אבות רעיון 'תורה ועבודה'

בשבועיים האחרונים סיפרנו על הקשר העמוק של הרב קוק עם בית מדרשו של רבי מנשה מאיליה. הרב למד ב'קיבוץ' הלומדים בעיר סמרגון שהקים רבי מנשה והרחיב וביסס רבי לייבל'ה שפירא. כמו כן למד הרב קוק מאז היותו נער בר מצווה מפי רבי ראובן לוין מדווינסק, תלמידו של רבי מנשה, וכן למד כשנה מפי רבי יעקב רבינוביץ, תלמידו של רבי לייבל'ה מקובנה. מרבותיו אלו ינק הרב יסודות חשובים בהשקפת עולמו: את היחס האוהד להשכלה, את התפיסה האוניברסלית והדאגה לכל נוצר ואת הקשר העמוק לארץ ישראל.

דברים אלו חשובים להנהרת דמותו ומשנתו של הרב קוק, ולא פחות מכך לניתוח השפעתו של רבי מנשה מאיליה על הדורות הבאים. ככל שמעמיקים בנבכי ההיסטוריה מגלים עד כמה משנתו פורצת הדרך הכינה את הדרך ואף הניחה את היסודות לציונות התורנית ולהוגיה הדגולים, ובראשם הרב קוק.

אחד מאותם האישים שהושפעו עמוקות מרבי מנשה, השפעה שלא נידונה עד היום כלל בספרות המחקר, הוא הרב יחיאל מיכל פינס, מהאישים המרכזיים והמשפיעים ביותר ביישוב היהודי בארץ בתקופתו ואחד מאבות הציונות הדתית.

מקור ההשראה

לרי"מ פינס היה אח אהוב ששמו ר' ירוחם פישל, אשר חי את חייו בגולה. ייתכן מאוד שגם אחיו ר' יחיאל מיכל היה מסיים את חייו בנכר ולא היינו שומעים עליו אילולי אותה השפעה שספג בצעירותו, שנתאר להלן. בזכותה הוא נרתם לעבודה הלאומית, עלה ארצה ופרץ דרך חדשה בתולדות החינוך בארץ ישראל, דרך הנמשכת עד היום.

לדעתי אישיותו של פינס התעצבה בהשראת רבי מנשה מאיליה אף שבכל כתביו של פינס אין שום אזכור לרבי מנשה או לחיבוריו. בכלל, הגר"א מווילנה ובית מדרשו אינם נזכרים בכתביו של פינס. אך מקור אחד ויחיד יש בידינו החושף את אותה השפעה רוחנית של רבי מנשה על רי"מ פינס.

כשהגיע פינס לארץ, בשנת תרל"ח, הוא התקבל בכבוד ברוב החוגים, אולם בתוך זמן קצר התקיפו את פינס קנאי ירושלים בשל דעותיו המהפכניות, ואף החרימוהו בשנים תר"ם–תרמ"ב. החרם הראשון הוטל עליו בשל מעורבותו בהפעלת בית יתומים שלימדו בו שפות זרות, דבר שאסרו רבני ירושלים כעשרים שנה קודם לכן.

שנה וחצי לאחר מכן, בטבת תרמ"ב, הוטל עליו עוד חרם, והפעם במעורבות המהרי"ל דיסקין, לאחר שייסד רי"מ פינס בשכונתו בית מדרש לצעירים שבחלקו הראשון של היום למדו בו מלאכה ואוּמנות ובחלקו השני למדו תורה. הקנאים טענו כי מוסד זה עלול להפוך למוקד של כפירה והשכלה (לימים הקים הרב קוק ביפו מוסד דומה, שערי תורה, וכן דמתה לו ישיבת עץ חיים בירושלים בתמיכת הר"ש סלנט).

