חודש המפנה במלחמת השחרור, אדר ב' תש"ח, היה גם מהשחורים שבהם. בשטח הכול בער. כל יום ובשורת האיוב שלו. התמורה לא התרחשה עד שהוגדשה סאת הדם ולא היה מנוס מלהפוך תקליט.
שיירה של גבעתי ניסתה לפרוץ למחרת ראש חודש, בב' באדר ב', את הדרך לקיבוצים הנצורים גת וגלאון דרך הכפר פלוג'ה – כיום צומת פלוגות – ונתקלה באש עזה ביציאה מהכפר. כתוצאה מכך חל בלבול שהביא לידי אסון. אנשי השיירה פתחו באש על כוח גבעתי שהוצב בפאתי הכפר, ושבעה מאנשי הכוח נהרגו. למחרת נערכה פעולת תגמול בפלוג'ה, ובה פוצץ בחומרי נפץ כל הרחוב הראשי בכפר. חמישה עשר מתושביו נהרגו. בפלוג'ה הבינו את הרמז ולא הציקו עוד לשיירות היהודיות עד להקמת המדינה.
"הנה זה הגיע. כחודש לפני שהבריטים אמורים היו לעזוב, ארצות הברית עומדת לסגת, וה'חלוקה' תהפוך לפזה בהיסטוריה כמו כל יתר התוכניות וההצעות האינסופיות. אמנם אינני מופתעת. אבל למרות כל מכשול ועל אף כל הבוגדים, אנו ננצח. 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה'"
בן הנשיא נפל
בה' באדר ב' תש"ח, 16 במרץ 1948, נהרגו שבעה מחברי קיבוץ בית קשת שבגליל התחתון בקרב עם לוחמים ערבים בני שבט ערב א-זביח. כיתה של שמונה סיירים בפיקודו של עלי בן-צבי, בנם של הנשיא לעתיד יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית בן-צבי, נתקלה במארב מתוכנן של הזביחים. הם הצליחו להשיב אש ולפגוע באחדים מהתוקפים, אבל רק ניצול אחד הצליח להימלט ולהגיע לשער הקיבוץ. כוח גולני שניסה לחלץ את הגופות ניהל במקום קרב ממושך שגבה עוד שלושה קורבנות ופצועים רבים. האסון היה כבד במיוחד לקיבוץ הקטן, שאיבד באחת שליש מחבריו. בערב פורים היו אמורות להיערך בקיבוץ שלוש חתונות, ובהן חתונתם של עלי בן-צבי וארוסתו פנינה דרומי (כיום גרי, שעודנה עימנו היום, והיא בת 95, שחקנית ובימאית).
בן-גוריון ביקר את משפחת בן-צבי מייד כשחזרה מהלוויה, וכתב על כך ביומנו: "בן־צבי לא הזיל דמעות ודן על העניינים, אבל כאבו לא היה חלש מזה של רחל. סבורים שבכדור האחרון ירה בראשו למען לא ייפול בידי הערבים. בעוד ימים אחדים עמד להתחתן עם נערה מנהלל".
למחרת, בו' באדר ב', 17 במרץ, נרשם בכל זאת הישג של ממש לכוחותינו, אף הוא במחיר דמים כבד. לשירות הידיעות של ההגנה (הש"י) הגיעה ידיעה שמפקד הכוחות הערביים בחיפה מוחמד אל-חוניטי שב מסוריה בראש שיירה שבה תחמושת רבה וכסף לתשלום משכורות ללוחמים הערבים בעיר. בשיירה היו שתי משאיות גדולות עמוסות בחמש מאות וחמישים רובים צרפתיים, מאה ועשרים אלף כדורים וכן שתי טונות חומר נפץ. בצידון הצטרפה לשיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת מתנת אנשי העיר. אל-חוניטי התקשר מראש הנקרה והודיע לאנשיו בחיפה שהוא בדרך, ואת השיחה יירט שירות הידיעות של ההגנה.
