פרופ' יואל אליצור
במבצע הקפות של גוש אמונים במוצאי שמחת תורה תשל"ה הצלחנו להכניס קבוצות גדולות של פעילים לכעשר נקודות ביהודה ושומרון עד שבא הצבא ופינה אותנו. בוואדי קלט פגשנו קבוצות בראשות הרב לוינגר, חנן פורת ודוד עמית, ויחד הגענו ברגל ליריחו. בעת הפינוי פנה אלינו קצין צה"ל בדברי תוכחה על שאנחנו מפריעים לצה"ל, שיש לו משימות חשובות בשטח, ובגללנו הוא צריך להקדיש כוחות לשטויות שלנו. העיתונאי טדי פרויס כתב אז ב'דבר' שחבל לטרטר את כוחות צה"ל, שהרי המתנחלים ממילא באו רק לעשות כותרות בעיתון, ואחרי יום הם היו חוזרים בעצמם הביתה.
זיכרון אחר מאותה התקופה: כשנתיים או שלוש אחר כך נסעתי בערב באוטובוס מטבריה לירושלים דרך הבקעה. לידי ישבו שני חרדים שדיברו ביידיש, ולא כל כך הבנתי מה הם מדברים. פתאום כשעברנו ליד מישור אדומים, אחת הנקודות הראשונות שהצלחנו להיאחז בהן (העיר מעלה אדומים וכל היישובים לאורך הציר עדיין לא נולדו, ועל הקניון הגדול והמפואר בארץ שיוקם שם במאה ה-21 לא היה אפשר אפילו לחלום), אמר אחד משני שכניי לחברו: "ווס איז דוס די ליכטן דורטן?" (מה זה האורות שמה), וההוא הניף את ידו בביטול: "אה, דאס איז די משיגענע גוש אמונים!"
ובכן, מסתבר שהקב"ה עובד עם המשוגעים לדבר, ולא המתנחלים הם שמפריעים לצבא אלא הצבא הוא שנשען על המתנחלים (ולעיתים לא-רחוקות גם נשלח לצערנו על ידי בכיריו השטופים באמונות הבל להרוס למתנחלים). באזורי היישובים ביהודה ושומרון הצבא שוכן לבטח ועוסק בפעולות שיטור, ובין סיור לסיור נהנה מבתים פתוחים לכוחות הביטחון בכניסות ליישובים. אנשי החוות והגבעות שפורחות בשנים האחרונות הם שמצילים את השטח ומחזקים את הביטחון. כשניסה עם ישראל את השיטה של צבא בלי יישובים פעם אחר פעם ברצועת ביטחון בצפון, קברנו בכל יום חיילים שנפגעו ממטענים, עד ש'ארבע אימהות' ואהוד ברק הניסו אותנו משם בביזיון ובהפקרת ידידים ונשק. בעזה הייתה ממשלת שרון קיצונית יותר: גדר גבוהה ומכשול תת-קרקעי, "אנחנו כאן והם שם, ושלום על ישראל". התוצאה ידועה.
כעת עם ישראל חוזר לצערנו על הניסיון שחווינו ברצועת הביטחון בדרום מדינת לבנון בימי אהוד ברק. המוחים והמשחיתים והמובילים לתבוסה בישראל נתלים הפעם בחטופים ולא בהרוגים, כנראה מפני שרוב ההרוגים אינם מהמחוזות שלהם. לא תקין פוליטית לומר זאת, אבל זאת האמת. את האבדות סופגים בראש ובראשונה הדתיים, המסורתיים והמתנחלים, שבימים האחרונים הצטברו במספר רב במיוחד. מי שהתחננו באלף עצרות בכיכר בתל אביב "אל תיתנו להם רובים", מי שהפגינו בנימוס רב מדי עם סרטים כתומים בימית ואחר כך בגוש קטיף ובצפון השומרון, הם שמשלמים את מחיר הזיות השלום וההיפרדות שלא היו שותפים להן לרגע אחד.
