באחת מחופשות הקיץ התקבצנו, בני המשפחה המורחבת, בפארק במרכז הארץ. בני הדודים המבוגרים פטפטו, והצעירים רצו בין המתקנים. אחד מדודיי, עורך דין במקצועו, נטה במהלך השנים לזרם החרדי. בניו לומדים בישיבת פוניבז', ובתו, בת דודה בת גילי, נישאה לבחור חרדי, אדם נעים הליכות שיושב זה שנים ארוכות בכולל ולומד תורה.
בשלב מסוים ביקש אחד מילדיה, ילד עול ימים, לנצל את המעמד לעריכת 'סיום' לזכרו של סבנו ז"ל. נעמדנו במעגל, והילד הקריא והסביר בטבעיות, כבקיא ורגיל, את המשניות האחרונות במסכת כלים, המסכת הארוכה בש"ס. אינני זוכר מה הוא אמר ומה הסביר, אך אני זוכר כיצד הבטתי במבטיהם של שאר הילדים, כולם ילדים טובים מתוצרי החינוך הממלכתי-דתי, רובם מבוגרים ממנו, והבנתי שהם אינם מבינים דבר וחצי דבר ממה שהילד מוציא מפיו.
התביישתי. הילד הזה אינו חכם או מוכשר יותר ממה שהייתי אני בגילו, והוא אינו חכם או מוכשר מבני בן ה-12 או מחבריו. אבל בני, הלומד בממ"ד, מסיים את היסודי כשבאמתחתו כולי האי ואולי מסכת משנה או שתיים וכמה דפי גמרא, גם זה בעיקר הודות לתלמוד התורה שמפעיל הגרעין במקום מגוריי. הילד הזה, כמו בני, הוא ילד רגיל לגמרי, והוא מסוגל ללמוד מדי יום תורה עד שעות אחר הצהריים, והחופש הגדול שלו הוא שלושה שבועות ולא חודשיים של חוסר מעש ובטלה.
אין דרך לייפות את זה: מספר שעות לימוד התורה ושאר לימודי הקודש בבתי הספר הממלכתיים הדתיים מחפירה, וברבים מבתי הספר לא מצליחים אפילו לסיים חומש בשנה. לפני שנים מספר הייתי מורה ומחנך במערכת החינוך. לימדתי בממ"ד, ולאחר מכן בישיבה תיכונית. הזדעזעתי ממספר שעות לימודי הקודש העלוב שזוכה לו ילד יהודי דתי-לאומי בבית ספר יסודי ומהדרישות ההולכות ופוחתות מנערים בתיכון לקראת הבגרות בתנ"ך ובתלמוד.
ילדים הם יצורים חכמים, והם מרגישים בקלות מה חשוב יותר בעיני המבוגרים, הוריהם או מוריהם. כשבציבור החרדי ילדים קטנים נבחנים על מסכתות בעל פה, ילדים רבים במגזר שומעים שתורה זה ממש חשוב, אבל מרגישים שתכלס מתמטיקה חשובה יותר, כי משום מה כשמבטלים שיעור בשביל פעילות מבטלים שיעור תורה, ובמתמטיקה אסור לגעת.
בני וחבריו, כמו מרבית בני המגזר, יגיעו ככל הנראה לסיום השמינית אחרי שייבחנו על כמה דפי גמרא לקראת הבגרות, כמה דפים עם רש"י ואולי קצת תוספות. המתמידים ידעו קצת יותר, והאחרים – רבים מאוד – יגיעו לשיעור א' בישיבה הגבוהה או בישיבת ההסדר ובאמתחתם כלים בסיסיים ביותר, נערים יהודים בני 18 שיודעים בקושי לקרוא בעצמם דף גמרא.
אני לא יודע אם הזדמן לכם להגיע לישיבת מיר או לישיבת חברון הירושלמיות, להסתובב בין הסטנדרים בפוניבז' הבני ברקית ולשוחח קצת ב'לימוד' עם הבחורים והאברכים. מי שרואה מקרוב מבין ומפנים את האמת: יש שם משהו שלנו עדיין אין, פער לימודי שככל הנראה קשה להשלים כשאתה מבלה את רוב שנות ההתבגרות בהכול בערך חוץ מלימוד תורה, כולל שעות רבות של בהייה במסך, בסרטונים קצרצרים ברשתות החברתיות, שעיקרו מאיתנו כל יכולת להתרכז ברציפות, להשתמש במוח לאורך זמן ופשוט להתעמק
בחור דתי-לאומי שהולך למכינה או לישיבת הסדר מתגייס לרוב בשיעור ב', כשהוא כבן 20. המתמידים מחכים לשיעור ד' או ה'. נער חרדי נכנס לעולמה של תורה כשהוא ילד. גם בחור לא-שקדן שאינו ראוי ואינו צריך לחסות כל חייו באוהלה של תורה מגיע לגיל הזה ובאמתחתו יותר מעשר שנות לימוד ושינון תורה – מסכתות בגמרא וסדרי משנה, רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים. אצלנו כשמרבית בני המגזר יוצאים לחיים, מתגייסים ורוכשים מקצוע, מתחתנים ונסחפים בשטף החיים, יש ברזומה שלהם מעט מאוד חודשי לימוד תורה, שנה עד שנה וחצי לתלמידי מכינה, ארבע שנים במצטבר בישיבת הסדר לחבר'ה שאינם יוצאים לפיקוד. יש מי שנשארים בישיבה עוד כמה שנים, אבל זה הממוצע. לפני שמחליטים מה טוב ומה לא, בואו נכיר בפערים.
