תחת הכותרת של 'פורום קפה שפירא' כתוב: "מחזירים את הציונות וההיגיון לשיח". בתחילה לא הבנתי על מה ולמה בחרה גלי בת חורין לשים על ראש שמחת הפורום דווקא את המונח היגיון? את שחיקת ערך הציונות כולנו מרגישים, אבל מה הכוונה באמירה "מחזירים את ההיגיון לשיח"?
לפני שהתברברנו בניווט
כבר ציינו במאמרים קודמים שבעבר, בימי הביניים, היה ברור שיש 'אמת' והמקור שלה הוא האלוהים (ולא משנה מהו בדיוק אותו אלוהים) שלאורה המציאות פועלת ואליה יש לשאת את העיניים. לאחר מכן הגיע העידן המודרני, שבו מקור סמכותה של האמת – האלוהים – בוטל, אך הייתה הסכמה תרבותית רחבה על העובדה שהמקור לאמת הוא האדם ושכלו האנושי.
לאחר מכן הגיע העידן הפוסט־מודרני שבו אנו חיים וחיסל את המונח 'אמת', עד שמי שידבר בנחרצות על קיומן האובייקטיבי של עובדות התומכות באמת ייתפס כחשוך, גזען, פרימיטיבי והזוי.
"לא שאין אמת, אלא שיש ריבוי אמיתות", כך טוענים 'המדקדקים' לגבי העידן הפוסט־מודרני ומייד חושפים את השרלטנות בטיעונם. הרי להגיד שיש ריבוי אמיתות זה כמו להגיד שהטענה ההפוכה בדיוק גם היא אמת, ומכאן יוצא שאין אמת כלל. מספרים שהרב אבינר השתתף פעם בפאנל שבו טען מישהו בערך כך: "אני חושב שצריך לכבד ולקבל את כל הדעות". הרב אבינר טען כלפיו בפשטות: "איני מסכים איתך וכעת אתה חייב לקבל את טענתי…" וכך נסגר הדיון.
כך, מעידן שבו היגיון שלט בכיפה, כאשר כללים ברורים ומוסכמים של ניסוי, הפרכה והכללה היו הקריטריונים לאיכותו של הטיעון, הפכנו לעיסה דביקה של מלל מכובס חסר תכלית ויכולת לחתור לבירור טענות ללא משוא פנים.
מהיגיון לשוויון
וכך עברה החברה האנושית לשיח החותר לשוויון במקום לאמת והיגיון. התפיסה המרקסיסטית דיברה גבוהה גבוהה על חברה שוויונית אוטופיסטית שבה כל האמצעים יחולקו שווה בשווה. התיאוריה קידמה שוויון אבסולוטי ודחפה אנשים לחוש אי שביעות רצון הולך וגובר ממצבם הכלכלי ולאחר מכן לעבור לשלב של מהפכה אלימה. (הדיקטטורה של הפרולטריון). הדיבור על שוויון וקידומו בכוח ללא קידומו המוסרי האיטי של האדם הביא לקנאה הולכת וגוברת ולחברה אנושית שהדבר האחרון הקיים בה אלו ערכי שלום וסולידריות.
נסו לדמיין מה קורה כשמישהו מחיל מלמעלה שוויון. בכוח, באגרסיביות, ללא עידון מוסרי, איטי ואותנטי. אין לך דבר חסר מוסר וערכים יותר מתפיסה 'שוויונית' שכזו. תפיסה כזו מקדמת עריצות, לא שוויוניות, וההיסטוריה תעיד על כך יותר מאלף עדים.
השפעות של מוסר נוצרי, חסר יכולת התממשות במציאות, הצטרפו למניפולציה. "אנו אוהבים את כל העולם בצורה שווה", כך טוענת הנצרות ללא שום ביסוס מציאותי וריאלי, וגם על זה יעידו מסעות הצלב והדם הרב שנשפך בשם אותה אהבה וחסד מזויפים.
נסו לחשוב: מה מציק לכם יותר – רעידת אדמה בקצה העולם, שבה נהרגו רבבות, או מותו של שכן בטרם עת? נאמר זאת בפשטות: אין שוויון במובנו הרדוד. אני אוהב את משפחתי הקרובה יותר משאני אוהב את כל קוראי עלון זה. ואני אוהב את בני עמי יותר משאני אוהב את תושבי כל העולם. ואם תבקשו ממני לכרות איבר מגופי לא אעשה הגרלה 'כי כל האיברים שווים', אלא אשמור על הלב והמוח קצת יותר מעל אצבע בכף הרגל.
מהו ניאו־מרקסיזם?
לאחר שראו הוגים מרקסיסטים שהשיטה המדברת על שוויון כלכלי אינה מתקבלת בפשטות בחברות מערביות קפיטליסטיות, החלו לחשוב על שינויים קוסמטיים כדי שהיא תתפוס. הם פיתחו תפיסה הנקראת 'תאוריה ביקורתית', שמשמעותה ערעור כל מרכיבי הסמכות בחברה כמו משפחה, הייררכייה, מסורת, סמכות, איפוק מיני ועוד.
וכך באופן מרשים למדי, מתוחכם ומלא ציניות, עברנו משיח על שוויון בין מעמדות לשיח המדבר על שוויון בין ערכים – אותה גברת בשינוי אדרת.
המעגל של דן שילון
התוכנית שביטאה את ה(תת־)תרבות הזו הפכה לנושאת הדגל. למי שאינו זוכר, הייתה פעם תוכנית שבה ישבו אנשים מתחומים שונים כשהמנחה, דן שילון, באמצע. הם דנו, לעיתים בכובד ראש לעיתים בקלילות הדעת, בנושאים שעל סדר היום. כך, למשל, ישבו יחד מדען בעל שם עולמי, כדורגלן, זמרת, דוגמנית ואיש צבא בכיר, וכל אחד התבקש להביע את דעתו בנושאים שונים. חרפה אינטלקטואלית, והכול בשם השוויון הנמוך. מה הקשר בין היותך זוכה פרס נובל בתחום ספציפי לבין תפיסתך המוסרית ביחס לשטחי יהודה ושומרון? ומדוע אם את זמרת ששרה יפה דעתך נחשבת ביחס לסכסוך עם הערבים או בנושאים כלכליים מורכבים?
המעגל מבטא השקפה של שוויון, של חוסר הייררכייה, של 'כל הגורמים שווים ביחס למרכז', 'כל דעה וכל אחד לגיטימי באותה מידה' ולא משנה כמה מאמץ, כמה השקעה, כמה חוכמה וכמה כישרון יש לטוען.
בקיצור, אם תרצו, עברנו מתרבות של פירמידה הייררכית, נטולת פניות, לתרבות מעגלית שוויונית וצינית הבזה לכל ערך.
ולשלב הבא: משוויון לשיגעון
התהליך נמשך. ללא מצפן לוגי, ערכי, מדעי וחברתי האנושות מיטלטלת כספינה בין הגלים ללא מגדלור שאליו היא צריכה לשאת את העיניים.
כדאי להכיר את המושג הנקרא 'עקרון הפוליטיקה הפוסט־מודרנית' הטוען שהחברה מורכבת ממערכות כוח ומדרג, ורק הם – בעלי הכוח – מחליטים מה אפשר לדעת וכיצד. כלומר, כל הידע בנוי על תפיסה שבעלי הכוח הם אלו שיצרו את הערכים והאמיתות וקבעו מהו הראוי והרצוי לחברה – ומשכך את כל אלו יש לקעקע, וכל האמצעים כשרים לצורך זה.
זוהי התפיסה השלטת בבית המשפט, למשל, ולכן תמיד הנחות, החלש, המדוכא והקורבן ייחשב לצודק ולמוסרי. אם יש פרעות בערים המעורבות, זה לא בגלל לאומנות ערבית ואנטישמיות, אלא בגלל הכובש היהודי. אם יש סכסוך בין גבר לאשה, האישה תקבל עדיפות לאור נחיתותה לכאורה. ואם בעל נטיות הפוכות יתבע זכויות, הוא מייד יקבל מענה ביד נדיבה וכדומה. וכך, כל מי שנתפס כקורבן ומדוכא מקבל נקודות בונוס במשחק המטורף הזה. אם את אישה, שחורה, בעלת נטיות הפוכות ואף אסייתית, תקבלי עדיפות מוסרית על פני מי שהוא סתם גבר, לבן ומערבי, בלי קשר למעשה שנעשה.
