"הרב לוינגר היה הולך, ומתוך החנויות היו יוצאים ערבים, מתכופפים ומנשקים לו את הידיים. ראיתי את זה בעיניים שלי. כל זה היה לפני חתימת ההסכם הבזוי והמטורף ששינה כאן את כל החיים"

ראש הממשלה יצחק רבין הופתע מאוד כשגילה בתחילת שנת 1993 על שיחות השלום שניהל סגן שר החוץ יוסי ביילין באוסלו עם ארגון אש"ף ועם היו"ר הטרוריסט של הארגון יאסר ערפאת בידיעת שר החוץ שמעון פרס. כדרכן של אידאולוגיות, מה שנראה בהתחלה הזוי היה עם הזמן למיינסטרים. הרעיון לפנות לקיצוניים באש"ף ולרב המרצחים ערפאת, להביא אותו ואת חייליו מתוניס ליהודה ושומרון ולתת להם נשק נראה הזוי בתחילה, אך רבין עצמו אימץ אותו במהירות מפתיעה.

העניינים התגלגלו מהר, וב-13 בספטמבר 1993 צולמה התמונה המפורסמת של רבין עם ערפאת ועם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, חותמים על החלק הראשון של מה שכונה לימים הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף ובמנהיגו, נסוגה מיריחו ומעזה ומשטחים נוספים ביו"ש והקימה את הרשות הפלשתינית.

עוד באותו יום שודר בטלוויזיה הירדנית נאומו של ערפאת, שבו הסביר כי ההסכם הוא לא יותר משלב ראשון בתורת השלבים בדרך לחיסולה המלא של ישראל, בדומה ל'הסכם חודיבייה', הסכם התחבולה שעשה מוחמד עם אנשי מכה הכופרים. למרות זאת ולמרות הפרות נוספות של ערפאת, שנתיים לאחר מכן, בספטמבר 1995, חתם רבין על הסכם אוסלו ב' ואישר אותו בכנסת ברוב דחוק, ובו נתן כ-18% משטחי יהודה ושומרון לשליטה פלשתינית מלאה, ועוד 22% לשליטתם האזרחית. ישראל אף סייעה לרשות באספקת אלפי רובי סער ורכבי צבא. את החלק האחרון שנחתם מאז בהסכמי אוסלו ביצע בנימין נתניהו, שמסר בינואר 1997 80% מחברון לשליטה פלשתינית.

שלושים שנה עברו מאז היום המר והנמהר ההוא, שתוצאותיו הרות אסון: אלפי הרוגים ופצועים בפיגועים רצחניים שכבר היו לחלק משגרת החיים במדינת ישראל. פעילותו של צה"ל בערים הוגבלה, והן הפכו למצבורי נשק ולמפקדות טרור. תושבי יו"ש התרגלו מאז למציאות החדשה: אוטובוסים ממוגנים, כבישים עוקפים, מחסומים ובטונדות, סיורים וחיילים, פילבוקסים ועמדות צבא בכל פינה.

המציאות ביו"ש השתנתה מן הקצה אל הקצה, וחופש התנועה הוגבל קשות עד היום. תושבי יו"ש היהודים כלואים למעשה בתחומי היישובים המגודרים ובצירים המרכזיים. טיולים בנחלים ובמעיינות או סתם טיולי פריחה בגבעות השמרון אינם דבר מובן מאליו כמו פעם. טיול ללא אבטחה נחשב היום למעשה מסוכן עד טירוף, וטיולי תלמידים מאורגנים לנחל קנה, לנחל שילה או לארמונות החשמונאים ביריחו הס מלהעלות על הדעת. כניסה לקבר יוסף? רק במבצע של חטיבת שומרון אחת לתקופה באישון לילה ברכבים ממוגני ירי לזמן מוגבל ובהרשמה מראש.

