התקשרה אליי חברה טובה. חברתי היא אדם סביר בתכלית, ובכל תחום בחיים היא נוהגת, נשמעת ופועלת כאדם נבון, אינטליגנטי ובעל יושרה. אלא שבכל הנוגע לעניינים שברומה של תקשורת, התודעה שלה היא הממוצע המדויק של כל תוכני ערוצי התעמולה. אם חייזר נוחת היום ומבקש לעצמו סיכום תמציתי של כלל המסרים בערוצי התקשורת, די בכך שיבצע שיקוף לתוך מוחה ודולה משם את כל התעמולה – מבלי שיחסר דבר וללא שאריות.
אתמול היא התקשרה אליי באימה.
"מה יהיה? ממשלת הזדון הזו רוצה להשתלט על כל מערכת המשפט! נישאר ללא כל ביקורת שיפוטית!"
הרגעתי. הסברתי שלמזלה הטוב מבוגרים אחראיים מובילים אותה. לו הדבר היה בידיים שלי וכמותי, אנשים עם טמפרמנט שמאלני – זה בדיוק מה שהיה קורה. באריכות הסברתי כיצד הרפורמה תאפשר איזון בין שלוש הרשויות – איזון שהופר מפאת הכוח המוחלט שבג"ץ צבר לעצמו שלא כדין וללא כל סמכות חוקית או אחרת.
בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד
בתגובה זכיתי לשלל סיסמאות תעמולה ריקות מתוכן, שבדרך כלל אני נדרשת להן מול המנהיגים חסרי האחריות שהמציאו אותן ולא מול קורבנותיהם החפים מפשע. היא הוסיפה נימוק משכנע: הפרצופים של ביבי, שרה ויאיר מעצבנים, ולמעשה כל הפרצופים של הקואליציה מגעילים אותה, והיא מרגישה שהכול אבוד.
ואכן, פרצופים יכולים להיות מעצבנים, אך אינם קשורים לרפורמה ממש כשם שההרגשה שלה על הרפורמה לא קשורה לרפורמה.
"עכשיו הממשלה הזו הולכת לבחור את כל השופטים!"
הרגעתי. הקואליציה הנוכחית לא יכולה להחליף את כל השופטים. הם צריכים קודם להזדקן ולרדת מהמדף. סטטיסטית זה אומר שופט אחד לשנה. קואליציות בישראל מחזיקות מעמד שנתיים וחצי בממוצע. הרפורמה רק מבטיחה שהקואליציה הנוכחית תזכה לסיכוי הוגן שהבחירה תתקבל בוועדה למינוי שופטים עבור שניים וחצי שופטים. הרכב הוועדה גם הוא לא מבטיח לקואליציה וטו מוחלט, כפי שהיה עד כה לשופטים, אבל נציגי העם לפחות לא יהיו בגדר עציץ בוועדה שמוכרעת מראש.
התפניתי לשוחח עימה כי היא שידרה מצוקה. לשמחתי, היה בכוחי לפוגג את פחדיה. אני מכירה היטב את התחושה. בשנה וחצי של ממששת בנט גם לי רצו בראש תרחישים הזויים. דמיינתי, למשל, שראש ממשלה חליפי בתקופת ממשלת מעבר יעניק במתנה את עתודות הגז של ישראל לחברת האנרגייה הממשלתית של צרפת 'טוטאל', שמושקעת באיראן, בתמורה לחיבוק מצולם עם נשיא צרפת, או יעביר לחיזבאללה טריטוריה ישראלית שצה"ל הגן עליה במשך יותר מעשרים שנה. חששתי שיעבירו את ההסכם בלי לציית לחוק היסוד שמחייב אותם לאשר בכנסת ברוב של שמונים קולות לפחות או במשאל עם – ושבג"ץ לא יעצור את המחטף הלא־חוקי הזה וללא הטרחה לנמק מדוע אישר זאת.
לכן נזעקתי לחלץ אותה מהמצוקה. "לא. בכלל לא הרגעת אותי!" זעקה.
"את שקרנית", קבעתי. "אינך פוחדת באמת מדיקטטורה. אחרת דעתך הייתה כבר נחה. מה שאת חווה הוא שנאה פרי הסתה לפרצופים שמעצבנים אותך, שאת יודעת שאינך מסוגלת לנמק לעצמך. הפחד היחיד נובע מדיסוננס קוגניטיבי של אדם שחש ששתלו בו דעות זרות לו ואינו מסוגל ליישב אותן בתוכו.
דא עקא, שהמהות הכי בסיסית של המושג 'דמוקרטיה' היא – שמעת לעת כל אחד מאיתנו לא יאהב את הפרצופים שנבחרו. ככה זה".
"אבל ישראל הופכת להיות דיקטטור!" צעקה בניגוד לכל היגיון. שהרי ישראל לא יכולה להפוך למשהו שהיא כבר. כאשר רשות אחת השתלטה על שתי האחרות, שבראשה חמישה־עשר שיבוטים לא נבחרים של אדם אחד, המתערבת כפוסקת אחרונה בכל דבר ועניין, וכשלא מצייתים לה מגיע טנק – זו דיקטטורה. "ואיך הרפורמה היא דיקטטורה אם היא מאזנת את הרשויות ומעניקה גם קול לציבור, ל'דמוס', החצי שמרכיב את המילה דמוקרטיה?"
