בתחילת השנה שבה עליתי לכיתה ד' התהפך העולם: ההורים של החבר הכי טוב שלי החליטו לעבור דירה בדיוק ליד הבית של המתחרה שלי בכיתה, והחבר שלי החליט שאת השנה הוא רוצה לפתוח בישיבה דווקא ליד שכנו החדש.
ואני? הייתי בהלם מוחלט. חזק. זועק. מה נסגר איתך בן אדם? ככה אתה נוטש? אבל הוא עשה את השיקולים שלו.
נשארתי כשלידי כיסא ריק, ובמקום שותף לדרך לפטפט איתו ולהעביר את השיעורים בשיחות ברומו של עולם מצאתי את עצמי מניח את התיק שלי ליד הכיסא שלידי ומנסה לדפוק לכולם פרצוף של 'עזבו אתכם שטויות, זה לא עלוב כמו שזה נראה, אני אעבור את זה'.
אבל לא עברתי את זה. ממש לא. גם לא הייתי קרוב. מבחינתי זה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם. הלך לי החבר. הלך לי השלם הגדול מסך חלקיו. תכלס, על מי אני עובד? הלכה לי השנה. מאותו רגע לא עניין אותי כלום. לא השיעורים. לא הפעילויות. כלום. בכל פעם שהתחיל השיעור הרגשתי שכל החברים מסתודדים ביניהם ואני הולך לאיבוד.
יותר משלושים שנה חלפו מאז, ואני עדיין זוכר כמו אתמול את המבטים של החבר הכי טוב שלי לשעבר יושב זחוח ליד החבר המתחרה שלי, ושניהם מסתכלים עליי במבט מתנשא של 'נו, לוזר, מה יש לך עכשיו לומר להגנתך?'
לכו לילדים שלכם ותשאלו אותם אם הבחינו בילד בכיתה שקשה לו חברתית. שיושב לבד. שהדימוי העצמי שלו מעוך ומרוסק כי אין לו ולו חבר אחד לשבת לידו
תשאלו מה אני זוכר מהיסודי? לא הרבה. אבל את הסיפור על המקום אני יכול לפרט לכם לפרטי פרטים. כמו מפתח ששורט שריטה וחורק על המתכת הכחולה של טסלה חדשה, הנשמה שלי נשרטה מסידור המקומות ההוא לפני יותר משלושים שנה, ועדיין, אם תתפסו אותי ברגע המתאים, אגיד לכם שלפעמים, ברגעים מסוימים, הפצע ההוא עודנו מדמם.
בכל שנה אני רואה כמחנך בכל פעם מחדש את הניצוץ בעיניים. את הברק. את ההתרגשות. את הפחד ואת הבהלה. את התחושה של התלמידים שמשדרת שחייבים לתפוס מקום טוב כי כל היוקרה האישית, הדימוי העצמי, הגאווה והמעמד החברתי תלויים בכך.
ובכל פעם שאני נתקל בתלמידים האלה אני נתקל גם בילד ההוא בכיתה ד' שהרגיש שבגדו בו והשאירו אותו לבד, חשוף מול כל הכיתה. אמור לי מי יושב לידך ואומר לך מי אתה. דווקא בשל החשיבות שהתלמידים מייחסים למקומות הישיבה יש כאן לכם ההורים הזדמנות נהדרת לתת לילדים שלכם את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהם יוכלו לקבל לחיים; שיעור חשוב הרבה יותר מעוד תגבור במתמטיקה, בפיזיקה או במחשבים.
לכו לילדים שלכם ותשאלו אותם אם הבחינו בילד בכיתה שקשה לו חברתית. שיושב לבד. שהדימוי העצמי שלו מעוך ומרוסק כי אין לו ולו חבר אחד לשבת לידו. ואם הם יגידו לכם שיש להם ילד כזה בכיתה, בקשו מהם לחשוב אולי הם מוכנים לשבת לידו, ולו גם לזמן מוגבל.
ואם הילדים שלכם יגידו לכם שאין מצב שהם יעזבו את החברים שלהם, אז גם להתקרב אליהם יותר, לדובב ולדבר איתם יעשה טוב לילדים שיושבים לבד. הכול, רק לא ליפול לאדישות.
