אֵם כל השחור

ארנון סגל
"אֵם השחור" היא בתרגום חופשי משמעות שמה של אום אל-פחם, הלא היא "אם הפחם" או "מקור הפחם" או פשוט "מקור השחור". הכינוי השלילי גרם לחלק מתושבי המקום לקרוא לו בלשון סגי נהור "אום א-נוּר" – מקור האור. בכל אופן, הסיבה לשם הזה שניתן לעיר בת 750 השנים היא תעשיית הפחם ששלטה בעידן ההוא בכל צפון השומרון ורמת מנשה והונצחה לדורות בשמות כמה וכמה יישובים ערביים באזור.
מה שדווקא לא נותר ממנו זכר הוא יער עבות שהיה כאן ושהפך לפחם לצורך פרנסת תושבי אום אל-פחם והסביבה במשך מאות שנים. החיסול הסופי של היער היה בשלהי התקופה העות'מאנית, שאז אילצו השליטים את תושבי האזור לכרות אותו לצורך הנעת הרכבות שלהם.
"ומשלושת עבריה", תיאר יעקב ספיר הלוי בשנת 1853 את אום אל-פחם, "ממזרח, דרום ומקצת מן הצפון, יסובבוה יערים גדולים שבארץ ישראל. אילני סרק הנקרא רתמים ובערבית בלוט (הכוונה לאלוני תבור). ויש מקומות כיער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנית; באופל יהלוך". היום, כאמור, מכל היער הזה לא נותרו לא דובים ולא יער.
אבל גם אם יערות לא נותרו באזור והתושבים עברו לעיסוקים אחרים, נראה שהשם "מקור השחור" עודנו הולם את תיאור העיר הזו. לא רק בגלל הרוצחים שרצחו את שני השוטרים בחדרה בשבוע שעבר; היסטוריית הפיגועים שיצאו מאום אל-פחם ארוכה ועקובה מדם. ראשיתה כבר במרד הערבי הגדול, מאורעות 1936–1939, שערביי אום אל-פחם מילאו בו תפקיד מרכזי ונלהב ואף אירחו בעירם כנופיות מסוריה ומלבנון. האום אל-פחמים שילמו על ההשתתפות במאורעות מחיר כבד בנפש וגם בפגיעה כלכלית: בסוף שנת 1939 תקף הצבא הבריטי את הכפר וחיסל את הכנופיות ששלטו בו.
אום אל-פחם שוכנת על בחלקה על רכס אמיר, שלוחה של הכרמל, וחולשת על נחל עירון, המעבר המקשר את מישור החוף שממערב אל עמק יזרעאל ממזרח, דרך היסטורית ששימשה כבר בימי קדם. העיר משקיפה גם על עמק יזרעאל, עפולה, הרי שכם, הכרמל, חדרה, בנימינה, זיכרון יעקב ואפילו חוף קיסריה, והיות שיש בה גם שפע של מעיינות, אפשר להבין את משמעותה האסטרטגית. עד היום הזה אום אל-פחם משפיעה עמוקות על מדינת ישראל, אומנם לאו דווקא בשל הסיבות שצוינו כעת.

ארץ נשמה
כמה וכמה עדויות מהמאה ה-19, למשל של יואל משה סלומון, מספרות שהכפר סיפק לקהילה היהודית בארץ אתרוגים מעולים לצורך סוכות. "ולא לחינם בחרו אבותינו, רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם", כתב סלומון, "כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת. המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר".
הרב יעקב הלוי ספיר, שביקר בעיר ב-1853 כאמור, כתב עליה באהדה גלויה: "העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר כי שם מקום גידולם לרוב, העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים. ויהודים אין איש (כמו בימינו, א"ס). רק הבאים לסחור שמה. אין שמה שוטר ומושל (ממש כמו בימינו, א"ס) רק שייח', הוא זקן העיר ובכל רחוב. ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים".
ראשית ימי העיר הזו כנראה בתקופה הממלוכית, שאז הזמינו שליטי הארץ את המוסלמים להתיישב בכל מזרח השרון. עם זאת ארבע החמולות הגדולות שבאום אל-פחם – אגבאריה, ג'בארין, מחאג'נה ומחאמיד – חמולות ידועות לשמצה, חלקן מהפיגועים האחרונים וחלקן מפיגועים קודמים, הגיעו להתגורר בעיר רק במאה ה-19. אברהים פשה המצרי, כובש הארץ מידי העות'מאנים, הביא עימו מתיישבים מצרים כדי לחזק את שליטתו כאן. מחקר שנערך בשנים 1943–1947 גילה שייתכן שמדובר בהגירה טרייה אפילו יותר. חלק ניכר מהתושבים היו אז מהגרים בני דור ראשון. הכפר היה מורכב באותה עת מ-1,400 תושבים ממוצא מצרי, כ-900 שמוצאם מחצי האי ערב ו-500 שמוצאם מעבר הירדן המזרחי.