בקרב נהרגו חמישה לוחמים. במקומו של נבי דניאל יושב כיום היישוב נווה דניאל. זה היה ניסיון אחרון לשגר שיירות לגוש הנצור. עוד שבעה שבועות נלחמו אנשיו בגבורה עד נפילתו בד' באייר תש"ח, יום לפני הקמת המדינה
לוחם יהודי מוסווה נשלח לרכוב על אופנוע לאורך הציר והתריע שהשיירה מתקרבת. הכביש נחסם בחביות זפת בקריית מוצקין, ואנשי המארב פתחו באש. המכונית הראשונה הצליחה להתחמק לעבר חיפה, אבל שאר המכוניות נעצרו. במהלך ניסיון ההשתלטות על השיירה אירע אסון: אחת המשאיות התפוצצה בקול רעם אדיר וגרמה להרוגים גם בקרב הלוחמים היהודים וכן בקרב תושבי קריית מוצקין. לערבים היו שבעה עשר הרוגים באירוע, ובהם אל-חוניטי ורבים מאנשי מטהו. כל הנשק שהיה בשיירה הושמד בפיצוץ. למרות האסון הייתה השמדת שיירת הנשק הצלחה גדולה והביאה כעבור שבועות מעטים לידי התמוטטות כוחות האויב בעיר הנמל בהיעדר נשק והנהגה.
בעקבות התקפות חוזרות על מעוזי היהודים בסביבת הגלבוע הוחלט להציב מארב סמוך לכפר הערבי נוריס, ששכן אז בהר. אור לח' באדר ב', 19 מרץ, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר נפתחה אש מהכפר לעבר הכוחות היהודיים במקום, ובמהרה התפתח שם קרב קשה. הקרב נפסק לבסוף בהתערבות כוח בריטי שהוזעק מבית שאן, אולם שבעה לוחמים מקיבוצי העמק נפלו בו. חמש גופות נשארו בשטח, נלקחו לג'נין והוחזרו כעבור שעות בידי הבריטים, וסימני התעללות קשים ניכרים בהן.
הקטל הבלתי נגמר בארץ הקודש גרם בראשית החודש הזה מכה מדינית קשה ליישוב היהודי, שכבר התכונן לעצמאות. בח' באדר ב' הציע למועצת הביטחון של האו"ם נציג ארצות הברית וורן אוסטין להקפיא את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם. המהלומה הדיפלומטית הזו להנהגת היישוב בארץ זירזה את ההפנמה שדרוש שינוי כיוון בהתנהלות.
סבתא אביבה, שנמנתה עם חוגי הימין שהתנגדו מראש לחלוקה, קיבלה את ההודעה על המפנה האמריקני בירושלים ברגשות מעורבים. כך כתבה אז: "ט' באדר ב' תש"ח (20.3.48). הנה זה הגיע. כחודש לפני שהבריטים אמורים היו לעזוב, ארצות הברית עומדת לסגת, וה'חלוקה' תהפוך לפזה בהיסטוריה כמו כל יתר התוכניות וההצעות האינסופיות. אמנם אינני מופתעת. אבל למרות כל מכשול ועל אף כל הבוגדים, אנו ננצח. 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה'".
"בערב היה לנו נשף פורים ומסיבת סיום. היא הצליחה מאד, אך האם זה הוגן לחגוג בה בשעה שהארץ נמצאת בסכנה? נדמה לי שכן, כי חיי היישוב חייבים להימשך כרגיל. העצב שלנו לא היה עוזר"
שיטת השיירות קורסת
בי' באדר ב', 21 במרץ, הותקפה שיירה שחזרה מקיבוץ ניצנים הנצור. חלק מהלוחמים נלכדו באחד המשוריינים, ובמשך שש שעות הדפו התקפות של הערבים. בקרב נהרגו ארבעה לוחמים יהודים וכעשרה מהתוקפים הערבים.
שני משוריינים שיצאו מירושלים לעטרות הנצורה בתענית אסתר, 24 במרץ, הותקפו בידי ערבים בשועפאט, וארבעה עשר מהלוחמים בשיירה, שזכתה לכינוי שיירת עטרות, נהרגו. רגע לפני שהערבים עשו שפטים בכלל נוסעי השיירה נקלעה למקום שיירה של מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל הגנרל מקמילן ומפקד הלגיון הערבי גלאב פחה. לא בקלות שוכנעו הערבים להפסיק את האש. הוסכם על פינוי היהודים הנצורים בתנאי שנשקם והמשוריין יימסרו לערבים.