"זו רק ההתחלה!" צעקה לי. "מי יודע מה עוד יעשו!"
"רגע. את אומרת, שאת פוחדת ממשהו שלא קורה, שאין לו סיבה לקרות, שאין לך מושג מה תהיה צורתו?" ואז הגיע טיעון גאוני: "מה יקרה אם הם יורידו את גיל הפרישה של השופטים לחמישים, ייפטרו מכולם וימנו חמישה־עשר חדשים?"
עצרתי לרגע להתענג על הרעיון. שתיקתי התפרשה בעיניה כאילו זו אכן המזימה ושאני מצויה בסודה. נאלצתי להפריך בצער אמיתי. לו רק היו הדברים בידי… אלא שמתוך היכרותי עם הפרצוף המעצבן באמת של שמחה רוטמן, צר לי לומר שמדובר בליברל ישר מדיי. בשעתו התווכחתי עימו על פסקת ההתגברות, התרסתי כנגד הרעיון להעניק, חוקית הפעם, את הרשות לבטל חוקים – שמעולם לא ניתנה לו.
תשובתו המעצבנת של רוטמן הייתה, שמאחר שבמשך שלושים השנים הפרקנו את הנושא, זה כבר הפך לנורמה שיפוטית. לטעמי, הוא צודק, פורמלית. אני לעומת זאת צודקת מהותית. למרבה הצער, השר לוין וח"כ רוטמן נעדרים לגמרי מהתכונה השובבית המלבבת של מי שחונך כמוני בשמאל, לעבור קצת על חוקים ולשבור את כל הכלים רק כי אני צודקת.
"לא יקרה", אמרתי לה בצער אמיתי.
"איך את יודעת?? הדיקטטורה הזו מסוגלת לכול!!"
"זה לא יקרה", אמרתי, "כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה".
ופה היה אמור להסתיים הדיון הזה וגם החרדות שלה. גם אם היה אפשר לסלק בבת־אחת את כל השופטים על פי אחד מסעיפי הרפורמה ולהחליפם בחברי מרכז ליכוד, בתנאי שיהיו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה כפי שיש ליועמ"שית הנוכחית לפחות, עדיין שלושת הסעיפים האחרים ברפורמה מגבילים את כוחו של בג"ץ, אותו מוסד שלטענתה התכוונו להשתלט עליו ולשאוב ממנו את כוחו לעצמם. מדוע אפוא שדיקטטורה שמתכננת להשתלט על הגוף בעל 100% הכוח הפולטי במדינה – גם תרצה להגביל את כוחו?!
"זה לא יקרה, כי מי שיש לו כוונות רודניות להשתלט על כל מערכת המשפט, לא מקדם בד בבד עוד שלושה חוקים, שכל אחד מהם מחליש את המערכת שהוא היה רוצה להשתלט עליה"
היא עדיין לא נרגעה: "מה הופך אותך בטוחה כל כך?"
"כי זו הוכחה אפודיקטית", הדגשתי, "היא מוכחת מעצמה. אי אפשר להפריך הוכחות אפודיקטיות בלי לבטל את ההיגיון עצמו. כוונות רודניות לא עולות בד בבד עם כוונה להגביל את כוחן שלהן".
"אבל הם יוכלו כך לשמש ביקורת שיפוטית על הקואליציות הבאות!" וכאן התבלבלתי: "לא אמרת כרגע שהרפורמה מבטלת ביקורת שיפוטית? ואגב", לא הצלחתי להתאפק, "היכן הייתה אותה ביקורת שיפוטית בקואליציה הקודמת?" לאחר שענתה לי שהקואליציה הקודמת הייתה מצוינת, הודעתי שהשיחה הזו הסתיימה. אנחנו, כנראה, לא חיות באותה מציאות.
לאנשים יכולות להיות דעות שונות ומשונות. דעה היא תשובה לשאלה עתידית "מה יקרה אילו". אם השיפוט שלה על מציאות שכבר התממשה, הוא שהיא הייתה דבר טוב, מבחינתי היא הפכה להיות אותו חייזר שהוזכר בפתיח, שהגיע לעולם רק כדי לשמש מטאפורה לאופן שבו ניתן לבצע בחברתי רדוקציה לסך כל התעמולה בלי להותיר שארית.
לפני שטרקתי את הטלפון הבטחתי שנישאר חברות, אבל לא נדבר שוב על פוליטיקה – תחום שבו, לתפיסתי, אין אצלה מקום להיגיון. היא מאמינה שהיה פה טוב בשנה וחצי של ממשלת ששת המנדטים והאוויל החלופי, שמסית לשנאה בתקווה להגיע למלחמת אזרחים שתעלה אותו בחזרה לשלטון, רק כי נותרו עוד מאגרי גז לחלק לחברים כנגד רפורמה שהוא עצמו טען שהיא נחוצה ברגע קצר – שבו הדוברים מצאו שעל פי סקרים זה מה שהציבור רוצה לשמוע.