"אחרי נישואיו היה [פינס] בבית חותנו משך זמן שנים מספר, בהם קנה קצות דרכיו להתהלך בדרכי התורה ויראה בלב מבין מדעתו ולפלס נתיב בזה גם בשכלו, וללכת בדרך הגאון המפורסם מוהר"ר מנשה אילייער"

אביו הרוחני של רי"מ פינס

להגנתו של רי"מ פינס יצא מורו ורבו רבי מרדכי גימפל יפה, רבה של העיר רוזינוי, שעלה ארצה בערוב ימיו והתיישב במושב יהוד (שעל יד פתח תקווה). הוא היה דודו זקנו של הרב קוק. במכתב ששלח לרב שמואל סלנט כשבועיים לאחר הכרזת החרם השני הביע הרב יפה את פליאתו על הרב סלנט מדוע הוא שותק כלפי הטלת החרם על גדול בתורה ובמידות כרב פינס, אשר "הלך בדרך הגאון המפורסם רבי מנשה אילייער".

ואכן, שני החידושים שהוביל הרב פינס בירושלים, שבעטיים הוטל עליו החרם, הציע כבר עשרות שנים קודם לכן רבי מנשה מאיליה – שילוב תורה ועבודה ולימוד שפות זרות – ואף שם זכו לקיתונות של התנגדות מצד קנאים.

באותו מכתב, שהדפיס פינס עצמו בקונטרסו 'לוחות העדות', סיפר הרמ"ג יפה כיצד נחשף תלמידו רי"מ פינס למשנתו של רבי מנשה, שנפטר שלוש עשרה שנים קודם שנולד פינס. פינס, עילוי צעיר, נשא לאישה את חיה ציפה לוריא וגר בבית חותנו, ר' שמריה לוריא, גביר נכבד ורב פעלים למען קהילתו ולמען ארץ ישראל.

"אחרי נישואיו היה [פינס] בבית חותנו משך זמן שנים מספר, בהם קנה קצות דרכיו להתהלך בדרכי התורה ויראה בלב מבין מדעתו ולפלס נתיב בזה גם בשכלו, וללכת בדרך הגאון המפורסם מוהר"ר מנשה אילייער ז"ל אשר היה חביב אצל הר"ש לוריא, והיה [לוריא] מחבב מאוד דרכי תורתו ויראתו הטהורה [של רבי מנשה] והעיד עליו שהיה צדיק בדרכיו ותמים במעשיו, קדוש היו בעיניו [של רבי מנשה] כל דיני השולחן ערוך מקטן ועד גדול, ורק דעתו היתה חופשית באיזה מנהגים התלויים ביסודות המקובלים, מזה דבק בלב הרב מיכל פינס מאז".

הרמ"ג יפה הודה: "לא הסכמתי מעודי לדרכים אלו [של רבי מנשה], אך מכל מקום היה הרימ"פ תמיד בעיניי יקר ותמים באשר היה דרכו ישרה, שקד על התורה תמיד […] על כן בשגם לא הסכמתי עמו בדעות פרטיות, מכל מקום לא סרתי מאהבת רמ"פ מאז ומקדם בראותי הנהגותיו הישרים".

סיכם את הדברים ר' איתם הנקין הי"ד: "הרמ"ג יפה העיד שר' מנשה מאיליה היה 'אביו הרוחני' של רי"מ פינס. עובדה זו חשובה מפני שכמעשה הרב אירע לתלמיד: גם רבי מנשה נרדף והושפל מפני שהחברה הסובבת לא עמדה על דעתו […] שניהם היו חדשנים וביקורתיים, חדי עט ובקיאים גם בהוויות העולם, שניהם שאפו לרתום את החול למרכבת הקודש – ושניהם עוררו על עצמם התנגדות רבה".

הגיס בא לעזרה

עוד תומך נלהב היה לו לרי"מ פינס: גיסו רבי דוד פרידמן מקרלין, שנחשב לאחד מגאוני הדור. הר"ד פרידמן היה ממי שהמליצו לר"ש לוריא לקחת את פינס לחתן, ובכך בעקיפין סלל את דרכו של פינס אל עולמו של רבי מנשה.

החוקרים דנו במעורבותו של ר"ד פרידמן בפרשה, אך שני דברים נשמטו מהם. האחד: הוא היה תלמידו של רבי לייבל'ה מקובנה, תלמידו המובהק של רבי מנשה. השני: הרב פרידמן לא נחלץ להתערב בפרשה רק בגלל גיסו אלא גם בגלל חותנו רבי שמריה לוריא, שכאמור לעיל היה בית גידול, תרתי משמע, לרבי מנשה ומשנתו.

