תפוס ת'חרדי

אחרי שישן בחדרו של היטלר, פגש נאו-נאצים מתוצרת אנגלייה ומוסלמים חובבי שואה מתוצרת גרמניה, ביקר במחוזות השמאל הרדיקלי תומך הטרור וטעם גם מהדייסה הרעילה של הפרוגרסיביים שאינם מודעים לפרוגרסיביותם, הסופר והעיתונאי טוביה טננבום מגיע הפעם לביקור מולדת במקום הצנוע שבו גדל: סמטאות העולם החרדי, על שלל האנשים הצבעוניים והמיוחדים שמאכלסים אותן. מהביקור הזה הוא חוזר נושא תובנות מפתיעות שהוא מציג בספרו החדש, 'חרדי וטוב לו'.

"כמעט כל הספרים שלי יוצאים לפי בקשה של הוצאת ספרים גרמנית", הוא מסביר איך נולד הרעיון לספר. "הם באים אליי בכל פעם עם רעיון חדש, והפעם מישהו שם אמר לי: היי, נולדת וגדלת בעולם החרדי, למה שלא תחזור לשם ותכתוב על זה ספר? הרבה פעמים מציעים רעיונות שאני דוחה, אבל הפעם זה נראה לי מעניין, והסכמתי".

ככה החל המסע הארוך של טוביה ללב העולם החרדי: "גרתי שנה שלמה במאה שערים רבתי, במלון קטן בפינת רחוב צפניה ורחוב יחזקאל, צמוד לכיכר השבת. כשאנשים שמעו שאני הולך לאזור מאה שערים, הם אמרו לי שאני הולך לחטוף, שיזרקו עליי אבנים וטיטולים, אבל המציאות הייתה הפוכה לגמרי.

"קרה לי גם שנכנסתי לאיזו ישיבה וישבתי על הספסל במזרח, של הרבנים והמכובדים, וכשראש הישיבה נכנס הוא רצה לזרוק אותי משם בבושת פנים. פניתי אליו ביידיש ושאלתי אותו: וואס הערט זיך, רב'ה? והוא לא ידע לענות. התברר שהוא לא יודע יידיש. בושה וכלימה. התלמידים שלו היו בהלם"

"קיבלו אותנו שם בברכה אדירה, בחיבוק, אותי ואת אשתי, שבאה איתי. הרבה פעמים עיתונאים ממציאים שקר, וזה תופס. אחד ממציא משהו, וכל השאר חוזרים אחריו, וככה מוציאים שם רע. בפועל אף אחד לא פגע בי למרות שידעו שאני שונה מהם. קיבלו אותי בכל שטיבלך שנכנסתי אליו, חלק מהם גם באו אליי ושפכו את הלב, ואחרים הזמינו אותי ואת אשתי אליהם הביתה לסעודות שבת.

"כשאתה נכנס לתוך קהילה כזו וגר בה תקופה ארוכה, אתה מכיר אנשים לעומק, והם נפתחים לפניך. מאוד עזר לי גם שאני מדבר יידיש ומכיר מבפנים את עולם המושגים הדתי ואת השפה החרדית".

טוביה, שיצא בשאלה כשהיה בן 14, גילה שהעולם החרדי השתנה מאוד מאז ימי נעוריו: "השתתפתי בכל ההפגנות, והמפגינים הקבועים בהפגנות כבר מכירים אותי. אני יורד לרחוב וצועק איתם: שאבעס! ואז מגלה שחצי מהם כבר מכירים אותי מלפני כן דרך הספרים שלי. היו חרדים קנאים שממש ידעו לצטט שורות מהספרים הקודמים שלי. בחנויות הספרים החרדיות יש רק ספרי קודש, כמובן, אבל הם מצליחים להשיג אותם בדרכים אחרות. חלק קונים ברשתות הספרים הרגילות, וחלק קיבלו אותם דרך טלגרם, וכמו שאמר לי קנאי חרדי אחד: לא עשית עליי גרוש! התברר שהכול פרוץ ברשת, ושם הוא השיג את הספרים.

