאת על עצמך את העונש הא-לוהי, וכעת אתה מתרעם עליו?! ברור שפסוק זה אף מחזק את ההכרה שהכול מאיתו יתברך, כפי שפירש רש"י על אתר: "איוולת אדם תסלף דרכו – בעוונו בא לו הרע, כי באיוולתו תסלף דרכו, ועבר עבירות, ונפרעין ממנו. ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקדוש ברוך הוא, וממהר אחר מדת הדין, כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עשה א-להים לנו".
שלמה המלך ע"ה השלים את התמונה באומרו: "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ" (קהלת י, יא). ר' אבא בר כהנא במדרש קהלת רבה מדגיש שהפסוק הזה עוסק לא רק באסונות טבע אלא גם במהלכים פוליטיים: "אין המלכות מתגרה בבני אדם אלא אם כן נלחש לה מלעיל". פועלם האכזרי של בני האדם גם הוא איננו יוצא לפועל בלי הוראה מגבוה. זו השקפת עולמה של ההגות היהודית לדורותיה, זו וזו בלבד.
מקצת בני עמנו התקשו לייחס לקב"ה את מותם הנורא של מיליוני חפים מפשע, ובהם יותר ממיליון ילדים אשר לא טעמו טעם חטא. גם לחז"ל היה קשה לראות את הזוועות מחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ובכל זאת ראו בהן את יד ה', המענישנו על חטאינו! וכי במה שונה השואה מהזוועות שהיא כאן באותם ימים?
גם הטוב וגם הרע מיוחסים ביהדות מאז ומתמיד לפעולה הא-לוהית. גם הזוועות והקורבנות והרוע באים ממקור הטוב. גישה המנתקת את הרע מהסדר הא-לוהי היא כפירה גמורה בעיקר, ודחו אותה גדולי רבותינו בדור האחרון רובם ככולם.
הוויכוח נותר רק על השאלה המאוד לא פשוטה: האם נוכל לחפש ולמצוא בעצמנו את פשר העונש? האם לנו הכלים לדעת 'על מה אבדה הארץ', או שמא כלים אלו נתונים רק לנביאים ובעלי רוח הקודש?
לא אאריך בפולמוס זה כעת, כי הוא חסר משמעות לי הקטן; אני ודאי איני יכול לפרשן את מלך מלכי המלכים. אין לי שמץ של מושג על מה ניתך עלינו חרון הזעם הנורא הזה, ואיני מתיימר לענות תשובות על השאלה הזאת. אני יודע רק דבר אחד בוודאות שאין עליה עוררין: הקב"ה, אב הרחמים, הא-ל המלא רחמים השוכן במרומים, הוא-הוא אשר שלח את קלגסי הנאצים להורגנו ואת חיות הטרף מחמאס לטבוח בנו. ואיני מרגיש, אפילו לא לרגע קטן, טרוניה או תלונה עליו יתברך. אני בטוח שכל מעשיו לטובה, שכל מה שעשה, עושה ויעשה הוא לטוב לנו, ואני מנסה לחפש איך עליי להיות טוב יותר כעת, בעקבות החורבן הנורא והבלתי נתפס הזה.
כל זה בחשבונות של מעלה. בחשבונות של מטה אפשר בזהירות ובענווה להעלות השערות על שהמציאות המטורפת הזאת לא הייתה יכולה להתרחש אילולא הגשימה את תוכניתה חבורת המטורפים שהובילה את הגירוש מגוש קטיף. אבל זה לא מוריד כהוא זה מהאחריות הישירה של מבצעי הטבח, כמובן, וגם לא משנה בדבר את אמונתנו היוקדת שהכול משמיים (בעוונותינו).
זהו המבחן שאנו נמצאים בו כעת, ועלינו לעמוד בו בחירוק שניים, בלב דואב ובעיניים דומעות. "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא עלתה עַוְלָתָה בּוֹ" (תהלים צב, טז), זו המשימה של כל יהודי מאמין, לקבל את הייסורים באהבה, כי הרי רבותינו לימדונו שארץ ישראל נקנית בייסורים, ויהי רצון שזו תהיה מנת הייסורים האחרונה שעלינו לסבול בדרכנו לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