בשבת, ט"ז באדר ב', 27 במרץ, יצאה מירושלים שיירה גדולה לעזרת גוש עציון הנצור, ונכנסה להיסטוריה כשיירת נבי דניאל. בשיירה השתתפו כל כלי הרכב המשוריינים שהיו באותה עת באזור ירושלים, שלושים ושבע משאיות וארבעה עשר משוריינים. בתוך משורייני הליווי פוזרו כמאה ושלושים לוחמים, ועימם נשק רב. בדרך חזרה מהגוש לירושלים נתקלה השיירה במארב סמוך לבריכות שלמה.
בראש השיירה הוצב כדרך הימים ההם משוריין פורץ מחסומים, ופיקד עליו זרובבל הורביץ מקיבוץ תל יוסף. פורץ המחסומים הידרדר לתעלה, ועל השיירה הומטרה אש תופת. מפקד השיירה צבי זמיר, לימים ראש המוסד ומי שעדיין חי בינינו כיום, הורה לכל הנהגים המסוגלים לעשות זאת לחזור לגוש עציון. עשרה כלי רכב הצליחו להסתובב ואספו לוחמים מכלי רכב פגועים אחרים. בדרך היה עליהם לפרוץ מחסומים שהוקמו בינתיים בין השיירה לגוש.
בשטח נותרו ארבעים ואחד כלי רכב. בקבוקי תבערה הושלכו לעבר המשוריין הפורץ, והוא החל לבעור. הורביץ לחץ על הלוחמים הכשירים לסגת ולהינצל, אולם הוא עצמו, שלא היה פצוע כלל, לא הסכים לסגת ונשאר לחפות על הנסוגים. שלושה לוחמים יצאו בחיפויו של הורביץ והצליחו לחזור לגוש. לאחר שיצאו מלכד הורביץ את המשוריין. כשהתקרבו הערבים לטווח קרוב ביותר פוצץ הורביץ את המשוריין עליו ועל הפצועים כדי שלא ליפול בידי האויב. פיצוץ המשוריין הפיל חללים רבים בקרב התוקפים הערבים, אולם בצער הלב גבה גם את חיי יושבי המשוריין עצמו. להורביץ הוענק לאחר המלחמה עיטור הגבורה.
המורל ביישוב היהודי היה שפוף. זו הייתה נקודת השפל במלחמה, שממנה אפשר לשוב ולעלות או להתרסק לחלוטין. בפיקוד ההגנה הופנמה באיחור ההבנה ששיטת ליווי השיירות מוצתה. מספר החללים היהודים בארץ נסק ועלה על אלף ומאה. גם בזירה הבינלאומית החלו לתהות אם היהודים מסוגלים לעמוד במשימת הקמת מדינה משלהם. לא רק האמריקנים פקפקו בהם; הנציגים הערבים באו"ם דרשו לבטל את החלטת החלוקה
שאר מאה ושמונים אנשי השיירה התבצרו בבית ערבי בודד על אם הדרך. הקרב נמשך גם למחרת. בתיווך הבריטים הוסכם בלית ברירה שהמשוריינים והנשק של השיירה יימסרו לערבים בתמורה לשחרור הלוחמים הנצורים. לפני שמסרו את נשקם הספיקו חלק מהלוחמים לחבל בו על ידי השלכת הנוקרים לבור מים סמוך. בקרב נהרגו חמישה לוחמים. במקומו של נבי דניאל יושב כיום היישוב נווה דניאל. זה היה ניסיון אחרון לשגר שיירות לגוש הנצור. עוד שבעה שבועות נלחמו אנשיו בגבורה עד נפילתו בד' באייר תש"ח, יום לפני הקמת המדינה.
באותה שבת עצמה אירע אסון לשיירה נוספת, בצפון הרחוק, שנכנסה להיסטוריה כשיירת יחיעם. היא יצאה מנהרייה לקיבוץ יחיעם המנותק, ונקלעה למארב של צבא ההצלה הערבי סמוך לכפר כאברי, כיום קיבוץ כברי. ארבעים ושבעה מלוחמיה נהרגו.