אני לא יודע אם הזדמן לכם להגיע לישיבת מיר או לישיבת חברון הירושלמיות, להסתובב בין הסטנדרים בפוניבז' הבני ברקית ולשוחח קצת ב'לימוד' עם הבחורים והאברכים. מי שרואה מקרוב מבין ומפנים את האמת: יש שם משהו שלנו עדיין אין, פער לימודי שככל הנראה קשה להשלים כשאתה מבלה את רוב שנות ההתבגרות בהכול בערך חוץ מלימוד תורה, כולל שעות רבות של בהייה במסך, בסרטונים קצרצרים ברשתות החברתיות, שעיקרו מאיתנו כל יכולת להתרכז ברציפות, להשתמש במוח לאורך זמן ופשוט להתעמק, כמו שלומד עיון ראוי לשמו אמור להתעמק.
הציבור הדתי-לאומי מחמיר מאד באהבת ישראל, וזה נפלא. אנחנו נוטים להעמיק ולראות בעין טובה, לדון לכף זכות. מבטו המעמיק של הרב קוק זצ"ל על הדור, כפי שמבואר במאמר הדור הידוע, באיגרותיו ובספריו, הוא שגורם לנו להתייחס בסלחנות מופלגת לתרבות החילונית ולביטוייה גם כאשר היא בועטת בתורה בעוצמה.
בשביל קירוב לבבות ואחדות האומה נבליג, נערוך מפגשי שיח, נצטט לעצמנו את פירושו של הרצי"ה למסכת אבות, נאהב את הבריות, ורק אז ומתוך כך נקרבן לתורה. כמובן, יש לזה מחיר. התרבות החילונית נוכחת היטב אצלנו בסלון. אנחנו וצאצאינו מבינים היטב את המסר: תרבות החילון והמערב וכל הפק"ל שהיא מביאה איתה אינה פסולה, אינה רעה ומשוקצת, היא בסדר ומקובלת, ויש לה מקום של כבוד בבית, מי יותר ומי פחות.
מה שמדהים הוא שכל זה מופנה לצד אחד בלבד. העין הטובה המופלגת קצת מתעייפת כשמדובר בציבור החרדי, שגם הם, איך נאמר, אחינו בשרנו בדיוק כמו אחינו החילונים, וגם עליהם אנו מצווים באהבה לרעך כמוך, גם הם בריות שצריך לאהוב, לקרב, לדון לכף זכות ואפילו, לא עלינו, אולי גם להתקרב אליהן.
יש עוד מה ללמוד
גם אני חושב שמצוות הצבא היא אחת המצוות הגדולות בתקופת גאולה, ולכן גם זכות עצומה. גם אני סבור שמדינת ישראל ראויה לכל הפחות להלל בברכה ביום העצמאות. גם אני סבור שבאופן כללי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. אבל עם כל הכבוד, הצבא אינו חזות הכול, וגם ההלל לא. אני אוהב חרדים לא למרות מה שאין בהם אלא בגלל מה שיש בהם: כמות אדירה של תורה ומסירות בעבורה, חיי צניעות, חסד וקיום מצוות.
ברור שיש משהו לא נורמלי בצורת החיים החרדית; מין אורח חיים שאמור להיות נחלתם של יחידים והפך לנחלת ציבור רחב, בחירה במודע בחיי דלות, ניתוק מן העולם הממשי שגורר אחריו תופעות לוואי חברתיות מורכבות. אבל גם חיים שלמים ברדיפה אחרי קריירה זה לא נורמלי, גם מעגל שנה שסובב סביב עבודה, טיסות לחו"ל וחוזר חלילה זה לא נורמלי. גם ילדים בני עשר שבוהים שעות במסך טלוויזיה או סמארטפון זה מאוד לא נורמלי, וגם תופעות של פירוק המשפחה, פוליאמוריה, הורות משותפת, עידוד טרנסג'נדריות, נישואין חד-מיניים ומצעדי גאווה זה מאוד לא נורמלי.