רפאלה סגל: "נשים היו נוסעות לשכם עם הילדים לקניות בבית מרקחת או לרופא שיניים. קניתי שם נעליים לבנות, קנינו בגדים בקסבה של שכם, ועל כניסה לקבר יוסף לא הייתה שאלה בכלל. לא היו חיילים על הכביש. הייתי נוסעת לעבודה ובחזרה באוטובוס עמוס ערבים, וגם לקחתי טרמפיסטים ערבים"

 

לא נורמלי

הדור הצעיר בהתיישבות וגם שדרת הפיקוד בצה"ל של היום נולדו ברובם למציאות הזו, וממילא קשה להם לדמיין מציאות אחרת. הסיפורים שנביא התרחשו לפני כארבעים שנים בסך הכול, ונראים לקוחים מפלנטה אחרת. הסכמי אוסלו היו אמורים להביא שלום והביאו מלחמה. גרוע מכך: הם הרסו את השלום האמיתי שהיה כאן בשטח לפני פרוץ ה'שלום', שבו יהודים וערבים חיו זה לצד זה בסך הכול בשלווה ובעיקר ללא פחד.

אני עצמי יליד היישוב קדומים. נולדתי בשנת 1988, שנות האינתיפאדה הראשונה. בשנים הראשונות ללימודיי בבית הספר היסודי נסענו באוטובוסים רגילים. עם התקדמות השלום הם נעשו ממוגני ירי. אנחנו עוד טיילנו מטעם משרד החינוך בנחל קנה, העובר בין יקיר לקרני שומרון. היום כאמור דבר כזה לא יעלה על הדעת. הוריי, אברהם ורפאלה סגל, הם ממייסדי קדומים, חלוץ ההתיישבות בשומרון. הסיפורים שאימי מספרת אינם סיפורים יוצאי דופן, הם הקולות שתשמעו מכל מי שזכה לגור בשומרון, בעפרה או בחברון בשנות השבעים ובשנות השמונים.

"היינו נוסעים לעבודה דרך הערים הערביות, דרך שכם וקלקיליה", מספרת אימי. "כשבאנו לכאן לשומרון הערבים לא היו הבעיה, אלא שאלת חוקיות ההתיישבות מול הממשלה. היינו נוסעים לתקן את הרכב בשכם, משאירים את הרכב שם במוסך וחוזרים הביתה במונית ערבית. היו תושבים מהיישוב שעבדו בשכם ממש, במנהל האזרחי".

בלי נשק בכלל?

"הסתובבנו בלי נשק", היא ממשיכה לספר. "היו ערבים שעבדו ביישוב, ואף אחד לא בדק אותם בכניסה. הם באו מכפר קדום, נכנסו ומכרו סברס, דפקו על הדלתות, ולא היה דבר כזה אפילו לבדוק אותם. היינו מטיילים באזור; הייתי בחוג הטיולים של ימי שישי בבוקר. לא היו מתאמים, לא עם צה"ל ולא עם אף אחד, היינו חושבים על מסלול ויוצאים: הולכים למעיינות, לכפרים, לעתיקות.

"נשים היו נוסעות לשכם עם הילדים לקניות בבית מרקחת או לרופא שיניים. קניתי שם נעליים לבנות, קנינו בגדים בקסבה של שכם, ועל כניסה לקבר יוסף לא הייתה שאלה בכלל. לא היו חיילים על הכביש. הייתי נוסעת לעבודה ובחזרה באוטובוס עמוס ערבים, וגם לקחתי טרמפיסטים ערבים.

רפאלה סגל: "אני זוכרת שכשנחתמו הסכמי אוסלו הייתה לנו שיחה עם ערבים מהאזור. הם אמרו לנו: 'אתם מג'נונים שהבאתם את ערפאת והחיילים שלו, הם יאנסו את הבנות שלנו ויהרגו אותנו, וגם אתם תחטפו'. הם חזרו ואמרו שאנחנו לא נורמליים. אחרי שחתמו על אוסלו התחילו הפיגועים. הכול התחיל אחרי אוסלו. נכון שהייתה אינתיפאדה ב-1988, אבל זה היה נשלט. אחרי חתימת אוסלו הם קיבלו נשק, התחילו לפוצץ מטענים, ומ-1995 זה כל הזמן התגבר"