במוצאי אותה שבת כתבה סבתא אביבה ביומנה: "שבת. אחרי הסעודה הלכנו למסיבה של הפועל המזרחי, אבל המרצה לא הגיע בגלל הירי הכבד. בערב היה לנו נשף פורים ומסיבת סיום. היא הצליחה מאד, אך האם זה הוגן לחגוג בה בשעה שהארץ נמצאת בסכנה? נדמה לי שכן, כי חיי היישוב חייבים להימשך כרגיל. העצב שלנו לא היה עוזר".
כעבור ארבעה ימים שוב אירע אסון לשיירה, שיירת חולדה. בכ' באדר ב', 31 במרץ, יצאה שיירת אספקה מחולדה לעבר ירושלים, ובסביבות הכפר הערבי ח'ולדה התקיפו אותה מאות לוחמים ערבים. לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת בחזרה לחולדה. עשרים ואחד מאנשי השיירה נהרגו, והרוג נוסף נרשם בכוח החילוץ.
המורל ביישוב היהודי היה שפוף. זו הייתה נקודת השפל במלחמה, שממנה אפשר לשוב ולעלות או להתרסק לחלוטין. בפיקוד ההגנה הופנמה באיחור ההבנה ששיטת ליווי השיירות מוצתה. מספר החללים היהודים בארץ נסק ועלה על אלף ומאה. גם בזירה הבינלאומית החלו לתהות אם היהודים מסוגלים לעמוד במשימת הקמת מדינה משלהם. לא רק האמריקנים פקפקו בהם; הנציגים הערבים באו"ם דרשו לבטל את החלטת החלוקה, ואליהם הצטרף נציג קולומביה, שגרס שקיום ההחלטה איננו אפשרי לנוכח התנגדות הערבים.
שרשרת הכישלונות בשטח ומחיר הדמים הכבד הוכיחו ששיטת המגננה כשלה סופית ושיש להשתלט על סביבות הדרכים כדי להבטיח את התחבורה ליישובים המבודדים. בהנהגה הבינו שאין עוד טעם בהישרדות מקומית. בכאב לב גדול הסיקו שם שגם אין יכולת להגן על כלל נקודות היישוב ועל השיירות המנווטות בקושי בצירים ביניהם. הוסק שיש לרכז כוח כדי לאחוז בצירים המרכזיים בדרך קבע, לכבוש כפרים ערביים המתנכלים לנוסעים בכבישים, ואם צריך, גם לגרש את תושביהם. המתווה הזה כונה תוכנית ד'. ייתכן, ויש על כך מחלוקת בקרב ההיסטוריונים, שהוחלט במסגרתה גם להבריח כליל את הערבים מהשטח שעליו אמורה לקום המדינה היהודית.
ובמהלך ששת הימים הבאים כבש את כפרי הסביבה והניס את תושביהם. הקרב הזה עודד מנוסה כללית של ערביי האזור. בתי הכפרים פוצצו, וכל השטח שבין משמר העמק לצומת מגידו נותר ריק מערבים
עוברים לתוכנית ד'
ושוב סבתא כותבת ביומן: "כ"ג באדר ב' תש"ח (3.4.48). היום, שבת, הייתה לנו הזכות לשמוע קידוש בביתו של הרב הרצוג (הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של נשיא המדינה הנוכחי, א"ס). זה היה די בלתי רשמי, והרב דיבר עם כל אחד בנפרד. הוא אדם ידידותי, וישב ושוחח עמנו. בשבוע הבא, אם אנו עדיין בירושלים, נבקר אצל הרב עוזיאל (הרב הראשי הספרדי). יהיה מעניין להשוות בין שני הביקורים. 'הווי מתאבק בעפר רגליהם והווי שותה בצמא את דבריהם' (פרקי אבות)".
יומיים אחר כך נרשם המפנה הגדול במלחמה. מדשדוש להכרעה, מהתבוססות בדם יהודי להתקדמות מהירה, מכוח אבטחה והגנה לצבא שיודע גם לתקוף וליזום. תוכנית ד' יצאה לדרך בשני מבצעים שנערכו בו בזמן בצפון ובמרכז.