באופן הזה אנו מגיעים לשיגעון הבא לידי ביטוי באנשים לבנים המנשקים את רגליהם של שחורים כי דוכאו; לניפוץ פסלים של גיבורי תרבות כי היו 'קולוניאליסטיים'; לדרישה לתת פקטור לסטודנטים שחורים בבחינות; ולהוצאת יצירות ספרותיות קלאסיות כי לבנים כתבו אותם. כתבה על השוני בין גברים לנשים מעל במה זו נתפסת כמעשה נדיר ואמיץ, ואנו מקבלים תפיסות הזויות הנלמדות באקדמיה כמו לימודי מגדר, מוגבלות ושומן.
שומן? שמעתם טוב. מכיוון שאנו חיים בתפיסת מעגל חסרת הייררכייה, מי אמר שיש עדיפות לאדם השומר על בריאותו וגזרתו על פני אחר שאינו כך? פעם היית צריך להתאים את עצמך לחברה – כיום על החברה להתאים עצמה לכל טירוף וסטייה העולה על דעתו של מאן דהוא, העיקר שייתפס כמדוכא.
אם הבנתם את 'עקרון הפוליטיקה הפוסט־מודרנית' – תפסתם את העיקרון. החברה משחקת משחק מטורף הנקרא: 'חפש את הדיכוי'. בלימודי שומן ומוגבלות מעורערות התפיסות הבסיסיות של רצוי ושאינו רצוי, של נורמלי ושאינו נורמלי.
אל תיפלו למניפולציה. יש לעזור למסכן ולהתייחס בכבוד לכל אדם ללא קשר למינו או לדתו. הכוונה בדברים אלו היא לא כבוד וחמלה אלא טשטוש ההייררכייה מבחינה עקרונית ולמעשה בניית פירמידה הפוכה הנותנת עדיפות לכל מה שחסר, מוגבל ולא נורמלי. הכול בשם השוויון, החמלה ואהבת הגר והאלמנה כמובן. כמעט שכחתי…
כך עברה האנושות מפירמידה למעגל, וממעגל לפירמידה הפוכה העומדת על הראש. כלומר, משיח המכיר בהייררכייה ערכית ומדעית לשיח הנותן מקום לכל תפיסה וטיעון באשר הם ומתפיסה שכזו לשיח הבנוי בהייררכייה הפוכה לגמרי, הנותנת תוקף למסכן ולנתפס כמדוכא.
הקשר לפורים
תפיסתו של אחשוורוש הייתה במידה רבה מעגלית – "כרצון איש ואיש". אחשוורוש היה אדם חכם ולא טיפש, כפי שנוהגים להציגו. להבנתו, אם רק נאפשר לכל אחד לחיות כרצונו, הכול יבוא על מקומו בשלום. אף אחד לא יפריע למנוחתו של האחר.
עם ישראל כולו נושא את מסר הפירמידה ההייררכיית. אצלנו יש מדרגות ולא כולם שווים. אומנם אין לך דבר שאין לו מקום, אבל מקום ראוי ומדויק ולא מעבר לזאת. אצל היהודים למאמץ יש ערך (עיינו בדברי הרב קוק על הקיינות, הקרחות והנצרות).
בשוויון השקרי – שרצה למחוק זהויות טבעיות ואת השאיפה לחזרה לארץ – נלחם מרדכי היהודי בתחכום רב ובתושייה. הוא לא התבטל, לא מלמל סיסמאות ריקות מתוכן אלא פשוט קם ופעל. הוא לא נתמך על ידי האליטה הישראלית ואכן נתפס כקיצוני ורואה שחורות. רבים נרתעו ממנו וסלדו מגישתו משביתת השמחות. אבל מרדכי היהודי לעד ייזכר כגיבור ששאב את כוחותיו מחיבור אל הנצח והעביר את המסר שלעולם בודדים ואמיצים הובילו את הרבים.
מסופר על נפוליאון, שבהיותו ברוסיה ביקר בבית כנסת יהודי בתשעה באב וראה את הקהילה האבלה ביושבה על הרצפה החשופה. העקשנות הזאת כלל לא הרשימה אותו וחילצה ממנו דווקא הערה עוקצנית: "זכרו רבותיי, בעזרת הישבן אף אחד עוד לא ייסד מדינה…"
(לעילוי נשמת יגאל נוה ז"ל שלחם בעוז, בקור רוח ובתושייה רבה במלחמת התרבות והשאיר לנו צוואה להמשיך את מפעלו־מפעלנו. ובברכת מזל טוב לבנו מרדכי, לרגל בר המצווה בתוך ימי השבעה).
