התורה מצהירה כי תכלית גאולת מצרים היא זו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז). ובתחילת הפרשה ה' מבשר למשה שבניגוד לאבות, שלא זכו להתגלות שם הוי"ה, עם ישראל עתידים לזכות לכך בגאולת מצרים: "וידעתם כי אני ה'".
בפשט התורה אנו רואים שהתגלות ה', שהיא ידיעת ה', היא הכוח שיוציא את ישראל מהשעבוד. וכך אומר משה לפרעה בזמן המכות: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמות ח, יח). במבט פשוט אפשר לחשוב שההתגלות של הקב"ה היא רק אמצעי בשביל המטרה התכליתית, שהיא היציאה מהשעבוד. היינו שעם ישראל נמצא בעול, והקב"ה רוצה להוציאו, ולכן מתגלה ברוממותו. אך באמת ההפך הוא הנכון. התכלית היא התגלותו של הקב"ה, זוהי הנשמה של יציאת מצרים כולה, עצם ההתקשרות שנחקקת בין הקב"ה ובין עם ישראל, בסוד ידיעת ה'. ולא זו בלבד אלא שכל הגלות והשעבוד סובבו במחשבה תחילה בעבור תכלית עצומה הזו.
את העובדה הזו, שהקב"ה סיבב את כל הגלות והשעבוד בשביל להוליד את מדרגת הקשר בינו ובין עם ישראל, אנו רואים בתחילת פרשת בא. הקב"ה אומר למשה שהמטרה בהכבדת לב פרעה היא בשביל המופתים, ומטרת המופתים היא בשביל שאנחנו נספר לבנינו את מה שעשה ה' למצרים, וכל זה נועד בשביל שעל ידי כך נדע את ה'. הווה אומר, השעבוד הבא על ידי הכבדת הלב נועד בשביל לסבב את התגלות ה' העליונה על ישראל כדי שנדע את ה'.
יסוד זה בא ללמדנו עניין עצום הנוגע לכל היחס שלנו לה'. לפעמים אפשר לחשוב שהקשר לה' הוא אמצעי בשביל דברים אחרים. כך לדוגמה בתפילה יסבור האדם שהתכלית היא פרנסה, ובשביל זה הוא מתפלל ועומד לפני ה'. אך באמת לא כן הדבר. עצם הדבקות בה' היא ערך כל הערכים ונשמת כל הנשמות, וכמו כן היא המוציאה אל הפועל את המהות העמוקה ביותר של האדם, סוד נשמתו, שהיא חלק א-לוה ממעל. לכן הדבקות היא התכלית, וכל מאורעות העולם נועדו בשבילה, ובמצב השלם הם ניצוצות והופעות שלה, כפרטים וסעיפים של מרכז נשמתי שורשי.
כך אנו רואים לגבי התפילה, שהקב"ה מסבב חסרונות לצדיקים בשביל התפילה, כמאמר חכמים שעשה הקב"ה את אימותינו עקרות כי נתאווה לתפילתן. כמשל המלך שיש לו אוהב גדול, ואינו מספק צרכיו פעם בשנה אלא מבקש לתת לו מנה יומית, כי מבקש לראותו בכל יום. כך גם בין הקב"ה ובין ישראל. מכאן יתבהר ששורש וסיבת כל הקשיים והמורכבויות הוא תכלית עליונה, הדבקות בשם ה', שהיא ההתקשרות העמוקה גם עם עצמנו, כי אנו חלקו ונחלתו, ובדבקות זו באים אנו לעצמיותנו האמיתית, חלק א-לוה ממעל ממש.
כעת נוסיף עוד ממד עומק. אף שאמרנו שהתכלית היא ידיעת ה', עדיין אפשר לחשוב שהגאולה ממצרים היא דבר אחד, וידיעת ה' היא דבר אחר. אך לא כן הדבר. ידיעת ה' היא בעצמה הגאולה השלמה ממש, כי המצב הגאולי השלם אינו רק שחרור מעול שעבוד אלא היותנו מי שאנו, מקושרים למהותנו הא-לוהית, שהיא עצמה הדבקות בה' וידיעתו יתברך שמו. זהו המצב המאושר, השלם והחי של עם ישראל, שכאשר נהיה בו בשלמות, אז ראוי שניקרא גאולים באמת, גאולת עולמים.
כך אנו רואים פעמים רבות בדברי הנביאים המתארים את אחרית הימים, וכך מתארת התורה את הגאולה, שהסיומת היא השיא: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שמות ו, ז). ידיעת ה' היא המדרגה העליונה ביותר מכל מה שקיים במציאות.
לאור זאת נבין את הכתוב בספרים הקדושים שהגאולה תלויה בלימוד נשמת התורה. נראה שאין זה רק 'אמצעי' סגולי לסבב גאולה אלא אדרבה, עצם המצב שבו עם ישראל מלאים בדעת א-לוהים ומחשבותיהם מאירות באור חוכמת ה' הפנימית, זוהי ממש הגאולה. זוהי ידיעת ה' השלמה המתוארת בנביאים כשיא הגאולה: "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיה יא, ט).
כשכל איש מישראל יתהלך בעולם הזה, ולבבו ומוחו יהיו מלאים באור א-לוהות וידיעת שמו, זהו המצב המופלא והמענג ביותר שאין כמוהו והוא שלמות הגאולה ועיקרה. ויש לאדם לדעת שככל שמוחו ולבבו יהיו מלאים בדעת ה', כך יתרוממו חייו ותתמלא נפשו באור ובחיים שימלאוהו בשמחה ובשלווה וגם בכוחות גדולים להתמודד עם כל אתגרי החיים. לכן, כמו שהורו גדולי עולם, ראוי לקבוע עיתים ושעות ללימוד אמונה ודעת ה'. שנזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן!
