איך מצחיקים?

הרב חגי לונדין

מכירים את זה שאתם נכנסים לחדר ושומעים צחקוקים מבעד לדלת, וברגע שנכנסתם הם נפסקים? אתם מנסים להתעניין על מה היה הצחוק, ונענים בשתיקה רבת משמעות; ביציאתכם מהחדר הצחוק מתחדש בקול רם. חוץ מלהבין שאתם מושא הבדיחה, מה קרה פה בדיוק?
צחוק מתעורר כאשר מתרחשת שבירה של הרצף ההגיוני הצפוי. אפשר למצוא רמז במצלול של השורש צ-ח-ק – 'צא מהחוק'. בעת שמתרחשת שבירה של החוק, בזמן מעבר מפתיע ממצב נתון למצב מנוגד, מתעורר הצחוק. כדי להצחיק תינוק למשל אנו עושים לו פרצוף. התינוק רגיל למראה פנים מסוים של המבוגר, והוא צוחק כאשר הפרצוף מתעוות מול עיניו.
המילה הומור נגזרת מהמילה הלטינית humorem, שמשמעותה חוסר איזון נוזלי, קרי חריגה מהנורמה המקובלת. זהו הרעיון הבסיסי העומד בבסיס כל בדיחה באשר היא: תיאור סיטואציה באופן שמעורר ציפייה להמשכיות מסוימת, ואז תפנית חדה וסוף לא צפוי בשורת מחץ (פאנץ'). אם הפואנטה לא תהיה חריגה או מפתיעה דייה, הצחוק לא יתעורר; בדיחה שצריך להסביר אותה כבר איננה בדיחה.
יש שני סוגים של צחוק, שתי אפשרויות לשבור את החוק: יש שבירה שלילית של פירוק המסגרת הקיימת ללא העמדת חלופה אחרת. ציניות שבָּזָה לכול. הרמח"ל ממשיל את הליצנות ל"מגן המשוח בשמן". בעבר נהגו הלוחמים למרוח שמן על המגן שלהם כדי שהחיצים שנורו לעברם יחליקו ולא יינעצו בו. שום דבר אינו יכול לחדור את מנגנוני ההדחקה של הציניקן. זהו הצד האפל של הצחוק.
לעומת זאת יש צחוק שנובע משמחה. הפועל 'לשמוח' מורכב מצירופי המילים 'שם מח'; פעילות מוחית המזהה עומקים המצויים מתחת לפני השטח. המסגרת החיצונית נשברת, ונחשף תוכן פנימי. כאשר אנו נתקלים במחסום הנראה בלתי עביר, בת צחוק חיובית מבררת לנו שגם אותו אפשר לשבור. האישה האידיאלית בספר משלי מתוארת בין השאר כמי ש"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". בעם ישראל שוחקים מיום המוות לא מפני שמתעלמים ממנו אלא מפני שמבינים שאף הוא אינו סוף פסוק; ישנו עולם נצח שמנצח גם את ה'יום האחרון'. צחוק של תקווה.
במאה העשרים ואחת עלה בדרגה הצורך בהומור ונעשה נואש. מעולם בתולדות ההיסטוריה האנושית לא היה פער גדול יותר בין היכולות השכליות, הטכנולוגיות והוורבליות של בני האדם לבין מעמדם המוסרי. בתרבות ללא אמת, מסגרת ושייכות, כל שנותר הוא להתמסר לבידור שמאפשר להתבדר ברוח – להתפזר, להתפרק ולברוח מן המועקה שסוגרת עלינו.