 

"החיים היו מאוד נורמליים, והערבים קיבלו אותנו כבעלי בית. הם הבינו שהם הפסידו במלחמה. תחת הירדנים הם היו אזרחים סוג ב', ואנחנו סיפקנו להם עבודה. היינו נוסעים לכפר לאקף, ופעם שכחתי שם בטעות את הבן שלי ונסעתי. התקשרתי לשם בטלפון, והם הרגיעו אותי ואפילו הציעו שיישאר, כי כיף לו.

"הילדים הלכו לכפר קדום לשחק שם כדורסל, ואנשים הוציאו רישיונות נהיגה בשכם. תלמידי בית הספר היו הולכים לבית הבד הערבי בצומת בימי החנוכה ורואים איך מפיקים שמן. לא היה חשש, לא פחד, לא כלום, היינו בעלי הבית".

ד"ר נעם ארנון: "הייתי בסמוע, לוקח אוטובוס עם תלמידים, מחנה אותו באמצע הכפר ואומר להם להסתובב שעתיים חופשי בכפר ולחפש שרידי מזוזות בפתחי הבתים"

מתי זה משתנה?

"אני זוכרת שכשנחתמו הסכמי אוסלו הייתה לנו שיחה עם ערבים מהאזור. הם אמרו לנו: 'אתם מג'נונים שהבאתם את ערפאת והחיילים שלו, הם יאנסו את הבנות שלנו ויהרגו אותנו, וגם אתם תחטפו'. הם חזרו ואמרו שאנחנו לא נורמליים. אחרי שחתמו על אוסלו התחילו הפיגועים. הכול התחיל אחרי אוסלו.

"נכון שהייתה אינתיפאדה ב-1988, אבל זה היה נשלט. אחרי חתימת אוסלו הם קיבלו נשק, התחילו לפוצץ מטענים, ומ-1995 זה כל הזמן התגבר, עוד מחסומים, עוד צבא, לא נוסעים עוד לשכם, לא קונים בחנויות, נוסעים בכבישים עוקפים.

"היה לנו שלום בלתי רשמי. אני זוכרת בחברון שכולם היו מסתובבים חופשי, יהודים וערבים. ערבים מהאזור היו באים לשמחות אצלנו. אבא היה קצין מילואים בהגמ"ר, היו לו עשרה חיילים, ובסיור אחד הוא התפרס על כל מרחב חברון, בלי תעסוקה בכלל. אני זוכרת את הרב לוינגר זצ"ל כשהתארחנו שם. הוא היה הולך, ומהחנויות היו יוצאים ערבים, מתכופפים ומנשקים לו את הידיים. ראיתי את זה בעיניים שלי. כל זה היה לפני חתימת ההסכם הבזוי והמטורף ששינה כאן את כל החיים".

ד"ר נעם ארנון: "הרגשנו את השינוי הכי חזק בנסיגה מחברון ב-1997. כבר ידעו אז שהרשות הפלשתינית היא אויב, ונתניהו בכל זאת ביצע את ההסכם, והשאר ידוע. היישוב היהודי היום כולל שלושה אחוזים מחברון, זה השטח שמותר ליהודים לשהות בו בחברון, ופתאום מצאנו את עצמנו בסוג של גטו. ניסינו לצאת מהגטו הזה, ולפתע מכוונים עלינו נשק שוטרים פלשתינים. כיוונו עליי נשק ואמרו לי: 'דיר בלאק, בפעם הבאה אתה לא יוצא מפה חי'"

מה את זוכרת מתקופת המאבק נגד ההסכם?

"התמקדנו בהסברה. העם היה באיפוריה. רבין צחק עלינו על מה שאמרנו שיקרה בהמשך. דיברנו על זה שנאבד את חברון, ואנשים מתל אביב זלזלו ואמרו שזה בלתי אפשרי, שאנחנו סתם מפחידים את הציבור, שלא יצאו מן הערים ולא נוותר על חברון. ככה דיברו אז סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב".

