האם חשבתם פעם מה פירוש השם 'כנסת', שנבחר להיות שמה של הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל, מתי הוא נזכר לראשונה ומה הייתה משמעותו באותם ימים?
ראשית כול אציין כי הביטוי המקורי הוא 'כנסת ישראל', כפי שנראה להלן בהרחבה, ומה שאנחנו קוראים כיום כנסת הוא בעצם חצי מהביטוי המלא. בכתבה שלפניכם נראה כיצד לאורך הדורות הלך הביטוי הזה והתגשם תרתי משמע. ככל שהעם היהודי היה בן חורין ואיתן בארצו, כך קיבל המושג הרוחני צורה ממשית.
בעבר סיפרתי כאן שהביטויים 'יישוב' ו'קיבוץ', שנשמעים לנו תיאורים סתמיים להתיישבות בארץ ישראל, נושאים בחובם משמעות מובהקת של גאולה ('משיחיות'). להלן נראה שגם הביטוי כנסת ישראל נושא מטען משיחי.
כנסת הגדולה
הפעם הראשונה שהביטוי 'כנסת' נזכר בהקשרו הישראלי-לאומי היא במוסד 'כנסת הגדולה'. זה היה מוסד הנהגתי מנהלי שהיה האחראי לענייני השלטון של שבי ציון. הוא פעל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונתו של שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף תקופת הנביאים האחרונים (שיבת ציון) לתחילת תקופת הזוגות והתנאים – חכמי תקופת המשנה.
אנשי כנסת הגדולה היו הנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי התנ"ך וחותמיו ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. בתקופת ממלכת החשמונאים עסקו אנשי כנסת הגדולה בהגדרות החוקה (ספר מקבים א, יד).
על פי התלמוד הבבלי (מגילה יז ע"ב), עם ייסודה היו חברים בכנסת הגדולה מאה ועשרים ראשי חכמי ישראל. כך מתבאר גם בדברי התלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד): "מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים".
תרכ"ז (1867): הוועד הכללי
הפעם הראשונה שקיבל הביטוי 'כנסת ישראל' משמעות לאומית ואף פוליטית היה בשנת תרכ"ז. זה היה גוף ציבורי שהוקם בירושלים (שהייתה אז מרכזו ועיקרו של היישוב היהודי בארץ), ונועד לרכז את הנהגת הציבור לכל גווניו. שמו המלא היה 'הוועד הכללי כנסת ישראל'.
את הוועד הקימו רבני ירושלים וקבוצת עסקנים תלמידי חכמים, ובראשם רבי יוסף ריבלין, אחת מדמויות ההוד המופלאות של ירושלים בפרט ושל היישוב בכלל, אשר לצערי בספרי ההיסטוריה לא קיבל את הכבוד המגיע לו. לפי כמה מקורות שמצאתי, ריבלין היה יוזם הקמת הוועד. הוא שימש מנהלו שלושים שנה, עד פטירתו צעיר למדי בשנת תרנ"ו.
לאורך השנים פרסם ר"י ריבלין כמה מאמרים ארוכים על הוועד הכללי כנסת ישראל ועל פעילותו הענפה. חלק מהמאמרים פזורים בעיתונות התקופה ומצפים לגואל שיאסוף אותם לכדי ספר מקיף ומסודר, ועוד חזון למועד.
הוועד הכללי כנסת ישראל פעל זמן ארוך מאוד, משנת תרכ"ז ועד… לא תאמינו: שנת תש"ף! מאה חמישים ושלוש שנים ברציפות! אכן, זה אולי המוסד הציבורי (הלא תורני) הוותיק ביותר בארץ. בראשיתו, בתקופה העות'מאנית, הוא היה דומיננטי מאוד, ולרוב נחשב לשלטון הרשמי של היישוב בארץ. בתקופת המנדט הוא היה לארגון בולט של תורה, עבודה וגמילות חסדים ביישוב הישן.
אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי לכנסת ישראל, שהיה הרשות המבצעת. ארבע פעמים נערכו בחירות כלליות, ועם גידול היישוב גדל גם מספר הבוחרים
ר' זרח ורהפטיג, פעיל ציוני דגול שהחזיק בתפקידים בכירים בתנועה הציונית בכלל ובציונות הדתית בפרט, הגיש הצעה אחרת: מאה ועשרים חברים. הצעתו התקבלה
תרנ"א (1891): בניית ירושלים
עוד התגבשות של הביטוי 'כנסת ישראל' והורדתו לעולם המעשה של חומר ולבנים התרחשה בשנת תרנ"א (1891). על שולחן הוועד הכללי נחה הצעה חדשה שהתקבלה מאת רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט: להקים שכונה חדשה בעיר. שלא כשכונות שהקימו עשרים שנה קודם לכן בני ירושלים, ועליהם ניצחו עסקני הוועד ובראשם ר' יוסף ריבלין, הפעם דובר על מיזם שאפתני וחדשני שיירתמו אליו גם יהודי הגולה.
באותה תקופה רק מיעוט זניח מהעם התגורר בארץ. מיליוני יהודים, ובהם אמידים ועשירים, התגוררו בחו"ל, והם שתמכו בכספם ביישוב בארץ. ובכן, חשבו הירושלמים, הבה ונרתום אותם לא רק להחזקת היישוב אלא גם להרחבתו.
לשכונה החדשה החליטו לקרוא 'כנסת ישראל'. ייתכן שמציע השם גם הפעם הוא ר' יוסף ריבלין. אם השערתי זו נכונה, יש כאן קצה חוט ממשי לתעלומת מחבר הספר 'קול התור', ובהזדמנות ארחיב בכך.
מה מבטא השם הזה, והאם יש בו משמעות משיחית, כלומר רמז לתחושה שפיעמה בקרב אנשי ירושלים שהם מצויים ב'קץ המגולה'? עוד דבר סקרן אותי. בני היישוב הישן מקימים שכונה קטנה למדי, שמיועדת בשבילם. האם השם היומרני כנסת ישראל, שנבחר לשם השכונה, מבטא תפיסה לאומית כמו זאת הטמונה במובנו המקורי של הביטוי?
כדי לענות על שאלות אלו לקחתי את החוברת המקורית של תקנות השכונה שנדפסה באותה שנה. על שער החוברת מצוטטים שני פסוקים, והמשמעות שלהם ברורה כשמש בצהריים: אנשי היישוב הישן הרגישו בטבעיות שהם נמצאים בדור של גאולה, הדור שעליו התנבאו הנביאים. הפסוק הראשון הוא רקע כללי לבניית ירושלים: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים". זה פסוק שעניינו הגאולה באחרית הימים וההתיישבות בירושלים, תהליך המתרחש לנגד עיניהם של בני היישוב הישן ובמו ידיהם.
לעומתו הפסוק השני רומז לשמה של השכונה החדשה: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". למיטב ידיעתי, בחוברות תקנות של שכונות אחרות שהוקמו לפני כן בירושלים לא הובא פסוק זה. מסתבר אפוא כי פסוק זה נבחר כאן, על פני פסוקים רבים שעניינם בניית הארץ, בשל המילים שבסופו, המבטאות משמעות נוספת שיש בביטוי 'כנסת ישראל', שבו נקראה השכונה: התכנסות ישראל לארצו, כלומר קיבוץ הגלויות.
אבל איך בדיוק מתבטא הפן הלאומי בשכונה הירושלמית הקטנה? באותו חזון מיוחד שעמד ברקע הקמתה, אשר לא מצינו כדוגמתו בכל השכונות שקדמו לה, שהרי התוכנית הייתה שמעתה גם יהודי הגולה יירתמו לבניית ירושלים. והנה המיזם הראשון שבו ישתתפו: הקמת שכונת כנסת ישראל, שתיבנה על ידי כל עם ישראל, כלומר על ידי אנשים מרחבי הגולה, שיהיו מעין נציגים של העם. כל יהודי בגולה יכול להיות חבר רשמי בחברת כנסת ישראל. דובר במיוחד על שנדיבים בארצות הברית ישתתפו בכספם ובמאודם בבניית ירושלים, ונשלחו לשם שד"רים לגיוס כספים מטעם החברה.
לסיכום, אנשי היישוב הישן, צאצאיהם של תלמידי הגר"א וגם של החסידים שעלו ארצה כמה דורות קודם לכן (המכונים כאן כנסת ישראל), עסקו ביישוב הארץ מתוך חזון התיישבות הלאומי, והם עובדים בשם כל העם היהודי, כנסת ישראל, ובשותפות עם יהודי הגולה.