במרכז – מבצע נחשון, שנועד לפרוץ את הדרך לבירה המיועדת הנצורה. יום קודם לכן תקף צבא ההצלה הערבי בפיקודו הישיר של פאוזי קאוקג'י את משמר העמק כדי לבודד את חיפה היהודית משאר הריכוזים היהודיים ולבסוף לכבוש גם אותה. קאוקג'י לא הותיר ברירה להנהגה היהודית אלא להשיב אש, וכך להכריע את האויב גם בחזית הצפון. זה היה הקרב הראשון שרוכז בו כוח ערבי גדול של אלפי לוחמים שנעזר בתותחים ובשריוניות. לאחר שנים עשר ימי קרבות קשים הכריע הכוח היהודי את צבא ההצלה וניתק את חיפה הערבית מהכוחות שבג'נין.
עד לקרב ההוא היה משמר העמק מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים, שהיום לא נותר מהם זכר. בכ"ד באדר ב', 4 באפריל, בשעה ארבע וחמישים אחר הצהריים פתח צבא ההצלה בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ, ואליה נלוותה אש משוריינים ואש מרגמות. לאחר ההפגזה החלו לוחמים ערבים לתקוף את הקיבוץ מדרום. המגינים ירו כמה פגזי מרגמה על ריכוזי הלוחמים הערבים, ואלו עצרו את התקפתם, אם כי כמה לוחמים ערבים הצליחו לחתוך את גדר הקיבוץ.
עם רדת החשכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל כמאה ועשרים לוחמי גולני. בכ"ו באדר ב' לעת ערב פתח צבא ההצלה בהפגזה נוספת. למחרת הגיעה לקיבוץ יחידה בריטית והציעה הפסקת אש לעשרים וארבע שעות. בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים, אבל לאחר כיבוש משטרת לג'ון (כיום קיבוץ מגידו) התברר ממסמכים שנמצאו שם שהבקשה באה מקאוקג'י בשל רצונו לסייע לערבים שהתקיף הפלמ"ח בדרך לירושלים. חברי הקיבוץ קיבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים ואת הילדים.
לאחר עשרים וארבע שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה. בינתיים הכיר הפיקוד העליון של ההגנה בחשיבות המערכה על משמר העמק. כמעט כל ההתקפות של הצד היהודי נערכו בלילה, לנוכח ההתנגדות הקלה, והוכתרו בהצלחה. לעומת זאת צבא ההצלה נהג לתקוף לאור יום, וצעד זה הרבה את אבדותיו.
בליל כ"ט באדר ב', 8–9 באפריל, פתח מפקד הכוח במשמר העמק יצחק שדה במתקפת נגד, ובמהלך ששת הימים הבאים כבש את כפרי הסביבה והניס את תושביהם. הקרב הזה עודד מנוסה כללית של ערביי האזור. בתי הכפרים פוצצו, וכל השטח שבין משמר העמק לצומת מגידו נותר ריק מערבים. בצד היהודי ספרו תשעה עשר חללים בשנים עשר ימי הקרב במשמר העמק. בצד הערבי נרשמו כמאה הרוגים ותחושות של תבוסה כוללת.
בששת שבועות הנותרים עד עזיבת הבריטים והקמת המדינה השתנתה המציאות בארץ מקצה לקצה לטובת הצד היהודי. נטילת היוזמה התבררה כצעד מכריע, שלעומתו הכוח העממי של האויב התגלה בחולשתו. בין השאר גרמה תוכנית ד' לנטישה המונית של מאות אלפי ערבים מאזורי המדינה היהודית שבדרך, ונוצר רצף טריטוריאלי יהודי כמעט מלא. ההנהגה הערבית התפוררה, והמחתרות היהודיות רכשו לראשונה ניסיון בלחימה צבאית סדירה.
מסיבה לא ברורה, לפני עלות השחר של כ"ח באדר ב', 8 באפריל, עלה לקסטל שנשלט באותה עת בידי הפלמ"ח מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מלווה בשני לוחמים צעירים. עדות שהדבר נעשה בהיסח דעת גמור מהצד היהודי היא שעד היום הזה לא ברור לחלוטין מיהו הלוחם היהודי שהרג את אל-חוסייני
חיסול בלי משים
כצעד מקדים למבצע נחשון – פריצת הדרך לירושלים – פוצצה בליל כ"ה באדר ב', 4–5 באפריל, מפקדתו של סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, חסן סלאמה, ששכנה בבניין גדול בין רמלה לבאר יעקב. הערבים ספרו במקום שלושים הרוגים ועשרות פצועים. חסן סלאמה אומנם לא היה במפקדתו באותו לילה, אולם יוקרתו נפגעה, וגם רבים מבכירי הכוח שלו נפגעו שם. בלילה שאחריו החל המבצע, ונמשך עד ו' בניסן. לראשונה רוכז כוח של אלפיים לוחמים יהודים, לעיתים אגב דילול גזרות אחרות מלוחמים ומנשק, הכול מתוך הבנה של בן-גוריון שהכנעת ירושלים העברית תהיה מכה אנושה ליישוב היהודי, ולכן יש לפרוץ את הדרך אליה גם במחיר נפגעים כבד ולמרות הסיכונים.