ד"ר נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בעיר ותושב חברון מאז 1972, מספר דברים דומים: "הייתי מדריך בבני עקיבא, והייתי במקימי מדרשת חברון. התחלנו בסיורים באזור, לקחתי אלפי חניכים לסיורים בסביבה, בתוך הכפרים הערביים באזור וגם בתוך חברון, בבני נעים, בסמוע, ביטא, בדורא, היינו מטיילים חופשי בכל הכפרים שהיום נחשבים עוינים, בלי מיגון ובלי נשק. הייתי בסמוע, לוקח אוטובוס עם תלמידים, מחנה אותו באמצע הכפר ואומר להם להסתובב שעתיים חופשי בכפר ולחפש שרידי מזוזות בפתחי הבתים. בחברון עצמה בכל הסמטאות של העיר העתיקה היינו נכנסים חופשי. יכולנו ללכת בביטחון וגם התקבלנו בסבר פנים יפות, בקפה ובפיתות.

"פעם לקחתי את חניכי בני עקיבא בקריה לטיול רגלי של שלושה ימים בשומרון. חצינו את שכם ברגל עם תלמידים, בלי ליווי ובלי שום דבר. נסענו לשם באוטובוסים ערביים. לא הייתה שום מגבלה ושום מודעות למציאות אחרת".

ד"ר נעם ארנון: "כל זמן שהערבים חשבו שאנחנו הגורם השולט פה, שעתידנו פה ושעתידם איתנו, הם הבינו שצריך לחיות בשלום עם היהודים. זה לא אומר שלא היו פיגועים בכלל, אבל האווירה הכללית הייתה שהיהודים הם המציאות פה, והנורמה היא לחיות איתם בשלום. בהסכמי אוסלו הם הבינו שמדינת ישראל לא רואה עצמה לאורך זמן ישות שמתכוונת להישאר כאן לטווח ארוך. הם הבינו שהגורם החזק בשטח הוא אש"ף, והנורמה נהייתה טרוריסטית. הנורמה נהייתה שהערבי הנורמלי שייך לאש"ף, והלא-נורמלי ממשיך להיות נאמן ליהודים ולמדינה"

 

מתי הכול השתנה? באינתיפאדה הראשונה?

"האינתיפאדה הראשונה התחילה כאן מאוחר. היא שינתה את המצב, אבל לא באופן מהותי. לקראת סוף תחילת שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הכול היה רגוע והתחדשו הסיורים והטיולים עם הקבוצות. אנחנו במשפחה היינו מסתובבים חופשי בכל העיר חברון, קונים בחנויות מכולת, בחנויות נעליים ואצל בעלי מלאכה וחנויות לחומרי בניין. הייתי מדריך באתרים בחברון גם אחרי האינתיפאדה הראשונה, הכול בחופשיות, לא דמיינתי אז מציאות אחרת. כשגרנו בבית הדסה היו כאן חנויות, והילדות היו הולכות אליהן לבד וקונות בובות ובגדים.

"הרגשנו את השינוי הכי חזק בנסיגה מחברון ב-1997. כבר ידעו אז שהרשות הפלשתינית היא אויב, ונתניהו בכל זאת ביצע את ההסכם, והשאר ידוע. היישוב היהודי היום כולל שלושה אחוזים מחברון, זה השטח שמותר ליהודים לשהות בו בחברון, ופתאום מצאנו את עצמנו בסוג של גטו. ניסינו לצאת מהגטו הזה, ולפתע מכוונים עלינו נשק שוטרים פלשתינים. כיוונו עליי נשק ואמרו לי: 'דיר בלאק, בפעם הבאה אתה לא יוצא מפה חי'. זה היה מסר ברור לגמרי".

כיום בכל יו"ש ובעיקר בחברון יש הרבה מאוד כוחות צבא. מה אתה זוכר מאותם ימים?