כפי שציינו לעיל, בביתו של ר"ש לוריא ובהשפעתו גדל פינס ועיצב את דרכו, אשר שורשה במשנתו של רבי מנשה. אין ספק שגם ר"ד פרידמן, שאף הוא התגורר ולמד עשרים שנה בבית חותנו, שמע ממנו דברים נלהבים על צדקותו, יראתו וחוכמתו של רבי מנשה, שבעצמו התאכסן בבית שנים אחדות קודם לכן והושפע מדרכו. אין ספק שר"ד פרידמן אף ידע על ההתנגדות שהייתה לרבי מנשה מצד קנאים, והבין בעצמו שהנה עתה חוזרת וניעורה אותה מחלוקת נושנה כלפי גיסו רי"מ פינס.

חובב ציון

ר' שמריה לוריא היה בעצמו חובב ציון מושבע ומהפעילים החשובים ביותר ליישוב הארץ בתקופתו. הוא היה עשיר גדול, מגדולי הספקים של הצבא הרוסי. הוא ביקר בארץ ישראל פעמיים ותרם הון רב (מאתיים אלף רובל) לפיתוחה וליישובה, ובמיוחד לגאולת המקומות הקדושים וגאולת בית כנסת החורבה. ד"ר אריה מורגנשטרן ייחד כמה דפים לתיאור "עלייתו לארץ של הגביר שמריה לוריא וירידתו ממנה" בספרו היסודי 'השיבה לירושלים' (עמ' 269 ואילך).

לוריא עלה ארצה בסוף שנת תקצ"ב, ועימו העלה כארבעים מבני משפחתו, ואף חתנו רבי הלל ריבלין (אבי משפחת ריבלין) עלה בעקבותיהם. הוא התכוון לחיות בארץ באותה מתכונת של חייו ברוסיה, קרי עשיית עסקים גדולים ובעיקר מתן הלוואות לפיתוח ממשלתי, אך לא הצליח בכך. עם זאת הוא תרם רבות מכספו ומכוחו לחיזוק היישוב בארץ. בתמוז תקצ"ד, אחת השנים הקשות ביותר בתולדות היישוב בארץ, שב לוריא עם משפחתו לגולה.

אך בזה לא תמה מעורבותו עם היישוב בארץ: הוא שמר על קשר עם קרוביו שנותרו בארץ באמצעות מכתבים ו"השכיל להיטיב מאוד עם ארץ הקודש" באמצעות משלוחי כספים. בסוף שנת תקצ"ז הגיע שוב לביקור בארץ כדי לתרום ליישובה, וחזר לביתו בתשרי תקצ"ח. באחרית ימיו חשב לנסוע לבקר בארץ בפעם השלישית ואולי להשתקע בה לעד, אך לא הספיק להגשים את חלומו.

נקודות דמיון

לימים סיפר ר' דוד ילין על חותנו רי"מ פינס: "הוא היה מבית מדרשו של הרב מנשה מאיליה, ואותו הרים תמיד על נס בשיחותיו, ממנו למד לשנוא את הפלפול".

עוד נקודה שאפשר למצוא באישיותו של רי"מ פינס כבבואה לדמותו של רבי מנשה היא התכונה הנפשית של הכלליות. "העיקר היה אצלו 'הכלל' – הישוב – ולא הפרט – האני שלי. פינס ואנוכיות, אלה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ולכן לא די שלא ביקש מעולם את טובת עצמו בכל מה שעשה, אלא שעוד נתן משלו, מהונו ומעונו", כתב עליו חתנו יוסף מיוחס. תיאורים דומים על רבי מנשה הבאנו כאן בשבוע שעבר, וציינו שגם הרב קוק הושפע ממנו בתכונה זו.

כל מה שהבאתי עד כה הוא רק דוגמה להשפעתה הסמויה של משנת רבי מנשה מאיליה על הדורות הבאים, ובמיוחד על תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ויש באמתחתי דוגמאות נוספות. גם תרומתו של ר' שמריה לוריא ליישוב בארץ כמעט אינה ידועה. בשבוע הבא נחשוף את סיפורו של נשיא ארץ ישראל, גיסו של ר' שמריה לוריא.