כנסת ישראל בתקופת המנדט
בשנת תרס"ג נעשה הניסיון הראשון בארץ להקים הסתדרות יישובית ארצית על יסוד בחירות דמוקרטיות. קראו לזה 'הכנסייה הישראלית' או 'הכנסייה הראשונה לבני ארץ ישראל'. בכנסייה השתתפו צאצאי היישוב הישן עם פעילים ציונים בני העלייה הראשונה. הניסיון לא צלח, אבל הרעיון נשמר.
כעבור חמש עשרה שנה, עם ראשית הכיבוש הבריטי, התחדש הניסיון והיה רחב וכולל יותר, בצורת 'אספה מכוננת', מוסד שפעל בשנים תרע"ח–תרע"ט וכינס שלוש אספות.
שלב נוסף היה בשנת תר"ף. נערכו אז בחירות לאספת הנבחרים הראשונה, כלומר להנהגת היישוב בארץ. אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי לכנסת ישראל, שהיה הרשות המבצעת. ארבע פעמים נערכו בחירות כלליות, ועם גידול היישוב גדל גם מספר הבוחרים. בבחירות האחרונות השתתפו יותר ממאתיים אלף יהודים בארץ.
הוועד הלאומי, שנקרא גם כנסת ישראל, פעל לגיבוש היישוב על אף חילוקי הדעות והמפלגות שבקרבו, ותבע את זכויות היישוב מאת ממשלת המנדט ומאת חבר הלאומים, אשר בפניו הייתה ממשלת המנדט אחראית למתרחש בארץ. מבחינה זו הייתה כנסת ישראל "בית היוצר לגאולת האומה", כפי שהגדיר זאת יצחק בן-צבי, והיא חינכה את היישוב למשמעת.
מתוך הוועד הלאומי כנסת ישראל צמחה מדינת ישראל. הוועד הלאומי היה שותף בהרכבת מועצת המדינה הזמנית עם הנהלת הסוכנות.
ערב ט"ו בשבט תש"ט הוכרז רשמית על חיסול כנסת ישראל לאחר שלושים שנות פעילות ועל הקמת הכנסת של מדינת ישראל, שהוקמה כאמור על גבי קודמתה, בעלת השם הדומה.
הקמת הכנסת
לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו שלושים ושבעה חברים.
ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה למועצת המדינה הזמנית, והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לעריכת בחירות. האספה המכוננת התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט בירושלים. זו למעשה התחלתה של פעילות הכנסת. מאז מדי שנה חוגגת הכנסת את יום ייסודה בט"ו בשבט.
מהיכן הגיע השם 'כנסת' לגוף ציבורי זה? כפי שראינו עד כה, הביטוי הזה היה מוכר לעם היהודי ואף לעומדים בראשו. הם היו ערים לכל המשמעויות הלאומיות שהוא צבר בהדרגה במהלך הדורות, ועל כן בחרו בו לשם המתאים לגוף הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.
הד לכך שהביטוי 'כנסת' מכיל את משקעי ההיסטוריה העברית נוכל למצוא בקשר לקביעת מספר חברי בית הנבחרים (שלימים נקרא הכנסת). הוגשו אז שלוש הצעות בנוגע לשאלה כמה חברים ישתתפו במוסד. היו שהציעו מאה ואחד. אחרים הציעו מאה שבעים ואחד. ר' זרח ורהפטיג, פעיל ציוני דגול שהחזיק בתפקידים בכירים בתנועה הציונית בכלל ובציונות הדתית בפרט, הגיש הצעה אחרת: מאה ועשרים חברים. הצעתו התקבלה.
ורהפטיג היה מהחותמים על מגילת העצמאות ואף שימש חבר כנסת. לימים סיפר על הנימוק להצעתו הנ"ל: "בדיון העליתי את הנימוקים הבאים […] יש למספר 120 אסמכתא במסורת, אנשי כנסת הגדולה בימי שיבת ציון שלפי התלמוד הבבלי היו בה 120 זקנים, ותקופתנו הרי מזכירה מאוד את שיבת ציון. בהנמקת הצעתי אמרתי בין היתר: אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120" ('חוקה לישראל – דת ומדינה', עמ' 94).