"בביקור שלי גיליתי יותר פתיחות ממה שהכרתי מהעבר. בשנים הקודמות לא קיבלו את מי ששנה ופירש, כמוני, שנחשב לאפיקורס הכי גרוע, ועכשיו גיליתי מציאות הפוכה. הם ידעו מי אני ואיזה עולם עזבתי, הם יודעים מה כתבתי, ובכל זאת קיבלו אותי באהבה. שאלתי אותם למה, והם ענו תשובה שריגשה אותי מאוד. כשאתה מדבר איתנו, הם אמרו לי, זה לא אתה שמדבר איתנו, זה סבא שלך שמדבר עם סבא שלנו. היידיש שאני מדבר היא יידיש ישיבתית, של פעם, וזה עורר בהם רגש נוסטלגי למה שהיה פעם.

"קרה לי גם שנכנסתי לאיזו ישיבה וישבתי על הספסל במזרח, של הרבנים והמכובדים, וכשראש הישיבה נכנס הוא רצה לזרוק אותי משם בבושת פנים. פניתי אליו ביידיש ושאלתי אותו: וואס הערט זיך, רב'ה? והוא לא ידע לענות. התברר שהוא לא יודע יידיש. בושה וכלימה. התלמידים שלו היו בהלם".

טוביה טננבום הוא נין לאדמו"ר מרדזין, שהיה ראשון המחפשים אחר התכלת בדורנו. הוא גדל במשפחה דתית מאוד, "משפחה חסידית וחינוך חזון אישניקי", להגדרתו. אין פלא שהבחירה שלו לעזוב את הזרם שגדל בו נתקלה בתגובות קשות מצד המשפחה והקהילה: "בנעוריי הייתי מתמיד, זה שפותח את דלתות הישיבה בבוקר וסוגר אותן בערב. אבל פתאום העולם שלי התערער. אבא ואימא שלי לקחו את זה קשה מאוד. הם חשבו שאהיה ראש ישיבה גדול. גם הרבנים תלו בי תקוות וחשבו שאהיה מנהיג. כשהחלטתי לעזוב לא היה קל להם, ולא היה קל לי.

"הבנתי שהלבוש החרדי הוא לא לבוש יהודי אותנטי, שאפילו כיפה היא לא חובה אלא מנהג חסידות בלבד, ושכל החומרות וההקפדות בנושא של בינה לבינו שנהגו אצלנו הן מוגזמות, ולא כך נהגו אבותינו. באתי עם השאלות האלו לרבנים, והוכחתי כל דבר שטענתי עם ערמות של ספרים, וכשלא היה להם מה לענות, הם אמרו לי: מה אתה חושב, שהרב שך לא יודע את זה? עניתי להם בחזרה שהרב שך הוא חבר של אבא שלי".

"חשבתי שהגיע הזמן להכניס להם, עם זה באתי, ובפועל החלטתי לזרוק את כל הדעות הקדומות שהיו לי כדי לראות מה קורה. פתאום קרה משהו הפוך לגמרי, ויצא ספר מלא אהבה. זה לא מה שתכננתי לכתוב"

מאה שערים: קולקטיב של חסד

אף על פי שעזב מזמן את העולם החרדי, העולם שעזב ממשיך ללוות את טוביה לכל מקום, גם כשהוא מדבר עברית בהגייה חסידית, שמסגירה מייד את מוצאו, ואפילו כשהוא מנסה לכתוב בלשון הקודש: "גדלתי בעולם חרדי קלסי, ולכן כל מה שאני יודע זה לכתוב בעברית תנ"כית, לא בעברית מודרנית. אם אי-פעם יחפשו כותב לחומש השישי של התורה, בשמחה אעשה את זה. אני כותב בעברית כזאת של פעם, זה מה שיש לי, וקשה לצאת מזה, אבל לעברית תנ"כית אין הרבה קוראים".

אנגלית לעומת זאת למד טוביה חמש עשרה שנה באוניברסיטה, וזו הסיבה שהספר 'חרדי וטוב לו' נכתב במקור באנגלית, ותורגם לעברית למען הקוראים הישראלים – וגם למען הקוראים החרדים.

"החרדים יודעים שאני נין של האדמו"ר ויודעים שאבא שלי היה תלמיד חכם גדול. מדי פעם שולחים לי משם שבעלון שבת זה וזה היה כתוב כך וכך על אבא שלי או שביתד נאמן פרסמו מאמר על סבא".

