יונה לוי גוטמן
כחלק מתהליך ההתבגרות שעובר הימין הגענו להבנה כי לא נצליח להתקדם ללא תוכן ולא נוכל לתת כיוון ללא סמלים.
אירועי השנה האחרונה בכלל והיחס של בית הספר בצלאל לתא הציוני (שנפתח בגל הטרור 2022) בפרט, הובילו אותנו להבנה כי יש ליצור שינוי בהתייחסות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האומנות. ההגמוניה האומנותית הפרוגרסיבית משפיעה באמצעות סמלים, לעיתים בגלוי ולרוב באופן סמוי. המצב שבו האומנות נוגדת את תפיסות העולם של רוב הציבוריות הישראלית לא ייתכן. בשל כך החלטנו בקפה שפירא לפתח את הנושא ולתמוך באומנים יוצרי סמלים מהצד הציוני של המפה, שסובלים מניכור מצד ההגמוניה האומנותית, וכך ליצור חלופה ראויה.
כחלק מהמהלך, ניפגש מעל במה זו עם אומנים פורצי דרך באומנות הישראלית, שיצירותיהם וההתמודדות שלהם מייצגות כיוון חשוב באומנות הישראלית.
הראשונה בסדרה: יונה לוי־גרוסמן – אומנית ישראלית רב־תחומית, ציירת, יוצרת במציאות רבודה ווידאו ארט, משוררת, סופרת ואוצרת. יונה מתגוררת במושב עין הבשור שבנגב המערבי. יונה עברה דרך ארוכה והיא תשתף מתובנותיה של יוצרת ציונית בישראל.
כמה עובדות בסיסיות: פתח תקווה, אם המושבות, נוסדה ב־1878 כמושבה חקלאית. ראשון לציון נוסדה ב־1882 כמושבה חקלאית. חיפה – היסטוריה ארוכת שנים לה. שמה מוזכר מתקופת התנאים, ולאורך הדורות רבים התיישבו בה. רבים לא פחות ראו בה נכס אסטרטגי ולכן השקיעו בהקמת נמל, רכבת ותעשייה. תל אביב הוקמה בתהליך של הקמת חצרות למיניהן במאה ה־17, כאשר נותני הרוח הדומיננטית היו כל מיני 'ארחי פרחי' הולכי בטל כמו ציירים, משוררים ושחקנים. זו הסיבה שבגללה הפכה תל אביב למה שנכתב עליה בוויקיפדיה: "מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאומנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים".
גם כיום ידועה עיריית תל אביב כמי שיוזמת תמיכה באומנים החיים ויוצרים בה. אלו הן העובדות. המסקנה שלי היא – ברכה ושגשוג זורמים אחר הרוח.
איך בונים אתוס תרבותי ומה לזה ולהנדסת תודעה
אם פותחים את עמודי האמצע של כל מוסף, נחשפים לעמודי הדעות. בדרך כלל מופיעות בהם שש דעות. חמש מהן כתובות ואחת ויזואלית – הקריקטורה. נשאלות שתי שאלות: 1. כמה זמן לוקח להבין את המסר של כל אחת מחמש הדעות, הכתובות לעומת הוויזואלית? 2. כמה זמן התובנות נשארות בזיכרון?
מניסיוני, הדעה הוויזואלית מנצחת בשני הפרמטרים. זאת משום שהדעות הכתובות נעזרות בשפת ה'רציו' כדי להגיע אל הקורא, בעוד שהציור דוהר באמצעות אוטוסטרדה של שפת התת־מודע, שפת הרגש.
שפת האומנות היא שפת התת־מודע. אותו תת־מודע המקדים את הרציונל הן במהירות התגובה הן בעוצמת ההשפעה על התפיסה, התובנה, המיקוד וההתנהגות של כל אדם. השפה הזו מתקשרת מתחת לרדאר באמצעות צבעים, צורות, תנועות מזעריות, צלילים ורמזים שהרציו אינו קולט. אבל הדרך שלה אל התת־מודע סלולה, רחבה ומהירה.
השמאל למד לגייס את האומנות ככלי לשלוט על ה־'State of mind' של ההמונים. כדי לשלוט על ההמונים הבינו בשמאל שעליהם לשלוט קודם כול על מוסדות התרבות וכלי התקשורת. כל השאר ייפלו לידיהם כפרי בשל בהמשך. זו הסיבה שהשמאל דואג זה שנים רבות להחדיר את אנשיו לכל עמדה שקובעת את המדיניות התרבותית בישראל.
בעולם האומנות החזותית לא תמצאו במוזאונים מנהלים או אוצרים שאינם מהשמאל. הם אלו אשר מייצרים את האתוס התרבותי באמצעות קידום אומנים המזדהים עם האג'נדה הפוליטית של השמאל, תוך כדי החרמת אומנים שדעתם הפוליטית אינה האג'נדה ה'נכונה'. האוצרת הראשית לאומנות ישראלית במוזאון תל אביב, אלן גינטון, הבהירה בפשטות מדוע דחתה את יצירתי – היותה לא פוסט־ציונית. כך נראה טרור רוחני בעולם התרבות. זה בדיוק מה שאמרתי לה.
בכתבה 'אומנות או נמות' (מוסף מעריב 2005) טרחה גינטון לפרט קצת יותר:
"כאוצרת, לעולם אני אזדהה עם הנכבש ולא עם הכובש, עם המוכה ולא המכה, עם החסום ולא עם החוסם, עם המנושל ולא עם המנשל. במקום שבו מדבר כוח כלשהו, פוליטי, כלכלי או צבאי, הצד החלש הופך לפסיבי, והאומנות שייכת לצד הזה… אני שואלת את עצמי אם הצד מפעיל הכוח, כמה רגישות אומנותית הוא יכול לייצר".[1]
כך, באופן מתוכנן ולאורך שנים רבות, נבנה האתוס התרבותי של מדינת ישראל, נטול ציונות ומלא ברגשי אשם על עצם קיומה של מדינה ליהודים, ואף אחד לא קם לשאול: האם ייתכן שאדם אשר אטום לעובדות היסטוריות ואין לו זיק של רגישות כלפי העם שלו, יכול לקבל לידיו את המשימה להכתיב את האתוס התרבותי של העם?
לא רק זאת – כל תוכניות התרבות – בכל ערוצי התקשורת – חוזרות ומדקלמות את המנטרה כי הימין/השמרן אינו יכול להצמיח מתוכו יצירה בעלת חשיבות ערכית, היסטורית או פורצת דרך.
"בלי חיצים מושחזים של ביקורת מודעות עצמית ודה־אוטומטיזציה של המציאות הנחווית אין אומנות מעניינת… קל לאומנים ישראלים, למשל, להביע דעה בעד אימוץ של זוגות חד־מיניים או נגד יוקר המחייה. אבל לא נראה אותם מתבטאים נגד מבצעים צבאיים הרסניים בשטחים או בהפגנות נגד שוד הגז". (ציטוט מתוך תכנית תרבות בערוץ 11)
למרבה הצער, הציבור הציוני הפנים את השקר הפוליטי הכוחני, האומר שיותר ממחצית הציבור היהודי בישראל אשר יודע להוציא מתוכו אנשי מדע, הגות, מחקר ועוד, אינו מסוגל לטפח בתוכו אנשי תרבות, ומסר לידיו של השמאל הבריוני את השליטה רק כדי שיקל עליהם להמשיך לדרוס אותו גם במישור התרבותי, כהמשך למיתוגם כ'בבונים' ו'בעלי משכל בגובה דשא', חסרי יכולת לבחור נציג ראוי לבג"ץ ולראשות ממשלה. הבריונות הזו הצליחה לחסל אפילו את המדע, בהשליטה טרור גם על האקדמיה, בהדרת חוקרים אשר תזות המחקר שלהם אינן מיישרות קו עם האג'נדה האנטי ציונית.
בעשור האחרון היה נדמה, שלפחות בתחום התקשורת הצליח הימין לסלול לעצמו כמה משעולים צרים, אבל למרבה האכזבה, כתבי התרבות מהתקשורת הימנית עושים לעצמם עבודה קלה ומחקים את המיינסטרים תוך כדי התעלמות מהיצירה האומנותית של הציבור הלאומי
זרועות התמנון של הדרה תרבותית
יצירת אומנות היא קולו של הציבור שבתוכו האומן חי ועבורו הוא יוצר את יצירתו. כמו כל יוצר בכל תחום, גם האומן זקוק לתנאים אשר יעודדו ויטפחו את היצירה שלו. הוא זקוק למקום, לקהל ולכסף. כל תחום באומנות ואופי המקום שלו. כדי להגיע לקהל ולכסף האומנות נזקקת לתקשורת, לאקדמיה ולתמיכה ציבורית. בואו נבחן מה קורה בעולם האומנות הפלסטית המוכרת לי – מי זוכה בכול ומי נותר בידיים ריקות.
מקום – בדקו כמה גלריות משמשות אומנים ביישובים המזוהים עם הימין לעומת כמות הגלריות הקיימות בקיבוצים, גם הנידחים והקטנים שבהם. בדקו כמה מוזאונים פתוחים ליצירה של אומנים מהימין וכמה מהם מקבלים אך ורק יצירות של אומנים מהשמאל.