מאיר אטינגר: "עוד לפני שהתפלגה התנועה ביסס סלאח את הפעילות של התנועה האסלאמית בעיר, כולל מוסדות חינוך וכדומה. הייתי בודק אם הקרבה הגאוגרפית לג'נין השפיעה על ההקצנה באום אל-פחם, בפרט במהלך עשרים השנים שבין מלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה"

סלאח ויורשיו
בתש"ח חיו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת השחרור השתלט הצבא העיראקי על הכפר ואחר כך הלגיון הירדני, אולם במסגרת הסכמי הפסקת האש ברודוס ב-1949, שסיימו את המלחמה ההיא, הועבר לידי ישראל הכפר עם שאר ערביי המשולש – כל האזור שמצפון-מערב לשומרון, שלמעשה היה עד אז חלק בלתי נפרד ממנו. חלק נכבד מערביי ישראל מתגוררים כאן, בסמיכות גאוגרפית ולא פעם גם רעיונית לערביי השומרון. יש מי שטוען שהקיצוניות של ערביי האזור הזה ושל אום אל-פחם בפרט עולה על זו של מקביליהם ביו"ש, המכונים משום מה "פלשתינים".
אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האסלאמית ושל הפלג הצפוני והקיצוני יותר שלה. זה כנראה בעיקר הודות לראאד סלאח, ראש עיריית אום אל-פחם בשנים 1989–2000 ומי שעד עצם היום הזה משפיע עמוקות על העיר הזו ועל ערביי ישראל כולם. הוא באום אל-פחם, ומצודתו פרוסה בהר הבית.
בדורותינו היה לחברה הישראלית מפגש ראשון כמדומה עם קן הצרעות של אום אל-פחם בשנת 1992, באירוע המחריד של ליל הקלשונים, רצח שלושת טירוני צה"ל בשנתם ליד קיבוץ גלעד, הסמוך לאום אל-פחם, שבוצע בין השאר בידי בני העיר הזאת.
במהומות של ערביי ישראל בסתיו 2000, שפתחו את האינתיפאדה השנייה, אירעה התנגשות חזיתית נוספת של בני המקום עם מדינת היהודים. הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש נחל עירון. ביום הראשון למהומות נהרגו שניים מהמתפרעים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מתפרע נוסף. ועדת אור, שחקרה את האירועים ההם, מתחה ביקורת קשה על סלאח, ראש עיריית אום אל-פחם בעת המהומות.
שני המחבלים שביצעו את רצח שני השוטרים בחדרה בשבוע שעבר התגוררו באום אל-פחם – בני הדודים אבראהים ואיימן אגבריה. איימן תועד מחויך ומחובק עם ראאד סלאח, אבל גם בזה אין להפיל מהכיסא. רצח שני שוטרים בהר הבית לפני כמעט חמש שנים יצא אף הוא מכאן: שלושת המחבלים אחמד מוחמד ג'בארין, מוחמד חאמד עבד אל-לטיף ג'בארין ומוחמד אחמד מפדל ג'בארין. אחד מהם צעק לפני חיסולו "אנא מן ג'מעת ראאד סאלח" (אני מארגונו של ראאד סאלח). ניסיונות פיגוע נוספים יצאו מאום אל-פחם גם אחר כך, אולם למרבה הנס הסתיימו בלי נפגעים.
"ההתנצלות" של ראש העירייה ד"ר סמיר מחאמיד על פרסום הודעת התנחומים למשפחות הרוצחים מחדרה בני עירו, שבעקבותיה התפטר ואחרי כמה שעות חזר בו, מעידים שלא הרבה השתנה באופי המקום הזה גם אם סלאח כבר מזמן איננו ראש העיר. באום אל-פחם מתגוררים כיום קרוב לשישים אלף תושבים, והאוכלוסייה בה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.5%‏, נמוך מקצב הגידול של כלל האוכלוסייה בישראל ומזה של האוכלוסייה היהודית בארץ.

ד"ר מיכאל בן ארי: "סלאח עצמו התחנך בחברון. מבחינה אסלאמית אום אל-פחם לוקחת את כל הערים האחרות, וזה הרבה בגלל סלאח ובגלל העבודה השיטתית שלו"

בירת ההסתה
מאיר אטינגר וד"ר מיכאל בן ארי שוקדים בימים אלה על ספר העוסק בערביי ישראל. שאלתי אותם איך הפכה אום אל-פחם למוקד המובהק ביותר של שנאה אסלאמית ליהודים ושל מלחמה במדינתם בקרב ערביי ישראל. אטינגר מניח שלפעילות ארוכת השנים של סאלח באום אל-פחם יש השפעה, אם כי הוסיף שעוד לפניו כיהן כראש עיריית אום אל-פחם האשם מחמיד, שהיה חבר כנסת מטעם חד"ש ונמנה עם הקיצוניים שבקיצוניים.
"עוד לפני שהתפלגה התנועה ביסס סלאח את הפעילות של התנועה האסלאמית בעיר, כולל מוסדות חינוך וכדומה", מוסיף אטינגר. "גם ראש העיר שכיהן אחריו היה במקביל בכיר בפלג הצפוני. היום העירייה אינה נשלטת בידי הפלג הצפוני, אבל זה רק בעקבות החלטה של הפלג הזה שלא להתמודד כדי לא להיות חלק מהסיפור הפוליטי. הייתי בודק אם הקרבה הגאוגרפית לג'נין השפיעה על ההקצנה באום אל-פחם, בפרט במהלך עשרים השנים שבין מלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה".
גם בן ארי מצביע על התקופה ההיא כעל עידן ההבשלה השקטה של מאורת הנחשים הזו: "ההתעוררות האסלאמית של ערביי ישראל החלה מייד אחרי מלחמת ששת הימים בעקבות החשיפה למוסדות ההשכלה האסלאמיים אוניברסיטת א-נג'אח בשכם והמכללה האסלאמית בחברון. סלאח עצמו התחנך בחברון. מבחינה אסלאמית אום אל-פחם לוקחת את כל הערים האחרות, וזה הרבה בגלל סלאח ובגלל העבודה השיטתית שלו. בין השאר פעל שם עיתון מרכזי מאוד ששמו 'צת אל חק ואל ח׳רייה', שהסית לטרור במשך עשורים. הוא נסגר רק לפני שבע שנים.
"הרב כהנא זיהה את הבעיה באום אל-פחם כבר לפני ארבעים וחמש שנים", מציין בן ארי. "זו בירת ההסתה של האחים המוסלמים. המסגדים שם הם חממת טרור".
ואולם מתברר שהיו גם ימים אחרים באום אל-פחם. בארכיון של גלריה בלב העיר מצויה תמונה ישנה מראשית ימיה של המדינה, ובה נראית מקהלה של ילדי המקום כשברקע מונף דגל ישראל. בן העיר שהתראיין לעיתון הארץ חשף את הסיפור שמאחורי התמונה: מורה יהודי, עולה מעיראק, ניגן אז באקורדיון, והמקהלה זימרה לצליליו את השיר 'עם ישראל חי' בעוד כל אום אל-פחם מקשיבה לשירתה. ביום העצמאות צעד כאן מסדר דמוי צבאי כמו בהר הרצל, ומנהל שלא היה מסכים לקיים את הטקס היה מפוטר. האם הימים הללו יחזרו? ובכן, נראה שזה תלוי בנו.