"הייתה פלוגה אחת על כל אזור חברון", הוא מתאר. "היה איזה סיור של מילואימניקים שהסתובב כאן, אולי חייל אחד בפתח מערת המכפלה. לא היה צורך בנוכחות צבאית בכלל. בכיכר השוטר היה איזה שוטר מסכן. היו אנשי מילואים שתפקדו בקושי, ולא היה צורך בזה. מושל חברון היה בסך הכול סגן אלוף שלא היו לו כוחות כמעט, אולי כמה מחלקות מילואים".

היום, לצורך השוואה, יש חטיבת מרחבית חברון שתחתיה פועלים כמה גדודי סדיר ומילואים, וכן פלוגות מג"ב. "כל זמן שהערבים חשבו שאנחנו הגורם השולט פה, שעתידנו פה ושעתידם איתנו, הם הבינו שצריך לחיות בשלום עם היהודים. זה לא אומר שלא היו פיגועים בכלל, אבל האווירה הכללית הייתה שהיהודים הם המציאות פה, והנורמה היא לחיות איתם בשלום".

לדברי ארנון, המציאות השתנתה שוני מהותי בהסכמי אוסלו. "הם הבינו שמדינת ישראל לא רואה עצמה לאורך זמן ישות שמתכוונת להישאר כאן לטווח ארוך. הם הבינו שהגורם החזק בשטח הוא אש"ף, והנורמה נהייתה טרוריסטית. הנורמה נהייתה שהערבי הנורמלי שייך לאש"ף, והלא-נורמלי ממשיך להיות נאמן ליהודים ולמדינה.

"יש לי חברים ערבים בחברון שאנחנו שומרים איתם על קשרים, אבל הם היוצאים מן הכלל. מדינת ישראל יצרה כאן מצב שכל ערבי פיקח אומר: מי שהיה איתנו בקשר נרדף עד מוות. מדינת ישראל הפקירה את הסייענים כמו בלבנון, ורצחו אותם, והיום הנורמה הפוכה.

"מדינת ישראל העבירה לרשות את האחריות לחינוך, והיום הוא חינוך אנטישמי טרוריסטי ג'יהאדיסטי. ערבי שלא רוצה את הרשות הפלשתינית, ויש הרבה כאלה, כי זו רשות מושחתת, אלימה, רקובה ואיומה, לאדם כזה ישראל לא השאירה ברירה. דחפנו אותו לידי חמאס, ושם החינוך עוד יותר אסלאמי טרוריסטי ג'יהאדיסטי. הכנסנו דור ערבי שלם למלכודת ללא מוצא. כל הערבים בשטח נמצאים במלתעות של חינוך לשנאה ולטרור ולתאוות רצח אנטישמית, וכל זה פרי מעלליהן של ממשלות ישראל עד היום, וגם האחרונה אחראית לזה".

יש סיכוי לשינוי?

"עדיין יש סיכוי. יש אוכלוסייה ערבית גדולה מאוד שעדיין רוצה אורח חיים נורמטיבי. היא צריכה לראות ישות ישראלית יציבה באזור. מדינת ישראל יצרה כאן את האויב הזה, מעבירים לו כסף כדי למנוע את קריסתו, אף שהרשות מסכנת את ישראל וכובשת את שטחי ארצנו. זה גודל הפשע: עם ישראל הכיר לראשונה בריבונות זרה בארץ ישראל; לכל הממשלות יש חלק בדבר הזה".

