כותרות חמות :

אב – האבלות וחידוש הרצון – פרשת דברים

מדורים :

אב – האבלות וחידוש הרצון – פרשת דברים

אב – האבלות וחידוש הרצון – פרשת דברים

 

חודש אב הוא מלשון רצון, כמו "ולא אבה ה' א-לוהיך לשמוע אל בלעם". מה המיוחד בחודש אב? האיווי, הרצון הפנימי, זוהי הסגולה המיוחדת של חודש אב, ההתנעה המחודשת של הרצון הפנימי ויקיצתו מהתרדמת העמוקה.

כדי להבין עניין זה נמשיל זאת לשלבי הקשר בין בני זוג. בהתחלה, לפני החתונה ולאחריה, הכול מאיר וטוב, בני הזוג מדברים באהבה ושמחים זה בזה. ואולם באמת עוד לא התחילו לשים לב שיש ביניהם פערים והבדלים שעתידים להתפתח לוויכוחים. דרכו של עולם שכמעט בין כל בני זוג יש פערים והבדלים, ואם עדיין לא חשו זאת בתחילה, אין זה אומר שהם אינם קיימים.

בתחילת הנישואין השמחה מגשרת על כל הפערים. ואולם בחלוף זמן אט אט יורד האור הראשוני המיוחד, והפערים מתחילים להתבלט. הוויכוחים הולכים וצצים, וממילא מתחילות בעיות. כאן מתחילה העבודה: על כל אחד לותר ולגלות רגישות, לתקן את עצמו ולהבין את הזולת.

ואולם לפעמים, כשלא מבררים ולא משקיעים בתיקון הפערים, הכעסים הולכים ומצטברים, עד שחלילה נוצרים ניכור וריחוק, ובמקרים קשים נכבה הלב ונעלמת האהבה, ונעשים ניתוק וקרירות רבה. אומנם 'טכנית' חיים יחדיו, אך הלב רדום ואטום. ואז לפעמים באה מריבה קשה, זעזוע בקשר. וזעזוע זה אף שהוא קשה מאוד, פעמים שדווקא הוא נוגע בנקודה עמוקה ונעלמת, נקודה רדומה ומכוסה בעפר רב, שהיא אותה נקודה שבה באמת כל אחד אוהב את השני וזקוק לו. דווקא המריבה המולידה כאב רב מבליטה את הקשר האמיתי בין השניים. הנקודה הפנימית שבכאב המריבה היא האהבה והשייכות העצמית. כי אילו היו באמת זרים זה לזה, לא היו כואבים כל כך על הריב ועל הסבך שביניהם.

נשוב לנמשל, שהוא מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל. בזמן מתן תורה קיבלנו תורה, שמחת ההתחלה, כביום חתונה, "יום חתונתו – זו מתן תורה" (תענית ד, ח). האירה הארה גבוהה, ועימה הופיע רצון עמוק של ישראל בה' יתברך, נעשה ונשמע, "נפשי יצאה בדברו". ואולם בפנים, בסתר הלב, לא הכול היה שלם ומתוקן. המדרש מלמד שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע", אבל בתוך הלב היו פניות, כדרשת חז"ל על הפסוק "לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד, ט), עין אחת לה', ועין השנייה לעבודה זרה (ראו שבת פח ע"ב).

השברים התגלו בעומקם רק אחרי מות יהושע והזקנים שראו את משה. רק אז התחילה הנפילה המוסרית והערכית. אחרי שהאור הגדול שהאיר ביציאת מצרים ובמתן תורה ובנוכחותו של משה רבנו החל להיעלם, אז התחילה הנפש להצטנן, והתחילו כל הקלקולים להתפתח, והלכו והחריפו בימי הבית הראשון. זו התקופה של ה'תרדמת': בפועל יש בית מקדש ועבודת קורבנות, אך בפנים הלב הולך ונרדם, מתרחק מעבודת ה', עד שהעבודה זרה שפשתה רבות בתקופת בית ראשון. באו הנביאים וצעקו על הלב הרחוק, על החיצוניות המדומה, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיה כט, יג), אך האטימות גברה, וקול הנביאים לא נשמע ולא עורר את ישראל לתשובה ותיקון.

במצב זה של תרדמה בא הזעזוע הנורא, הטלטלה האיומה, חורבן הבית ואיבוד סדרי החיים של המקדש. חורבן בית המקדש גרם לזעזוע עמוק מאוד שדווקא עורר מחדש את עומק האהבה. דבר זה ניכר בפסוקים רבים במגילת איכה, שיש בהם בכייה אך גם אהבה עמוקה וגעגוע אל ה': "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

זהו עומק הימים הללו: מצד אחד זעזוע גדול על החורבן, אבלות עמוקה על שיברון ישראל וגלותם ועל פירוד הדודים. אך במעמקים באבלות זו מופיע רצון מחודש, נקודת השתוקקות אמיתית ופנימית אל ה' יתברך. נקודת רצון זו היא הניצן הראשון של בית המקדש השלישי. אותה כמיהה עמוקה שהולכת ומתעוררת בכל שנה בימי בין המצרים היא השורש לכינון המקדש וחידושו. ונקודה זו היא הלב הפנימי העמוק של ימי אב בכלל ותשעה באב בפרט. זהו שאמרו חכמים שבתשעה באב נולד המשיח, וביום זה איננו אומרים תחנון. כי למרות השבר הנורא, במעמקים, במסתרים שבלב, החל להתנוצץ אור התיקון, שבעבודתנו בימים אלו לכאוב ולהתגעגע אנו מעצימים אותו עד שנזכה במהרה לבניין הקודש והמקדש, אמן!

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן