התרבות המערבית נמצאת כיום בשלבי הרס עצמי קיצוניים, ונגד ההרס הזה קמו במערב אנשי רוח, המנסים לשקם ולשמר את המבנים היסודיים של האדם: היחיד, המשפחה, העם, האדם, המדינה. זוהי התנועה השמרנית.
וגם בישראל, ששאבה תמיד מן המערב וכעת שואבת גם את תהליכי ההרס, צמחה כנגדם תנועה שמרנית מקבילה. אבל מה שחשוב לענייננו, שגם 'דתיים' פנו להגדרת עצמם בתור שמרנים.
ועל זה יש לומר, שדווקא במורשת ה'דתית' יש עדות לכך, שהשמרנות הישראלית שונה מאחרות ומיוחדת דווקא בכך, שיש בה יסוד מהפכני מהותי.
זה החל מאברהם אבינו שניתץ את פסלי תרח.
הציור המדרשי הזה (בראשית רבה לח) רוצה לומר, שהופעת היהדות לתוך העולם האלילי – כלומר עולם המיתוס (סיפורי האלים), המגיה (הכישוף) והמנטיקה (הניחוש) – הייתה חידוש מהפכני באדם.
כי עד אז היה כל העולם כולו נתון במעגלי המיתוס. ולא רק אור כשדים ומצרים, שביניהם נעו אבותינו; גם אפריקה, סין ודרום אמריקה הרחוקים. ולמה 'מעגלים'? – כי המיתוס הולך וסובב במעגלים. אומנם בין האלים לבין עצמם יש תנועה רבה, אבל בסך הכול העולם המיתי הוא סטאטי. מעגלי הזמן, למשל – היום, החודש, השנה, חיי אדם – מייצגים את הנצח שאין בו שינוי. אין היסטוריה, אין התקדמות, אין קו – רק מעגלים חוזרים ונשנים.
ואילו לאברהם ואחרי כן לעם ישראל במצרים ובסיני, נתגלה א-ל שונה, א-ל אחד, אשר מצווה דווקא על תנועה. א-ל זה אינו רק "אחד", ואינו רק "א-ל עליון" – אלא הוא הוויה שונה בתכלית ומעבר לכול. שכן רוב התרבויות המיתולוגיות הכירו בא-ל אחד ואפילו בא-ל עליון – אלא שמרוב עליונותו הוא היה לגביהן רחוק ובלתי מושג, ואילו הפולחן ממש היה לאלים הקרובים יותר, שהם ניתנים לדימוי, לפיסול ולציור, למישוש ולחיבוק.
ושוב: הא-ל המתגלה לישראל היה לא מאותו אופן קיום כלל כמו האלים המיתולוגיים, אלא 'עניין אחר' – מעבר לכל הטבע ומעבר לאלים ומעבר לחושים; שמו בן ארבע האותיות (שאנו מקצרים באות ה') ביטא בדיוק את זאת: את נבדלותו המוחלטת, את קדושתו. ודווקא הנבדל הזה, שהוא מעבר למקום ולזמן – מייסד את התנועה במקום ובזמן: וכך הוא מצווה את אברהם: "לך לך" – צא ממולדתך, צא ממעגלי המיתוס – ותתחיל לנוע. וזוהי התנועה היסודית של ישראל: מגלות לגאולה, משעבוד לחירות.
צו תנועה זה בעצם היה מיועד לעולם כולו. אבל העולם המיתולוגי, מטבעו הסטאטי, אינו מקבל את צו התנועה. פרעה, נציג האנושות המיתולוגית, דוחה אותה: "מי ה' כי אשמע בקולו? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". נשארה לנבדל, ה', המשימה להופיע ולהיקלט לעת עתה בתוך עם ייצוגי אחד, העם היוצא ממצרים – בתור חלוץ האנושות.
במהפכות היה טמון כשל נסתר, והוא היומרה לבנות את התרבות האנושית מן היסוד על סמך שכל האדם, שעדיין לא היה מודע למוגבלותו. האדם יודע מצוין איך לנתח, לפרק, לחתור למרכיבי יסוד
משימה זאת, לגאול את עם ישראל מתוך כוחות המשיכה האליליים, הייתה לא פחות מהפכנית מגאולתו הראשונית ממצרים. שכן 'שדה הכוח' האלילי היה אז כללי, מקיף ותקיף. אבל קריאת הא-ל הנבדל נקלטה בישראל על אף הקשיים, וכל זה בארבעה שלבים: הנבואה, חוכמת חז"ל, תורת הסוד, החסידות. וכעת ממתינה לנו תורת ארץ ישראל, שתאחד את כל הקולות האלה.
השפה של תודעת הנסתר
וזה אולי הזמן להחליף את המושגים 'שמרנות' ו'מהפכנות', שהתחלנו בהם, במושגים אחרים, יהודיים יותר, אשר נתבררו ונתעצבו על ידי תודעת הנסתר.
הבורא מעוניין לבנות לאינסופיותו כלים מוגבלים, שיוכלו לקבל ולהכיל את אורו, טובו וכוחו האינסופיים. לשם כך הוא מצמצם את אורו ובונה כלים. צד הכלים הוא צד השמירה והיציבות; ואילו צד האור הוא הצד המקדם, שתמיד מפתח, פותח, מותח – ואם הכלים יותר מדי נוקשים, עייפים, סרבנים – לפעמים יש צורך שיישברו, כדי להיבנות מחדש.
המונחים 'שמרנות' ו'מהפכה' הופיעו רק בדורות האחרונים, עם המהפכה הצרפתית.
תנועה וקיפאון לסירוגין
רגע, מניין באה המהפכנות לעולם העמים? הרי לאחרונה השארנו אותם במצרים, כשהם מסרבים להתקדם? מסתבר שכוח ההתחדשות הא-לוהי מצא את דרכו בכל זאת אל יורשי פרעה.
התזוזה התחילה ביוון, במה שמכונה 'הנס היווני'. בתוך מאתיים שנה התחלפה 'התאורה' ביוון – מתרבות מיתולוגית לתרבות שכלית – לפילוסופיה, לאומנות, לאתונה הדמוקרטית. את יוון ירשה רומא (שהייתה תרבות הלניסטית עם תוספת כוח, ארגון ומשטר). עד כאן התקופה ה'קלאסית'.
ואז באה תקופת ימי הביניים, שבה חזרה הסטאטיות למשך אלף שנים.
והתנועה התחדשה בזמן החדש, שהוא חמש מאות השנים האחרונות, בשלוש מהפכות רצופות: הרנסנס, המהפכה המדעית והמהפכות החברתיות־מדיניות. כאן מקומה של המהפכה הצרפתית וכאן מקומה של המהפכה המרקסיסטית ברוסיה. עד המאה ה־20 הייתה התחושה הכללית אופטימית, והתנועה קדימה נקראה בשם 'פרוגרס', מילה שתורגמה לעברית כ'קִדמה' ונראתה בלתי מוגבלת באופקיה. המערב לא רק קיבל את תנועת ההתקדמות, אלא הפך אותה ל'אני מאמין' שלו: ה'פרוגרס' המהפכני, שכוחו נראה אז בלתי מוגבל.
אלא שבמהפכות היה טמון כשל נסתר, והוא היומרה לבנות את התרבות האנושית מן היסוד על סמך שכל האדם, שעדיין לא היה מודע למוגבלותו. השכל הרציונלי של האדם יודע מצוין איך לנתח, לפרק, לחתור למרכיבי יסוד: לנתח את העמים ליחידים, לנתח את בני האדם לרקמות ולאיברים, את הרקמות – למולקולות, את המולקולות – לאטומים, את האטומים לחלקיקים (הפעולה הזאת נקראת 'רדוקציה' – העמדת השלם על חלקיו). אחרי כן הוא יודע גם לבנות מתוך החלקיקים מערכות 'מורכבות'. אבל תוך כדי הפירוק וההרכבה הולכים לו לאיבוד השלמים המקוריים (שיש בהם תמיד יותר מאשר בחלקיהם, אבל את האבדה הזאת אין השכל בנוי לתפוס). כך הלכו לאיבוד העמים, המשפחות, ואפילו האדם היחיד השלם.
עד כאן הכול טוב ויפה. השכל הוא מכשיר נפלא להבהרה ולדיוק בתמונת המציאות. במה דברים אמורים? כאשר הוא יודע מה שאיבד בדרכו אל הבהרת הפרטים (כמו האטומים וכו'), כאשר הוא פועל בענווה ואינו מכחיש את עצם קיומם של הכללים (כמו משפחה, עם, אומה וכלל־כל־הכללים – האלוהים).
אבל הדעת היא דעת טוב ורע. היא יכולה להיות דעת טוב, אבל כרוך על עקבה תמיד נחש הגאווה. "ואליך תשוקתו". ואם אין האדם מושל ברוחו לשמור תמיד מבט אל אופני דעת גבוהים יותר – הרי ככל שמתגבר השכל מתגברת הגאווה ואיתה הטיפשות.
וכך אותה מנטליות עצמה, המדורבנת על ידי הגאווה, ממשיכה בפירוק הלאה הלאה ללא מעצור. והפירוק הולך ונעשה אלים, ונטפלים אליו כוחות שספר בראשית מכנה אותם 'פיתוי הנחש', ובתורת הסוד הם נקראים בשם 'קליפות', והאדם אינו יכול לעצור את ההתמכרות לתהליך הפירוק.
ומניין תבוא האחדות? האדם המפרק־המתפרק מנסה במצוקתו לשחזר את האחדות. ואילו כוחות הפירוק מוכרים לו מצג שווא של אחדות שתבוא על ידי עוד ועוד פירוק, על ידי העמדת הכול על המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל לא אחדות נוצרת בתהליך הפירוק הזה, אלא אנטרופיה, התפזרות כל האנרגיות, אטומיזציה: 'אחדות' של חלקיקים שווים אבל מתים.
לעם ישראל יש האופציה והקריאה והחובה להציג את האחדות הנכונה: האחדות שבריבוי. הא-ל הנבדל שהתגלה לעם הזה, הוא שבנה ובונה את כל המבנים באופן שהם הולכים ומתפרטים: העמים, המשפחות וגם היחידים. כל אחד מאלה הוא מציאות בפני עצמה, חיה וקיימת. והמבנים נובעים זה מזה, באופן שהכללים מולידים ומגדלים מתוכם את הפרטים עד לפרטי הפרטים, לתאים ולאטומים. לכן האחדות המרוכזת סביבו של הנפרד הקדוש היא אחדות אמיתית, אחדות הבונה את חלקיה והמאחדת אותם דווקא בריבוים ובשונותם, ומרבה בהם חיות ושמחה.
ה'פרוגרס' הסוחף כיום את המערב הוא פרוגרס רגרסיבי, מדומה, מפרק וממית, והוא הופך לכוח מכתיב ומשתלט.
והכוחות האלה תוקפים באופן מיוחד את ישראל, העם והמדינה. למה? כי ישראל אינה רק ריכוז של שמרנות – משפחה, עם, דת; אלא היא גם הפתח לפרוגרס, לקִדמה האמיתית, למהפכנות האמיתית – ההתחברות לא-ל חי.
וכך אותה מנטליות עצמה, המדורבנת על ידי הגאווה, ממשיכה בפירוק הלאה הלאה ללא מעצור. והפירוק הולך ונעשה אלים, ונטפלים אליו כוחות שספר בראשית מכנה אותם 'פיתוי הנחש', ובתורת הסוד הם נקראים בשם 'קליפות', והאדם אינו יכול לעצור את ההתמכרות לתהליך הפירוק
אוטונומיה דתית־אישית
שמא יאמרו: איזו מהפכנות? הרי זוהי השמרנות בשיאה? הרי בסיפור הישן הזה – אלוהים, דת, כבר היינו, והתבגרנו מזה!
ובכן, לא, לא היינו שם מעולם. היינו ב'דתיות' טבעית, מולדת, מובנת מאליה, מסורתית. גם אם כדי להחזיק בה נדרשה מסירות נפש אישית – עדיין היא הייתה האוויר הטבעי שבני האדם נשמו.
בימינו אין עוד דתיות 'טבעית' כזאת: האדם ה'אוטונומי' מרד בדת, יצא ממנה – לעצמאותו, ליחידותו. הוא הגיע לעצמיותו (שאותה, אגב, הוא מאבד כיום במהירות בתרבות הטכנולוגית, אם לא יתעשת ויילחם על נפשו!) ודווקא מתוך עומק עצמיותו־עצמאותו זאת הוא יכול לפנות אל מקורו באופן האישי ביותר. אפשר לקרוא לזה: קשר אישי־התנסותי־חווייתי. עמידה לנוכח.
אחרי כן הוא יודע גם לבנות מתוך החלקיקים מערכות 'מורכבות'. אבל תוך כדי הפירוק וההרכבה הולכים לו לאיבוד השלמים המקוריים
בלשון הרב קוק נקרא החיבור הטבעי שבעבר בשם "חיבור אחור באחור" (על שם מצבם של אדם וחוה בסיפור הבריאה, אשר לפי חז"ל היו מחוברים גב לגב; וזה לפני הפרדתם, המכונה בתורת הסוד בשם 'נסירה', שנעשתה כדי לאפשר להם לפנות זה לזו פנים בפנים, שהוא אופן החיבור האנושי הנכון). בימינו, לפי הרב קוק, נשלמה הנסירה, ופנֵינו מן ה'דתיות' הטבעית, הנתונה במתנה, ליחס ישיר יותר לא-לוהים, מן החיבור אחור באחור אל חיבור חדש, אל ברית חדשה, שתהיה "פנים בפנים". ('אורות', אורות ישראל, א, יג; אורות הקודש ד, עמ' תמט)
איך עושים זאת? אין מתכונים אחידים. כל אחד "ממקומו הוא יִפֶן". לכל אחד ואחת – מקומו ומקומה באורגניזם של עם ישראל. דווקא פניות כנות ממקומות שונים מצטרפות ומשלימות זו את זו.
וה'אני' היחיד, שעמד אל מול ה'אתה' היחיד, יֵצֵא על ידי כך מ'אניותו'־יחידותו, ירחיב את זהותו, ירגיש וידע – ממש באופן אישי – את הוויית הכללים הרחבים יותר שהוא חלק מהם: ציבור, עם, אדם ואולי הבריאה כולה.
וכשהאדם יודע את הכללים הרחבים כאמת עצמית שלו, קורא לזה הרב קוק בשם – שירה, "שיר מרובע": שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת הבריאה (אורות הקדש ב, עמ' תמד).