הייחוס חשוב מאוד בעולם החרדי, אבל באותה מידה חשובות שם גם המשפחתיות והדאגה לאחר: "זה קולקטיב של חסד. בכל מאה שערים לא תמצא משפחה אחת שבסעודת שבת אין לה על השולחן בשר וכל מיני מטעמים. הם יודעים לדאוג למי שמזלם לא שפר עליהם.

"לפני שבוע צילמתי הפגנה, ואחד הקנאים צעק עליי כי צילמתי באייפון. אז עניתי לו ביידיש, והוא לא הבין מאיפה הגיע לו השמנדריק הזה שמדבר ביידיש. הוא נתקף פחד מוות"

"אין ספר שעוסק בחרדים שהוא יותר סימפתי מהספר הזה. אני אוהב אותם למרות כל המגרעות. חשבתי שהספר יצא מאוד אנטי-חרדי. לזה ציפיתי כשיצאתי למסע הזה. חשבתי שהגיע הזמן להכניס להם, עם זה באתי, ובפועל החלטתי לזרוק את כל הדעות הקדומות שהיו לי כדי לראות מה קורה. פתאום קרה משהו הפוך לגמרי, ויצא ספר מלא אהבה. זה לא מה שתכננתי לכתוב, אבל זה היופי בכתיבה, אני בא פתוח לעולמות שונים משלי כדי לגלות מה יש בהם".

לדברי טוביה, כשמתקרבים בפתיחות, מגלים עולם שונה לגמרי מזה שמציירת התקשורת: "בעולם החסידי יש הומור משובח. מבחוץ זה אולי לא נתפס ככה, אבל כשמכירים אותם מקרוב מגלים המון הומור עצמי. זה כמו האוכל של העולם החרדי. עושים שם גפילטע פיש שהצדיקים אוכלים בגן עדן וצ'ולנט מדהים שאין כדוגמתו, אבל את זה לא תמצא בחנויות המסחריות. כדי לטעום את הטעמים האלו, כדי להכיר אותם באמת, צריך להתקרב מספיק ולהיכנס לסמטאות הכי נידחות בשכונה".

וכשטוביה התקרב דיו גם לחלקים הקנאים של המגזר החרדי, אלו שנחשבים למסוכנים ולקיצוניים ביותר, הוא גילה משהו מפתיע: "גיליתי שהחרדים האנטי-ציונים הם יותר ציונים מהציונים ושאת כל הסיסמאות שאומרות 'ציונים אינם יהודים' ו'מוות לציונים' מרססת קבוצה קטנה ומצומצמת מאוד, והרוב נגד זה בצורה מוחלטת.

"גיליתי שמי שעושים הפגנות, במיוחד את ההפגנות האלימות, באים מבחוץ, חבר'ה שבאים לראות הצגה חינם. רק אם אתה מצליח לחדור פנימה אתה יכול לגלות את זה. רק לפני שבוע צילמתי הפגנה, ואחד הקנאים צעק עליי כי צילמתי באייפון. אז עניתי לו ביידיש, והוא לא הבין מאיפה הגיע לו השמנדריק הזה שמדבר ביידיש. הוא נתקף פחד מוות".

אבל במסגרת ההצצה שלו מעבר לפרגוד השחור-לבן נחשף טוביה גם למראות שהוא מעדיף לשכוח: "בחסידות גור ראיתי אלימות מפחידה, איך מתייחסים למי שרוצה לעזוב את הקהילה, איך חוטפים ילדים מהחדר ומכניסים מכות למבוגרים. יש שם כפירה שאין כדוגמתה. מלמדים את החסידים להאמין שהרבי יותר חשוב מא-לוהים.

"כלומר, יש בזה מחלוקת: יש מי שאומרים שהרבי הוא א-לוהים, ויש מי שאומרים שהרבי מעל א-לוהים. זה אבסורד, כפירה בעיקרי היהדות שאין כדוגמתה. לקח זמן עד שהבנתי מה קורה שם. שמעתי דברים על התקנות שלהם, על האלימות, אבל לקח לי זמן עד שהצלחתי לקלף את כל השכבות החיצוניות ועד שהגעתי לשכבה הפנימית הזו של האמונה ברבי. אני מספר את הסיפור הזה בספר כמו ספר מתח, אבל עדיין לא מבין איך כזה דבר יכול לקרות בעולם החסידי.

