הרב ראובן ששון
בפרשת בהר התורה מצווה אותנו על השמיטה ועל היובל וכורכת אותם יחדיו בציוויה אותנו למנות שבע שמיטות ולאחר מכן לקדש את שנת החמישים. דבר זה מלמד שהמערכת של השמיטין והיובלות היא מערכת אחת. כדי להבין את משמעות המערכת המורכבת מספירת שנים עד ההגעה לשנת החמישים, נתבונן במערכת מקבילה, ספירת העומר.
בספירת העומר אנו מונים שבעה שבועות, ולאחר מכן מגיעים ליום החמישים – יום מתן תורה. כל הספירה היא צעידה והכשרה לקראת היום הגדול, יום החמישים. ודאי שיום החמישים הוא היום העיקרי, שכל השאר נועדו בעבורו. אם כן, לשם מה נצרכים כל הימים שלפני כן?
יסוד ההכנה הוא הסתגלות הדרגתית אל האור הגדול. משל למה הדבר דומה, לאדם שיוצא ממערה אפלה אל המרחב שבו השמש בוהקת. זהו מעבר חד וקשה, ולכן נצרך לעשותו בהדרגה – לצאת לאט לאט מהאפילה אל האור המאיר. כך ה' ברא גם את עולם הטבע: השמש אינה מאירה בבת אחת בתוקף כוחה, אלא הולכת וזורחת בהדרגה. גם במישורים רוחניים כך מצינו, כמו שמלמדים חכמים, שגאולת עם ישראל אינה באה בבת אחת אלא בהדרגה. האור הולך ומפציע, הולך ומתגבר, ועם ישראל מסתגלים אל האור בהדרגה עד שיוכלו לעמוד בכל תוקפו.
זהו סוד ההכנה, שבה 'חלקיקים' קטנים מתוך האור הגדול הולכים ומאירים ובונים בקרבנו את השייכות אל האור הגדול בעצמו. לאחר מהלך הדרגתי זה נוכל לעמוד בגדולת האור ולקבלו בצורה שלמה ומאירה. מכאן נוכל להבין שלמעשה כל ימי ההכנה הם התנוצצויות זעירות מהאור הגדול שיאיר באחרונה. ממש כמשל זריחת השמש, שבה גם דמדומי עלות השחר הם נטפים מאור השמש שתאיר בכל עוזה, אלא שהם הם נטפים דקים ומדודים.
מכאן נבין את עניין ספירת העומר: כל ימי הספירה הם ימי הסתגלות הדרגתית אל האור הגדול, באופן שבכל יום מאיר ניצוץ ונטף מהאור העצמי שיאיר באחרונה. אנו מקבלים אותו אל קרבנו, ובכך מתפתחים יותר ויותר עד שנוכל לקבל את האור העצמי בכללותו ובשלמותו.
מתוך המבט הזה נוכל גם להבין את סוד השמיטין והיובלות. כל ספירת השנים נועדה כדי להכשיר אותנו אל האור האדיר שמאיר ביובל. שם האור מאיר בכל עוזו ותוקפו, ושפע הקודש מתפשט וחודר לכל מרחבי חיינו. אך לא נוכל להגיע לאור עליון וגדול זה בלי הכשרה הדרגתית. לכן התורה מצווה אותנו לספור "שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" (ויקרא כה, ח). ספירה זו מלמדת אותנו שיש ערך גדול לכל שנה ושנה, שכן כאמור, כל שנה היא צעד והתקדמות נוספת לקראת היובל שיש בה התנוצצות קטנה מהמדרגה הגדולה שלו. יותר מכך, בסיום כל שבע שנים מתגלה אור גדול בשנה השביעית, שהוא מעין ודוגמת היובל ממש, אך ממוזער יותר. השמיטה היא הארה מבחינת היובל.
נמצאנו למדים כי אי אפשר לצעוד אל השלמות העליונה בלי שהיא תחדור ותאיר בתוכנו גם בהווה. השלמות העתידית היא מקור הכוח והאור שנותן לנו דחיפה ועוז להתקדם ולקדם את העולם אל העתיד. לכן הקב"ה מחדיר את האור העתידי גם בכל שבוע ושבוע בצורה מזערית ומצומצמת בקדושת השבת שהיא מעין עולם הבא. ביום זה אנו מתמלאים אור גדול, מרחבי קדושה ושפעת ברכה, והרוממות והשמחה שמתגברות בקרבנו מעניקות לנו כוח לגשת לכל ימי המעשה, לתקנם ולהאירם. השבת מאירה את התכלית בכל שבוע ושומרת עלינו שלא נשכח את היעד הגדול, ונצעד תמיד לכיוונו ולהגשמתו. בלי השפע והאור של העתיד, שיחדור בתוכנו גם בהווה, לא נוכל למצא את הכוחות לצעוד ולהגשימו.
גם תהליך ההתפתחות של האדם בנוי מ'התנוצצויות' ממדרגות עתידיות. לפעמים יש רגעי התרוממות גדולים מאוד, שבהם האדם חש רגשות עמוקים של קדושה, חסידות, טהרת לב וקרבת א-לוהים מעבר למדרגה שלו בהווה. היות שהאדם חש את העראיות של הרגעים הללו ואת הפער שביניהם ובין מדרגתו בהווה, הוא עלול לזלזל בהם, להמעיט בערכם ולסבור שהם משאלת לב רחוקה שאינה קשורה באמת אליו.
ואולם יש לדעת שהרגעים הללו הם נטפים מתוך מדרגה פוטנציאלית אמיתית של האדם שחבויה בקרבו פנימה. רגעים אלו הם הבלחה מתוך דבר אמיתי מאוד, אלא שהוא גנוז במעמקים, כמו גרעין קטן שרק נשתל באדמה. על כן ידע להוקיר את ההרגשות הללו, וידע שהם מצביעים על קומה אמיתית עתידית ששייכת לו וחבויה בקרבו, הם בחינת 'מעין עולם הבא', שמעניק כוח ומקדם את ההווה אל העתיד. וממילא בפוגשו ברגעים אלו ישאב מהם עידוד ומרץ לדעת את אוצר הקודש שחבוי בקרבו, ויתמלא עוז וגבורה לצעוד בדרך הקודש שתממש ותוציא אל הפועל את האוצר הזה. שנזכה!