כל חיי שליחות שמתמסרים אליהם גובים מחיר. מסירות לעולם הצבא גובה מחיר משפחתי כבד ודורשת התמסרות בשעות לא-שעות ובתנאי שטח. בני העלייה הראשונה ובני העלייה השנייה נקטלו במאותיהם במלריה ונאחזו באדמת הטרשים למרות העוני והסכנה. כשחבריהם היגרו לארצות הברית, לדרום אפריקה ולאוסטרליה, אנשי גוש קטיף נאחזו בשיניים באדמת החול תחת מטר פצמ"רים. צורת החיים החרדית היא צורת חיים לא-נורמלית למען התורה, נאָר תיירה, תורה ורק תורה, כלשון החזון איש, צורת חיים שגבתה מחירים ועודנה גובה מחירים אבל העמידה מפעל בלתי נתפס של תורה, שעם כל הכבוד שאנחנו חולקים לעולם לימוד התורה הדתי-לאומי המתעצם, קצת צניעות לא תזיק, כי יש לנו עוד מה ללמוד.
הציבור הדתי-לאומי אוהב להיות נורמלי. גם וגם. גם עולם הזה, גם עולם הבא. גם צבא בהידור, גם תורה בגדלות. גם שומר מצוות, גם מרגיש בנוח בחברה החילונית. מתברר שיש מחירים לרצון להיות נורמלי: גם וגם הוא פעמים רבות פושר ותפל, ונראה שמי שמשלמת אצלנו את המחיר הגבוה ביותר היא בעיקר התורה, שנדחקת פעמים רבות לקרן זווית, לתחתית ערמת העדיפויות. ואולי אולי אם מסתכלים בראי הדורות, אולי אנחנו הם ששינינו, אולי אנחנו הם שבעצם לא נורמליים. כי ילד יהודי שזוכה לחמש שעות תורה שבועיות זה לא-נורמלי, חודשיים חופשה בשנה כמעט ללא תורה זה לא-נורמלי. שנתיים או שלוש שנות לימוד תורה בחיים שלמים זה לגמרי לא-נורמלי.
ועוד משהו בנוגע לגיוס חרדים. הצבא לא באמת רוצה לגייס את החרדים, בטח לא את כולם, ואפילו לא את חציים. אי אפשר להדהד בכל צורה ובכל מדיה את המגמה הברורה של צה"ל לשלב לוחמות בכל מקום שרק אפשר, להכריז על מטרה אידאולוגית של הרחבת גיוס הלוחמות, ולא רק כאמצעי למילוי השורות, ובד בבד לדבר על שילוב נרחב של צעירים חרדים בגדודים וביחידות, כי זה פשוט לא הולך ביחד.
רק לאחרונה הפסיקו הבני"שים בני הציונות הדתית להתגייס לתותחנים, לפיקוד העורף וליחידות אחרות שבהן אי אפשר לשרת עוד פשוט כי הן מעורבות מכף רגל ועד ראש. היחידות שאינן קרביות גם הן כידוע מעורבות במידה שחייל חרדי אינו יכול להרשות לעצמו לשרת בהן. אשמח לראות חרדים בצבא, אבל גם הצבא צריך לשמוח בהם ולרצות אותם. אנחנו לא שם.
ברוח החודשים האחרונים, אנחנו שומעים מכל עבר את המושג אהבת חינם, אחדות ופשרה. ובכן, אהבת חינם זה לא רק עם החילונים, וזה בטח לא "מציאת שורש הטוב" בשמאל הקיצוני, שנסחף אחרי טיפוסים כמו שקמה ברסלר. אהבת חינם היא לכל עם ישראל, והציבור החרדי בתוכו. אהבה מותנית כידוע בהבנה שלי שאני חסר, שרק בזכות האחר, בת הזוג או החבר, אני שלם.
כפי שהסבירו הרבנים במפגשי הטייסים, שהם אינם רוצים לוותר עליהם, שאי אפשר בלעדיהם, ולא רק בהקשר הביטחוני אלא באופן מהותי, כך אהבת חינם כלפי החרדים היא הפנמה שאיננו מכילים אותם אלא איננו יכולים בלעדיהם. אפשר לריב ולהתווכח על ההלל ביום העצמאות, על פתיחות לתרבות העולמית ועל עוד אלף דברים, אבל התודעה העמוקה היא שהם חלק חשוב ביותר במטרה המשותפת שלנו: מדינה יהודית ריבונית. שאי אפשר בלעדיהם.