המגורשים מלפני 19 שנה, שהזהירו מפני מה שבבהירות עומד לקרות, ובוגרי מכינת עלי הם עמוד השדרה של המפקדים ושל החיילים שבשטח. מהשטח עולה מנגינה הפוכה מתפיסתם של שר הביטחון ודובר צה"ל המופיעים באולפנים בפנים עגומות וממשיכים להאמין ב"אינטרסים" וב"הכלה" וב"מניעת הסלמה" ובצבא מוסרי כביכול המסכן את אנשיו ומשלם מחיר דמים כדי שלא לפגוע ב"בלתי מעורבים". ברשתות המשקפות את השטח אתה פוגש את הלוחמים הרוקדים ורצים בשמחה אל תוך האזור המסוכן, הנושאים ברמה את שם ה', הקוראים "שמע ישראל" ו"ה' הוא הא-לוהים" ותוקעים בשופרות לפני כל כניסה למשימה בעזה. בתחילה ניסו בפיקוד הצבא לעצור ולהרחיק את כורזי שמע ישראל, אבל הגיע רגע שזה כבר לא אפשרי אם רוצים שיישארו לוחמים בשטח. אימהות הנופלים מדברות בצורה מעוררת השראה על ניצחון ועל אחדות, אבל מן הצד השני, המפלג והתוקפני, אין אחדות ולא שום קריאה לאחדות. את מי שראו את המציאות ללא כחל וסרק הם מעיזים לכנות "משיחיים" ו"הזויים" ו"מטורללים", ואינם אלא פוסלים במומם שלהם. הנושאים בעול אינם מתלוננים, וכמו עבד ה' בישעיהו נג "חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם", הם בראש המסכנים את נפשם ומשלמים מחיר בגלל הזיות שניסו בכל כוחם למנוע.
כמה מגוחכים הדיבורים על "חמולות" ופלשתינים "מתונים" או קטרים או "כוחות בין-לאומיים" שכבר ניסינו בעבר. קול ה' קורא לנו. הקב"ה יצר מציאות שאי אפשר לצאת ממנה אלא בהתנערות למציאות חדשה
קול ה' קורא לנו
מה עכשיו? אחרי מה שעם ישראל הביא על עצמו בשמיני עצרת, אחרי הסתר הפנים, אחרי המכות הנאמנות שזכינו להכות באויב לפני שהתחלנו לדשדש, אסור להסכים לשום דבר שהוא פחות מניצחון מוחלט. יש רק שתי אפשרויות: או שהאויב יעזוב ואנחנו נבוא במקומו, או שהוא ישב בשטח, והגליל ייחרב והעוטף יישום. כמה מגוחכים הדיבורים על "חמולות" ופלשתינים "מתונים" או קטרים או "כוחות בין-לאומיים" שכבר ניסינו בעבר. קול ה' קורא לנו. הקב"ה יצר מציאות שאי אפשר לצאת ממנה אלא בהתנערות למציאות חדשה.
ב-1947 הייתה בארץ מציאות קשה. הערבים פרעו פרעות, והיישוב העברי הקטן היה מפוצל ומסובך לא פחות מהיום. אילו אמר אז מישהו שבקרוב יהיו אשדוד ואשקלון ויבנה ובית שאן וצפת ערים יהודיות, היו מאשפזים אותו. זה היה דמיוני לגמרי, אבל זה קרה, כי זה תואם את התוכניות של הקב"ה שעליהן סיכם עם אברהם, יצחק ויעקב.
הקב"ה אינו עובד לבד, הוא זקוק לשותפים מסורים. במלחמת השחרור נמצאו הרבה שותפים כאלה, ובראש המדינה שבדרך עמד ברגע המכריע מנהיג כבן-גוריון הקשוב לקול ההיסטוריה, וכך מתוך מלחמה בלתי אפשרית נגד צבאות גדולים וחזקים פי כמה משלנו בוטלו גבולות החלוקה, עם ישראל כבש ויישב והביא מכל העולם עולים בכמות כפולה מאוכלוסייתו הקודמת, והם החיו את הנגב והגליל.
התפתחות כזאת צריכה לקרות כעת. וכעת זה מוטל עלינו, הדתיים והמסורתיים והמתנחלים שלא נשבו בכזבי האמונות שנשברו בקול רעש גדול בשמיני עצרת, שגם עכשיו נושאים את האלונקה על כתפיהם, שבשבילם "כיבוש" אינו מילה גסה. מנהיגי הציבור הזה הודרו מקבינט המלחמה והסכימו לכך מתוך הבנה של האם האמיתית, "תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו".
הממשלה וראשה נתניהו, שעומד עמידה מעוררת כבוד מול לחצים מבחוץ ובעיקר מבפנים, אינם מסוגלים לחולל את השינוי, אבל כשזה יבוא מלמטה, מהשטח, מהלוחמים, ואם יהיה צורך, גם על ידי איום להפלת הממשלה, זה יפגוש את הנקודה הפנימית האמיתית שלהם. נאמץ את כל הכוחות לגרש אויב וליישב את כל מה שכבשנו ונכבוש, "שכם אחד לעזרת העם" (ביאליק), "לעזרת ה' בגיבורים" (שירת דבורה).