תרבות הפוסט-מודרנה רואה סביבה אפלה בכל מקום: הורים, מחנכים, נימוסים, ממסדים ומסורות נתפסים בעיניה כחלק מתרבות שקר גדולה. כולם מזייפים, מדברים בסיסמאות ובעלי אינטרסים, ורק בתעשיית הבידור אומרים את האמת בפרצוף, וככל שתהיה בוטה וגסה יותר כן ייטב. מופע סטנד-אפ טיפוסי יתחיל בדימוי סיטואציה שהקהל יוכל להזדהות איתה ("מכירים את זה שמתקשרת אליך דודה שאין לך חשק לדבר איתה?") ויעניק לקהל תחושה שהתגובה האגואיסטית ("ואז אתה עונה לה בקול מצונן שאתה חולה") היא האותנטית כי "כולם עושים את זה". חה-חה.
ההומור היהודי הקלסי הוא בכיוון אחר לגמרי. מאז ומעולם הייתה משמעות הצחוק בעם ישראל פתיחות לממד שמעבר לכאן ולעכשיו. הילד היהודי הראשון בעולם נקרא יצחק מפני שלידתו שברה את חוקי הטבע: אף ש"אברהם ושרה זקנים באים בימים" הם מתבשרים שייוולד להם ילד. שרה צוחקת בתחילה בחוסר אמון למשמע הבשורה, אולם מתברר שאפשר לצאת מן החוק ולהביא חיים לעולם כנגד כל הסיכויים. על פי מדרש חכמים, ביום שבו נולד יצחק "בא הצחוק בעולם" כי בו "נתרפאו החולים, נתפתחו החרשים ונתפקחו הסומים" – נולד הפוטנציאל לניפוץ מגבלות הטבע.
יהודים לאורך ההיסטוריה צחקו תמיד על המצב שבו הם נמצאים. האופי היהודי מעולם לא השלים עם המצב הנתון, והצחוק אפשר לשאת את המבט קדימה. יהודים לפני כמאתיים שנה, שנרמסו תחת מגף הפריץ או הסולטאן, ישבו על ספסלי בית המדרש בין מנחה למעריב, ומה שנותר להם הוא להתלוצץ על חשבון משעבדיהם. לשניות מספר נשברה המציאות המעיקה והיהודי החלש היה שולט במצב ולא נשלט על ידו.
לעיתים אנו מפנים גם את ההומור כלפי האחר, אולם השאלה היא אם אנו צוחקים על האחר או עם האחר. באפשרות השנייה ההומור נעשה לכלי שמחבר בין אנשים ולא מפריד ביניהם. בקבוצת אנשים שיושבת יחדיו וכולם בה סובלים מבעיות משקל, ואחד הנוכחים זורק בדיחה שנונה על הקושי במצב הנתון, כולם מרגישים לפתע תחושות קרבה והקלה. לפני רגע היה נדמה שאנו בודדים בהתמודדות שלנו, והנה מתברר שלכולנו יש מכנה משותף. הבעיה מקבלת פרופורציה.
הבדרן כיום עומד בראש הסולם החברתי, ורבים מאוד מעוניינים להצחיק את סביבתם, לא תמיד בהצלחה. אחת הסיבות לכישלון היא חוסר ההבחנה בין שבירת מסגרת שמעצימה את המכנה המשותף לבין כזו שסודקת אותו; קוראים לזה חוסר טקט.
לדוגמה, כאשר ילדים עורכים מסיבת יום נישואין להוריהם שהקשר ביניהם יציב ושמח, ההצבעה על חולשותיהם הזוגיות רק מעוררת את הגיבוש המשפחתי. חרוז היתולי בסגנון "אבא נרדם כל ערב על הכורסה / ואימא אותו לא מעירה" בא לרמוז שהקשר בין ההורים כה חזק עד שאין חשש להתלוצץ על שאינם מצליחים לשוחח זה עם זה לפני השינה. לעומת זאת בעת שהקשר בין ההורים מעורער, בדיחה מסוג זה איננה מצחיקה אלא רק מגבירה את המתח בבית. המדד פשוט מאוד: אם מי שהבדיחה על חשבונו צוחק עם כולם מכל הלב או לא.

בימים אלו מופץ ספרו של הרב לונדין, 'מגילת אסתר של הנפש', עבודה נפשית-פנימית לאור מגילת אסתר