"זו יהדות מעניינת, ויש בי הרבה אהבה לעולם החרדי הזה, אבל יש לי גם ביקורת עליו. לצערי לא לומדים שם תנ"ך וגם לא בקיאים באמונה. הכלל הוא 'במופלא ממך אל תדרוש'. פשוט לא יודעים מה לענות על שאלות של אמונה. אבל זה לא קיים רק שם אלא גם בעולם החוץ-חרדי, גם שם אנשים מדקלמים סיסמאות בדיוק ככה. אנשים אומרים 'המפץ הגדול' ו'אבולוציה', אבל לא יודעים להסביר מה זה. סיסמאות הן דבר שמאפיין את כל בני האדם, לא רק את החרדים".

"בחסידות גור ראיתי אלימות מפחידה, איך מתייחסים למי שרוצה לעזוב את הקהילה, איך חוטפים ילדים מהחדר ומכניסים מכות למבוגרים. יש שם כפירה שאין כדוגמתה. מלמדים את החסידים להאמין שהרבי יותר חשוב מא-לוהים. לקח לי זמן עד שהצלחתי לקלף את כל השכבות החיצוניות ועד שהגעתי לשכבה הפנימית הזו של האמונה ברבי"

 מה יחשוב החרדי הממוצע על הספר שכתבת עליו?

"חרדים מהשורה כבר קראו את הספר ואהבו אותו מאוד. כמובן, מי שלא בטוחים בעצמם ובדתם ומפחדים מכל ביקורת יתנגדו לספר ויאמרו עליו אוי וויי, אבל השאר כבר אוהבים אותו. גם החילונים ייהנו ממנו, כי הם מקבלים הצצה מעניינת לעולם אחר שנמצא ממש פה לידם".

 ומה טוביה הנער היה חושב על הספר שכתב טוביה המבוגר?

"הוא כנראה לא היה יודע שיש ספר כזה בכלל. כשהייתי ילד לא ידעתי שיש ספרים אחרים חוץ מספרי קודש. הכרתי תלמוד בבלי, ירושלמי, גאונים, ראשונים, אחרונים וזהו. למעשה אפילו לא ידעתי שיש למשל מדינה ששמה צרפת ושמי שעומד בראשה הוא נשיא ולא ראש ישיבה. חייתי בניתוק מוחלט, והייתי מאושר. לכן טוביה הנער לא היה קורא את הספר הזה, אבל היום כבר יש יותר פתיחות בעולם החרדי, היום כן קוראים".

"הציבור הדתי-לאומי מתוסבך. מצד אחד הוא מסתכל על החרדי וחושב שהחרדי יותר דתי ממנו, ומצד שני הוא מסתכל על החרדי וחושב שהחרדי לא מספיק ישראלי כמוהו. לאבא שלי היה חבר טוב, הרב משה צבי נריה. הרב נריה האמין בדרכו, אבל היום העולם הדתי-לאומי מבולבל. לא יודע מי הוא"

אנטישמיות מוסווית ואוטו-אנטישמיות גלויה

"אני שמח מאוד שנולדתי בעולם החרדי", אומר טוביה בשובבות אופיינית, "ועד היום אני נהנה לשבת על דף גמרא עם אחרונים ורב שמעון שקופ. לצערי מחוץ לעולם החרדי אין מי שיודע ללמוד גמרא כמו שצריך. אין שם אותו יופי ואותו תענוג שיש בעולם החרדי, שבו לומדים גמרא בשירה ובשמחה. באוניברסיטת בר-אילן לא תמצא את זה. הלימוד שם יבש. את זה הדתיים הלאומיים צריכים ללמוד מהעולם החרדי. האוצר של היהדות נמצא בעולם החרדי, שנתן לי משהו שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר".

ואם כבר דתיים-לאומיים, יש לו עוד עקיצה לציבור שלנו: "הציבור הדתי-לאומי מתוסבך. מצד אחד הוא מסתכל על החרדי וחושב שהחרדי יותר דתי ממנו, ומצד שני הוא מסתכל על החרדי וחושב שהחרדי לא מספיק ישראלי כמוהו. לאבא שלי היה חבר טוב, הרב משה צבי נריה. הרב נריה האמין בדרכו, אבל היום העולם הדתי-לאומי מבולבל. לא יודע מי הוא. נערי הגבעות מגדלים פאות. זה מה שיעשה אותם לחסידים? אתם רוצים להיות חרדים? תהיו חרדים! אתם לא רוצים להיות חרדים? אל תהיו חרדים! אבל אל תהיו באמצע. אתם מגזר חמוד, אבל עדיין לא מצאתם את הדרך שלכם".