ישראל הראל: "רוב אנשי הצבא לא רק תמכו במהלכים פוליטיים אלא אף היו מעורבים בהם. הם הלכו לשכנע את ראשי אש"ף וראשי המחבלים עד כמה אוסלו טוב להם ושכדאי להם שלא לעשות פיגועים כדי שהמגעים יימשכו. היו שם דברים מזעזעים, נעשו שם מעשי נוכלות שלא היו כמותם"

 

חרב על הצוואר

ישראל הראל (85), ממשחררי הכותל במלחמת ששת הימים, מייסד מועצת יש"ע ומי שעמד בראשה בימי אוסלו, זוכר היטב את התגלגלות אירועי אותם ימים לפני כשלושים שנה: "חשבנו שהליכוד ומפלגות הימין ייקחו פיקוד על המחאה נגד ההסכם, שראינו בו סכנה גדולה, אבל זה לא קרה. אז לקחנו את ההנהגה לידיים שלנו. די מהר הרגיש הציבור, ולא רק בהתיישבות, שחרב מונחת על צווארו, וגם הרחוב הצטרף לתנועת מחאה רחבה מאוד".

מה כללה תנועת המחאה?

"היו בעיקר עצרות בכיכר מלכי ישראל, כיכר רבין כיום. עשינו גם חלק ממה שקורה היום במחאה, כמו הפגנות מול בתי שרים, הרבה מאוד פגישות אישיות עם קובעי מדיניות ואנשי ביטחון. הייתה פעילות ענפה, ועם כל הכבוד למועצת יש"ע, השליטה לא הייתה רק שלנו; היו גופים רבניים, גופים פוליטיים וגופים אזרחיים. היה קשה לסנכרן בין כולם, ולכן היו גם דברים לא רצויים שלא הועילו למאבק.

"בעצרות שלנו כשמישהו עשה פרובוקציות, התקשורת חגגה על זה, כמו מה שהיה בכיכר ציון, שהייתה שם קונספירציה ברורה לחלוטין של השב"כ או גוף אחר. זו הייתה הפגנה גדולה מאורגנת ותוססת, אבל התמקדו בשלט אחד של רבין במדי נאצי. כשהימין עושה דברים קצת רועשים או כוחניים זה קץ הדמוקרטיה, וכשהצד השני עושה את אותם דברים זו שמירה על הדמוקרטיה".

מה אמרו לכם בכירי הצבא שפגשתם?

"רוב אנשי הצבא לא רק תמכו במהלכים פוליטיים אלא אף היו מעורבים בהם. הם הלכו לשכנע את ראשי אש"ף וראשי המחבלים עד כמה אוסלו טוב להם ושכדאי להם שלא לעשות פיגועים כדי שהמגעים יימשכו. היו שם דברים מזעזעים, נעשו שם מעשי נוכלות שלא היו כמותם".

אלו האשמות חמורות מאוד כלפי ראשי הצבא. אתה יכול לפרט מקורות?

"אני לא רוצה לנקוט שמות, אבל אני עומד מאחורי הדברים. אני יודע את זה משיחות איתם, וזה גם התפרסם בזמנו. חלקם כבר אינם בין החיים. הם היו נוסעים ובאים אצל ערפאת, עשו עבודה פוליטית מובהקת. קצינים במטכ"ל בדרגות גבוהות. התברר שהם טעו טעות מרה, הם היו אידיוטים שימושיים של ערפאת ושל אנשיו".

גם בנוגע להימנעות של ש"ס מלהתנגד לאוסלו הראל מאשים: "אריה דרעי שכנע בשעתו את הרב עובדיה להימנע בהצבעה כדי שאוסלו יעבור, הכול כדי לחלץ אותו ממשפט. זה מידע גלוי. עיתון דבר פרסם את הסקופ הזה. דרעי רצה אפילו להצביע בעד, אבל הקהל שלו זעם, כי מדובר בקהל שבלב הוא ימני. דרעי שכנע את הרב עובדיה לפרסם את פסק 'שטחים תמורת שלום', והקהל שלו נמנעו ממחאה. קרו באותם שנים דברים נוראים נגד העם היהודי בארץ ישראל אגב חלומות מדומיינים שהשלום יבוא.

"כשהתחילו מעשי הרצח צצה סיסמה", נזכר הראל, "'ממשיכים בשלום כאילו אין טרור ונלחמים בטרור כאילו אין שלום'. מאות יהודים נהרגו, ולא רק בזמן שלטון השמאל של רבין ואהוד ברק; הכי הרבה אבדות היו אצל אריק שרון, שגם הוא לא העז לשבור את המשוואה הזו, עד מבצע חומת מגן".

