בפרשתנו מופיעה חלוקת ארץ ישראל לנחלות. הארץ נתחלקה לשבטים, וכל שבט ושבט חילק את אחוזתו לבתי האבות, כך שלכל אחד מישראל יש חלק ספציפי ומדויק בארץ ישראל. חלוקת הארץ לנחלות אינה אמצעי טכני, אלא עניין עמוק מאוד, והיא מבטאת את המצב השלם שבו כל אדם מישראל מצא את מקומו. הרמב"ן (בפרשת נגעים) מלמד שזוהי המדרגה האמיתית שבו האדם זוכה ליישוב הדעת ומנוחת הנפש בשלמות, והשכינה יכולה לשרות עליו. ננסה להתבונן מעט במשמעות הדבר.
במובן הפשוט חלוקת הארץ לנחלות נותנת לכל אדם מקום בארץ. אך יש להבין שהמושג 'מקום' נושא בתוכו משמעות עמוקה יותר ממרחב מגורים. המושג 'מקום' הוא למעשה המרחב שמאפשר לחיי האדם לצמוח בכל רובדי החיים. כך, לדוגמה, לכל אדם יש עבודה שמתאימה לכוחותיו ולאישיותו, שם הוא מוצא את 'מקומו' ומממש את כוחותיו המעשיים. כן הדבר בנוגע למציאת ייעוד ותכלית בחיים, כל אלה מאפשרים לאדם לחשוף את הכישרונות והכוחות הטמונים בו.
כשאדם אומר 'מצאתי את מקומי', אין כוונתו רק שמבחינה פיזית הוא מצא שטח לשבת בו, אלא גם שיש לו מרחב שבו אישיותו באה לידי ביטוי. ובאומרו ש'לא מצא את מקומו', הכוונה שהוא עדיין מחפש את עצמו, תוהה מה תפקידו וייעודו, תר אחרי התכלית שלו וטרם מצא. כשם שהאדמה מוציאה את הפועל את מה שטמון בגרעין, כך 'המקום' הוא המרחב שבו אישיותו של האדם צומחת ובאה לידי ביטוי ומימוש.
לאור זאת יובן עניין החלוקה לנחלות. היחס בין עם ישראל וארץ ישראל הוא כמו גרעין ואדמה, שכל האוצרות הטמונים בגרעין יוצאים אל הפועל דווקא מתוך החיבור לאדמה. כשם שארץ ישראל בכללה היא המקום של עם ישראל, כן חלקי הארץ מכוונים באופן מדויק לנשמות ישראל. בתוך ארץ ישראל לכל אחד יש מקום ייחודי משלו, כדברי התוספות שיש לכל אחד מישראל ארבע אמות משלו בארץ ישראל (בבא בתרא מד ע"ב תוד"ה 'דלא', וראו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תקלו).
אפשר לדמות זאת לעצים, שכל אחד מהם דורש מקום גידול מסוים. עץ תמר שישתלו אותו בהר לא יגדל היטב, אבל בבקעה הוא יצמח לתפארת. גפן שישתלו אותה בהר תצמח ותיתן פירות, וכן על זו הדרך. לכל גרעין יש אדמה שמתאימה לו, תנאים סביבתיים שמכוחם הוא יכול לפרוח ולצאת אל הפועל. כך לכל אחד מישראל יש מקומו המיוחד בארץ. מצבו השלם של האדם הוא בהיותו מיושב, מונח במקומו, מחובר לקרקע המתאימה לו.
זהו הביטוי המיוחד שנראה בהמשך הפרשות על הזיקה בין הקרקעות בארץ ובין בני ישראל: "כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לו, ט). מושג הדבקות מבטא קשר עצמי בין חלקים השייכים לעניין אחד. לכן ביטוי זה הוזכר ביחס לקשר בין איש ואישה, כאומרו "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד), וכן ביחס לקשר בין הקב"ה ועם ישראל, "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב). כך מצינו גם בקשר בין כל אחד ובין נחלתו.
מציאת המקום המדויק לכל אחד היא עניין עליון ונעלם, ולכן חלוקת הארץ נעשתה בגורל, שבו סיבבה ההשגחה העליונה שכל אחד יקבל את חלקו.
אם כן, כל אחד מישראל יכול לממש את האוצרות המופלאים שטמונים בו, דווקא בשעה שהוא מונח בנחלתו האישי, בנקודת הקשר המיוחד שלו לארץ ישראל. כל עוד לא התיישבנו איש בנחלתו, עדיין אנו נמצאים במצב יחסי של תלישות ממקומנו, וממילא מעצמנו. ובשעה שנשב כל אחד בנחלתו נחוש את יישוב הדעת ושלוות הלב ונוכל להוציא אל הפועל את כל האור והקודש שטמונים בעצמיותנו.
כשם שלכל אחד יש מקום בארץ, כך הדבר נכון גם בתחומים אחרים: לכל אדם יש מקום, כי "אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). ה'מקום' במובנו הרחב כולל את המשפחה שלו, את חלקו המיוחד בתורה, את קשריו האישיים והחברתיים, את תחום העיסוק שלו, את התפקיד והשליחות שלו ועוד. כשהוא נמצא במקום המתאים לו, דעתו מתיישבת עליו והוא פורח. מנגד, כשאדם אינו במקומו הוא מיוסר, תלוש וחסום. קורה גם שהאדם מדמה בנפשו שמצא מקום, אך באמת זהו מקום ששייך לאחרים, מרחב חיים זר שאינו מתאים לאישיותו, והוא אינו יכול לפרוח שם בצורה מלאה.
היסוד הגדול הזה מלמד אותנו שצריך האדם לשאוף למצוא את מקומו, ולא להתאוות למקומם של אחרים. כשהאדם מונח במרחב האישי שלו, אין לו תלות וקנאה באחרים, וממילא הוא יכול ליצור מערכת יחסים בריאה ונעימה עם הזולת.
בימי בין המצרים אנו כואבים על היותנו תלושים, שעדיין לא שבנו אל המקום בה"א הידיעה – "המקום אשר יבחר ה'". שרק בו אנו מגיעים אל המנוחה השלמה, מתחברים לעצמנו ולעמנו ומתמלאים שמחה ושלוות עולמים. ימים אלו מסוגלים לתפילה לה' שישיבנו אל מקומנו וישוב הוא אלינו באהבה במהרה. שנזכה!
