הרב אייל ורד
שחייה. מין ספורט נקי כזה. אין רעש בתוך המים, וגם הרעש שמחוץ לא מגיע לאוזניים. הידיים חותרות. הגוף נע. הכי אני אוהב פרפר. מין תנועת דולפין כזו גלית. עולה ויורדת.
לא רק לשחות אני אוהב. גם לראות את השחיינים מתייצבים במקומות, מניפים זרועות לשחרור ויוצאים לדרך. ממארק ספיץ ועד מייקל פלפס, ובאמצע כל מיני גדולים, כמו מאט ביונדי הבלתי נשכח או איאן ת'ורפ, חוצים את הבריכה במהירות עד הנגיעה ההיא בקיר, שקובעת פעמים רבות שיא חדש.
ופתאום בחודש אלול באות לי מחשבות כאלה של אלול. של תשובה ותיקון. והתחלתי לחשוב על השחיין שמגיע אחרון, בדרך כלל במסלול שמונה או אחת. המצלמה ממוקדת בשלישייה הראשונה, בוודאי במקרים שבהם המשחה צמוד. הרבה אחרי שהם מסירים את הכובע ואת המשקפת רואים קצת מים משפריצים בקצה התמונה. האחרון הגיע.
בשונה מספורט קבוצתי, שבו כל הקבוצה מפסידה יחד או מנצחת יחד, ובשונה מריצה, שבה אומנם יש מי שמגיע אחרון, אך זה נמשך זמן קצר ביותר, בשחייה זה נמשך זמן רב יותר. הרבה יותר. כולם כבר הגיעו אל הקיר, ומסלול שמונה עדיין חותר. לבד. עושה גלים בכל הבריכה ללא כל צורך לכאורה. ללא כל טעם.
אבל הוא ממשיך לשחות. חותר. יודע שהוא חלק ממשהו גדול. סותם את האוזניים וגם את העיניים לתוצאות של אחרים, ופשוט ממשיך לחתור קדימה
במבט ראשון זה בעיקר בושות. הנצחת ההפסד. אבל השנה בחודש אלול חשבתי עליו, על השחיין שבמסלול האחרון. מה עובר לו בראש?
עקשנות. היא ודאי נמצאת שם. התחלתי – ואני צריך לסיים. לא משנה מתי ואיך אגיע. זה לא קשור אליהם, זה קשור אליי.
עצמיות – נכון שאני אחרון, ונכון שזה קצת בושות. אז מה? אני כאן כי אני אוהב לשחות וכי אני מנסה, ומי שלא מנסה לא מגיע לשום מקום. ולכן אני ממשיך.
אני חלק ממשהו גדול – נכון שלא הגעתי לשום מקום משמעותי, אבל הייתי חלק ממשהו גדול. מרכיב אחד בתוך תמונה גדולה. נכון, איש לא יזכור את זה, אבל אני אזכור. אני אדע שעמדתי שם והייתי חלק ממשהו גדול.
ואולי יש אפילו איזה עונג מסוים בהגעה האחרונה הזאת, כי אלו הם הרגעים שבהם רק השחיין האחרון שוחה. איש אינו מסתיר אותו. איש אינו יוצר גלים אחרים חוץ מאלו שלו. לפתע הבריכה נהיית מופע של אדם אחד, של השחיין האחרון. רגע לפני כן היא שצפה וקצפה, ופתאום רוגע, ורק מסלול אחד חותר לבדו, וכל הבריכה שלו.
ופתאום השחיין הזה של מסלול שמונה הזכיר לי את דמותו של בעל התשובה. שהוא מתאמץ מאוד ורוצה מאוד, אבל התוצאה היא לא תמיד במקומות הראשונים. לא בהבנת הלימוד ולא בקריאת הארמית וגם לא במקומות המדויקים שבהם עומדים או יושבים בתפילה. וגם הניגונים הרבה פעמים מתבלבלים לו עם ניגונים ממקומות אחרים. מוצלחים פחות.
אבל הוא ממשיך לשחות. חותר. יודע שהוא חלק ממשהו גדול. סותם את האוזניים וגם את העיניים לתוצאות של אחרים, ופשוט ממשיך לחתור קדימה.
ובסוג של הפוך על הפוך דווקא האיטיות הזאת ניכרת. דפי הגמרא שנצברים לאט-לאט. המסכתות שכן מצליחים לסיים. ניגון שנתפס בקצב שלו. בדרך שלו הוא מגיע, בעל התשובה הזה.
מעולם לא עמד וגם לא יעמוד על פודיום. שום מדליה לא הונחה על צווארו. אבל הוא היה שם. לא ויתר. המשיך לשחות גם כשהכול נגמר. כי הוא חלק מדבר גדול. ויכול להיות שבעולם האמת, ששם הדברים נראים הפוך, דווקא שחיין מסלול שמונה הוא המנצח האמיתי.