אחרי שנה בצד החרדי טוביה משוכנע שהחברה החרדית תצליח להמשיך ולהתקיים למרות כל האתגרים ושהחרדים יצליחו להתמודד גם עם האתגר הכלכלי, אבל חושש מדבר אחד: מהשנאה בינינו: "שמונים אחוז מהנשים החרדיות עובדות, ויש עוד אחוז הולך וגדל של גברים שיוצאים לעבוד רשמית ועוד רבים שעובדים בשוק האפור, ולכן הם יחזיקו מעמד. מה שיותר מפחיד אותי זו האנטישמיות שיש בציבור הישראלי נגד החברה החרדית. זה כואב.

"אני לא לוקח שום צד כי אני לא חי פה, אבל ממש נורא לראות את השנאה שיש ברחובות ואת ניצני חורבן הבית השלישי. אם זה יימשך כך, אנחנו עלולים להגיע לחורבן! אנשים לא מוכנים לשבת ולדבר זה עם זה? זה מפחיד! איך יכול להיות שרואים באחר אויב? זו ממש שנאת חינם. לצערי הרב מה שאומות העולם לא הצליחו לעשות לנו אנחנו עושים לעצמנו.

"זה מצב מסוכן מאוד, וחייב לקום מישהו אחראי ולומר: עד כאן, די עם השנאה. כשחצי מהעם היהודי חושב שהחצי השני של העם לא יהודי, זה מעורר חששות לגבי העתיד שלנו. זה האתגר האמיתי שאנחנו מתמודדים איתו, ואני מקווה שהספר שלי הוא צעד קטן בכיוון של תיקון והידברות בין מגזרים.

"אני מנסה לקחת את הקוראים לביקור בעולם החרדי האמיתי, לא זה שהם מכירים מהתקשורת ומהפוליטיקה. גפני וגולדקנופף לא באמת מייצגים את העולם שממנו הם באים. הם פוליטיקאים. לצערי הציבור שומע רק על מי שעושים רעש, אבל חייבים להכיר אותם באמת. אני לא חרדי, אבל נדרש קצת כבוד לזולת. להכיר את היופי שיש שם, את האחווה שיש שם, יש הרבה מה ללמוד מהם".

"אני לא לוקח שום צד כי אני לא חי פה, אבל ממש נורא לראות את השנאה שיש ברחובות ואת ניצני חורבן הבית השלישי. אם זה יימשך כך, אנחנו עלולים להגיע לחורבן! אנשים לא מוכנים לשבת ולדבר זה עם זה? זה מפחיד! איך יכול להיות שרואים באחר אויב? זו ממש שנאת חינם. לצערי הרב מה שאומות העולם לא הצליחו לעשות לנו אנחנו עושים לעצמנו"

בעבר חדרת למחוזות השמאל וחשפת שם אנטישמיות מוסווית. זה שינה אותך?

"זה גרם לי להבין לעומק עד כמה מדינת ישראל חשובה, וגם גרם לי להבין את הסכנה של האוטו-אנטישמיות שיש אצלנו. יש לנו יהלום, ואנחנו משמידים אותו במו ידינו, חוזרים על טעויות מהעבר וכאילו אומרים לעצמנו: בואו נזרוק לים שבעים וחמש שנות עצמאות. מפחיד אותי לראות את השנאה. כשאנחנו רבים בינינו, האנטישמים בעולם יושבים מול הטלוויזיות הדלוקות ונהנים מכל רגע.

"שום חרדי לא ניסה לשכנע אותי לחזור למוטב או למכור לו את נשמתי", מסכם טוביה את הביקור בעולם החרדי, "גם לא ניסו להכריח אותי להניח תפילין או להגיד ברכה. פשוט קיבלו אותי כמו שאני, קיבלו את טוביה. מבחינתי להיות יהודי זה לחיות עם סימן שאלה תמידי. היהדות היא ניסיון מתמשך לחקר האמת, בזה לא שניתי את דעתי".