לעומת המוזאונים הלאומיים שנכבשו על ידי השמאל, נטען שלפחות הגלריות הפרטיות פתוחות לכול מכיוון שהן עובדות על בסיס אג'נדה אחת – כסף. כן, אומנים ימניים נדרשים לרוקן את הכיסים כדי להציג את יצירתם בגלריות שמנהלי המוזאונים מזלזלים במוצג בהן.
קהל – כבר נאמר שכל יצירה שאינה נחשפת לקהל, כמוה כלא קיימת.
כסף – מי שאינו מוצג במקומות ראויים, גם יצירתו נחשבת לחסרת ערך. אפילו הכנסת, שקיימת כדי להעניק ייצוג נאות לכל חלקי הציבור, מעדיפה משום מה את יצירותיו של המיעוט שבז לכל מה שהיא מייצגת.
בעשור האחרון היה נדמה, שלפחות בתחום התקשורת הצליח הימין לסלול לעצמו כמה משעולים צרים, אבל למרבה האכזבה, כתבי התרבות מהתקשורת הימנית עושים לעצמם עבודה קלה ומחקים את המיינסטרים תוך כדי התעלמות מהיצירה האומנותית של הציבור הלאומי.
וכך מטבע הדברים, כשמשרד החוץ פונה למוזאונים כדי להציג תערוכות ישראליות לשיפור ההסברה בעולם, כל המבחר הניצב לפניו כולל רק תערוכות בעלות אופי הפוגע באינטרסים של מדינת ישראל, כיוון שהן מעבירות מסר של הזדהות עם אויבי המדינה.
ועוד לא הזכרתי את נושא הכספים שקרנות אירופיות מזרימות לארץ כדי לייצר דמוניזציה של היהודים בישראל על ידי היהודים, דמוניזציה המנוצלת להגדיל את מעגלי השנאה כלפי יהודים ומדינת היהודים בעולם. והכול על ידי הכלי רב־העוצמה של הנדסת תודעה – האומנות. כך יכולים האנטישמים באירופה לרחוץ בניקיון כפיהם – היהודים עצמם משתתפים באופן פעיל בהסתה האנטישמית ומעודדים בעצמם את הקריאות להשמדת יהודים וישראל בעולם.
המצב בשטח ומה יש לעשות כדי לתקן
אומני השמאל מתוגמלים כמידת ההשתלחות כלפי מה שהם מכנים 'כיבוש' היהודים באדמת מולדתם. עבודתם מוצגת במוזאונים, ביאנלות בינלאומיות מטעם המדינה ואולמות קולנוע. כלי תקשורת מדברים עליהם, שמם נבנה כדי שילך לפניהם, ויצירתם נמכרת, בהתאם, במחירים אשר מאפשרים להם להתמקד אך ורק בעבודתם המוקדשת למה שהם מכנים 'ביקורת על הציונות'.
לאחרונה שמעתי כי כעת האומנים כבר לא עוסקים בפוליטיקה. ובכן, אל תטעו: מי שמקדם אומנות של השמאל, מקדם אך ורק את האומנים שיתרמו את חלקם להכפשת המדינה בעת הצורך.
כדי לשנות את המצב לא מספיק לבקר את השמאל. גם הציבור הלאומי חייב להתגייס לטובת יוצרי התרבות שלו. רבים מבין רוכשי האומנות הם אנשים מהציבור הציוני־לאומי. האם הם משקיעים את כספם בעידוד יוצרים לאומיים? נראה שלא. הכסף זורם לאומנים המוצגים במוזאונים. האם לא הגיע הזמן שרוכשי האומנות ימקדו את השקעותיהם ביוצרים לאומיים?
כתבי התרבות בתקשורת הציונית־לאומית! האם לא הגיע הזמן להתמקד בסקירה ובחשיפה של הופעות, תערוכות ואירועים של אומנים אלו?
ראשי ערים ויישובים אשר נבחרו על ידי ציבור לאומי! האם לא הגיע הזמן שתמנו יועצי תרבות ומנהלי מחלקות אשר באים מהציבור הזה? האם לא הגיע הזמן שתחשפו, תטפחו ותקדמו לקדמת הבמה יוצרים אשר מייצגים את הציבור שלכם?
ועוד לא דיברתי על פרסים ותמיכות ממשלתיות למען שחרור האומנים מנטל הפרנסה כדי להתמקד אך ורק ביצירה.
[1] הכתבה במעריב 2005 https://goo.gl/7JRNUj