 

ההסברה לא הועילה

"אין דבר כזה הסברה", קובע הראל, "יש שכנוע בצדקת הדרך. דף מסרים לא עושה את זה, והמשאבים דלים לעומת כל מיני משרדי יחסי ציבור ואסטרטגיה. דעת הקהל מגיבה מתוך המיצים הכי עמוקים של ההכרה, והקהל הישראלי הוא קהל של שלום, עייף מהרבה מאוד מלחמות וכמֵהַ לשלום, לכן אנחנו נוטים להאמין במנהיגים שמבטיחים שלום.

"אבל ממנהיגים אמיתיים מצופה שיעשו חשבון אמיתי ולא ימכרו אשליות. השלו אותנו וממשיכים להשלות אותנו, ואנחנו לא מבינים שאנחנו צריכים להילחם על קיומנו, כי מלחמת העצמאות לא הושלמה. חיים על החרב אינם מתאימים לעידן הכללי בעולם ולא לאופי היהודי שהתגבש בגלות, אבל המציאות היא שאנחנו צריכים לחיות על חרבנו.

"צריך להבין", הוא ממשיך, "הצבא היה עייף ועט על ההזדמנות. ניסינו לפקוח את עיניהם, ולא הצלחנו. רבין הביא את ערפאת עם 40,000 פעילים, ונתן לו נשק. אנחנו צעקנו, וקראו לנו סרבני שלום ומחרחרי מלחמה. רבין היה מראשי הממשלה הכי נגישים, והדיונים איתו היו ענייניים. הוא הביא לנו מידע מסווג שאנשי המודיעין אמרו שפני ערפאת לשלום, כלומר הייתה כאן קונספציה.

"הבאת 40,000 אנשי פת"ח לשטחי יו"ש, זה מה שפתח את סדרת האינתיפאדות והבעיר את השטח. הייתה לפני כן שליטה סבירה בשטח, ומערכת היחסים בין הערבים ליישובים הייתה טובה ואפילו טובה מאוד. הסכם אוסלו לא רק שלא הביא שלום, אלא גרוע יותר, הוא שינה את כל המערך האידאולוגי התפיסתי הפנימי של הערבים עצמם, כי ניתנה להם תקווה. זו התוצאה הכי חמורה של אוסלו: כשהם ראו את התגובות הרפות שלנו על הרצח היום-יומי באוטובוסים ובקניונים, הם הבינו שיש משהו חלש בסיסי בקרב העם היהודי, שלא מסוגל לעשות את מה שצריך לעשות".

חשבתם אז שבאמת יהיה גרוע כל כך?

"חשבנו שיהיה גרוע. חששנו לקץ ההתיישבות ואפילו לתחילת הקץ של המדינה. מה שקרה, וזה אחד הניסים הגדולים, הוא שהייתה התגברות מופלאה ביישובים למרות המצב. אנשים יצאו לעבודה ולא ידעו אם יחזרו, התמודדו יום-יום עם הרג, פציעות ומצור, אבל כמעט לא היו עזיבות. ההתיישבות התגברה על הכול, למגינת ליבם של מי שחשבו שהמארבים בכבישים יגרמו לנטישה המונית. בסך הכול כולם גילו גבורה של ממש, וזה ציון הדרך החשוב ביותר של ההתנחלות מלבד עצם המפעל".

יש סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור? יש אור בקצה המנהרה?

"מבחינתי אין דבר כזה שאין אור בקצה המנהרה. צריך לחצוב את המנהרה, ויהיה אור", קובע הראל. "יש משל שמלווה אותי המון שנים, עוד מראשית פעילותי בגוש אמונים. כשהתחיל המרד ההודי בשלטונות המנדט הבריטי, זה היה באותו זמן של תנועת המחתרת היהודית, ב-1946–1947, היה רס"ר אנגלי של גדוד הודי שכל החיילים חששו ממנו. יום אחד הוא שם לב שרק כשהוא מתקרב אל החיילים הם עומדים, אבל הם כבר לא מצדיעים לו כמקדם. אז הוא הבין שהמרד נגד הבריטים התחיל.

