חג מתן תורה הוא גם חג הביכורים. לכאורה מדובר בשתי קצוות. התורה היא מן השמיים מעל, ומשתלשלת לעולמנו השפל כדי לרומם אותו, לעדן אותו, להפוך אותו לכלי ראוי להשראת שכינה עדינה ונקייה ומצוחצחת. התורה היא אור.
ואילו הביכורים – מוצאם מן האדמה, מן הארץ השפלה, ואף הפרי – מתוק ומלא סוכר, טעם שמושך אל החומר ואל התענוג. אם כן איך גרים יחד, באותו חג, שני כיוונים שנראים לכאורה הפוכים.
לאמיתו של דבר אין כאן הפכים אלא יש כאן השלמה גדולה.
למעשה, מתן תורה שקרה ב־ו' בסיוון היה רק תחילת הדרך. התורה היא כתב ומכתב. הכתב זוהי תורה שבכתב, שניתנה לנו בסיני. אך המכתב – הוא הכתובת של הכתב. יש לתורה כתובת. הכתב הזה לא נכתב באוויר. הוא כתוב על ממשות כל שהיא שראויה לקלוט אותו ולהפוך את האותיות לאותיות חיים. והכתובת היא אחת – ארץ ישראל.
כך יאמר משה רבינו לעם ישראל בתחילת ספר דברים: "ה' א־להינו דיבר אלינו בחורב לאמר – רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם בואו הר האמורי ואל כל שכניו".
התורה ללא הארץ היא כמו מכתב ללא כתובת. זה לא מגיע לשום מקום
כמה נוקבים דברי הכלי יקר במקום: "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז). כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך".
עצמות מקור שלכם.. זוהי ארץ ישראל. היא המצע שעליו נשתלת התורה כדי לתת את פירותיה בעין יפה.
לכן חג הביכורים הוא גם חג מתן תורה. שתי קצוות של אותה הופעה. הרעיון והיישום. האידיאל והמעשה. התורה וארץ ישראל הן הכתב והמכתב.
למדנו אם כן שלתורה יש כתובת אחת ברורה ובלעדית, והיא ארץ ישראל. מחוץ לארץ ישראל אין תורה. יש לימוד תורה, כי את התורה ניתן ללמוד בכל מקום ובכל זמן. אך תורה, קיומה וחייה אינם אלא בארץ ישראל. התורה ללא הארץ היא כמו מכתב ללא כתובת. זה לא מגיע לשום מקום.
התורה הנלמדת בארץ ישראל היא השלמה, המלאה והעמוקה. היא עוסקת בכל תחומי החיים שבאים לידי ביטוי בחיי עם על אדמתו באופן עצמאי; היא מתבוננת על מאורעות התקופה ומנסה ללמוד מהם מהו הרצון האלוקי; היא מנסה לעצב ולהוביל את המציאות ולא רק להגיב אליה או להתגונן מפניה.
זוהי תורת ארץ ישראל. זוהי תורת חג השבועות, הביכורים ומתן תורה.
למעשה, בדרך הזאת יכולות להתבאר לנו באר היטב פרשיות התאריכים בתחילת ספר במדבר, וקביעתו של שבועות כחג הביכורים.
עם ישראל מצטווה לעשות מפקד ב־א' באייר של השנה השנייה לצאתו מארץ מצרים. זהו מפקד צבאי מובהק לקראת הכניסה לארץ ישראל.
התכנון המקורי להיכנס לארץ ישראל ביום שבו קיבלנו תורה, נועד ליצור חיבור ממשי בין נתינת התורה לבין הקיום שלה בארץ ישראל
א' באייר הוא תאריך מובן. הזמן המקודש הראשון אחרי פסח של השנה השנייה. אך הציווי על התנועה לארץ ישראל נאמר להם בתאריך מוזר: עשרים לחודש אייר. לכאורה, הגיוני יותר היה לחכות לראש חודש סיוון. אלא יש יסוד סביר להניח שתחילת התנועה ב־כ' באייר נועדה ליצור מצב שבו בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל בדיוק באותו יום שבו קיבלו את התורה שנה קודם לכן. הדרך מהר סיני לקדש ברנע נמשכת אחד עשר יום. וכשנוסיף לזה שתי שבתות שבהן לא נעו, ועוד שלושה ימי הכנה לכניסה לארץ, כפי שעולה מספר יהושע – או אז מגיעים ל־ו' בסיוון.
התכנון המקורי להיכנס לארץ ישראל ביום שבו קיבלנו תורה, נועד ליצור חיבור ממשי בין נתינת התורה לבין הקיום שלה בארץ ישראל.
לפי זה מובן מדוע שבועות הוא חג הביכורים. במהלך הכניסה לארץ היו אמורים עם ישראל לפגוש בפעם הראשונה את פירות האילן המשובחים של הארץ. הם הרי לא ראו ולא אכלו פירות לכל אורך שנות השעבוד הארוכות במצרים. מצרים היא ארץ של ירקות ושלחין, אין שם פירות. והנה מייד בכניסה לארץ רואים הם את פירות הארץ המשובחת. הימים ימי ביכורי ענבים, תאנים ותמרים. את הראשית הזו עליהם להקריב קורבן לה'.
השתבשו הדברים בשל החטאים, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה. אך כאמור, התוכנית המקורית הייתה להיכנס לארץ בדיוק בתאריך של מתן תורה, ובכך לחבר את התורה עם הארץ. את הכתב עם המכתב ועם הכתובת.