"מאז אוסלו יש לערבים תקווה, ולכן הם לא פוחדים מאיתנו. בתכנון מדיני טוב וארוך טווח אפשר לשנות את זה, לתת להם את ההרגשה שאין להם ברירה, ואם הם רוצים לחיות בריבונות ערבית, יש להם 22 מדינות אחרות. אם הם רוצים לחיות איתנו, זה לפי התנאים שלנו.

"אין היום מדינאים, יש רק פוליטיקאים. רק בן-גוריון היה מדינאי, ושאר ראשי הממשלה לא הבינו במדינאות. נתניהו הוא אדם מפוחד, ואילו הוא לא היה ממולכד בין הליכוד, סמוטריץ' ובן גביר, הוא היה הולך למקומות הפוכים. אין מישהו היום שיוכל להתוות מדיניות כזו ולהוציא אותה אל הפועל, ומהבחינה הזאת אני פסימי. אני מקווה שהאנשים שגידלנו, כמו סמוטריץ' ועוד, יפסיקו להיות עסקנים ממולחים ויהפכו למדינאים, שדואגים לא רק למגזר שלהם".

ישראל הראל: "דעת הקהל מגיבה מתוך המיצים הכי עמוקים של ההכרה, והקהל הישראלי הוא קהל של שלום, עייף מהרבה מאוד מלחמות וכמֵהַ לשלום, לכן אנחנו נוטים להאמין במנהיגים שמבטיחים שלום. אבל ממנהיגים אמיתיים מצופה שיעשו חשבון אמיתי ולא ימכרו אשליות. השלו אותנו וממשיכים להשלות אותנו, ואנחנו לא מבינים שאנחנו צריכים להילחם על קיומנו, כי מלחמת העצמאות לא הושלמה"

ישראל הראל: "חששנו לקץ ההתיישבות ואפילו לתחילת הקץ של המדינה. מה שקרה, וזה אחד הניסים הגדולים, הוא שהייתה התגברות מופלאה ביישובים למרות המצב. אנשים יצאו לעבודה ולא ידעו אם יחזרו, התמודדו יום-יום עם הרג, פציעות ומצור, אבל כמעט לא היו עזיבות. ההתיישבות התגברה על הכול, למגינת ליבם של מי שחשבו שהמארבים בכבישים יגרמו לנטישה המונית. בסך הכול כולם גילו גבורה של ממש, וזה ציון הדרך החשוב ביותר של ההתנחלות"

 

---

מה נתַנו ומה קיבלנו: עיקרי ההסכם

מה התחייבנו לעשות?

הסכם אוסלו א'

ישראל התחייבה:

• לסגת מעזה ומיריחו (קוים)
• להכיר באש"ף (קוים)
• להקים את הרשות הפלשתינית והמשטרה הפלשתינית ולהעביר לידיה את הסמכות האזרחית (קוים)

הערבים התחייבו:

• להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון (לא קוים)
• לנטוש את האלימות והטרור ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום (לא קוים)
• לשנות את האמנה הפלשתינית, השוללת את זכות הקיום של ישראל (לא קוים)

 

הסכם אוסלו ב'

ישראל התחייבה:

• להעביר 18% משטחי יו"ש לשטחי A בשליטה ביטחונית ואזרחית פלשתינית (קוים)
• להעביר 22% משטחי יו"ש לשטחי B בשליטה אזרחית פלשתינית (קוים)
• כמו כן התחייבה ישראל למלא שורת הטבות כלכליות, לאסוף מיסים ולהעביר כספי מכס לרשות הפלשתינית (מקוים)

הערבים התחייבו:

• להיאבק בטרור ובהסתה (לא קוים)
• לאסף נשק בלתי חוקי (לא קוים)