מוקד הקרבות במבצע נחשון היה הקסטל, כפר קטן ששכן על גבעה שולטת במקום שבו ניצבת כיום מבשרת ציון, שמירר את חיי היהודים הנוסעים בכביש ירושלים–תל אביב. עוד קודם לתחילתו הרשמית של מבצע נחשון, בליל כ"ג באדר ב', כבש הפלמ"ח את הקסטל. בשמונת ימי הקרב הבאים עבר הקסטל כמה פעמים מיד ליד בלחימה עזה ובאבדות כבדות (שלושים ותשעה הרוגים לנו לעומת תשעים לאויב), שהסתיימה בסופו של דבר כשהקסטל נתון לשליטה יהודית.
הדרך לירושלים שבה ונחסמה בידי הערבים בחודשים הבאים, ובכל זאת הייתה למבצע נחשון חשיבות רבה בעצם העברת אספקה חיונית לעיר, שאפשרה לה להחזיק מעמד במצור, וכן בנטילת היוזמה שלמעשה קבעה את תוצאות המלחמה. זו העלתה את המורל בקרב היישוב היהודי בארץ, ומנגד שברה את רוח הערבים.
גם יד ההשגחה ניכרה כאן, ללא ספק. החלפת הידיים המהירה בקסטל בלבלה את שני הצדדים וגרמה בלא משים לאירוע מדהים שבמובנים רבים הכריע את גורל הלחימה באזור ירושלים. מסיבה לא ברורה, לפני עלות השחר של כ"ח באדר ב', 8 באפריל, עלה לקסטל שנשלט באותה עת בידי הפלמ"ח מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מלווה בשני לוחמים צעירים. עדות שהדבר נעשה בהיסח דעת גמור מהצד היהודי היא שעד היום הזה לא ברור לחלוטין מיהו הלוחם היהודי שהרג את אל-חוסייני.
הגרסה המקובלת היא שבשעה ארבע בבוקר הבחין רס"פ פלוגתי ששמו מאיר קרמיול באל-חוסייני ובאנשיו. הוא סבר שהשלושה הם גששי תגבורת מקריית ענבים שהובטחה להם וצעק לעברם: "תעלו, יא ג'מעה". קרמיול לבש מדים בריטיים וחבש כובע פלדה, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני חשב שהוא עריק בריטי, וקרא לעברו: "הלו בויס". סגן מפקד הפלוגה הבין אז שמדובר בערבים וצעק לקרמיול לירות לעברם. קרמיול ירה צרור מהתת-מקלע שבידו. עבד אל-קאדר אל-חוסייני נפגע ונפל, ועוזריו ברחו. הוא ביקש מים, והחובש הפלוגתי החל לטפל בו, אך הוא מת בתוך זמן קצר. עברו עוד שעות ארוכות עד שהבינו בצד היהודי מי עלה בחכתם.
כבר בצהרים הסתערו אלף ומאתיים מערביי האזור על הקסטל כדי להשיב לידם את מפקדם הנערץ, שאת גורלו לא ידעו. הם הצליחו לכבוש מחדש את המעוז, נטלו את גופת מנהיגם והביאו אותה לקבורה בהר הבית בלוויה המונית למחרת, כ"ט באדר ב', 9 באפריל. בהיעדר מנהיג חי נטשו הערבים את עמדותיהם ונהרו להלוויה בהפקירם את השטח לכוחות היהודיים. בשעת בוקר מוקדמת שב והשתלט הפלמ"ח על הגבעה, שהייתה נטושה. הכוח הצבאי שריכז אל-חוסייני בהרי ירושלים נמוג כלא היה.
עוד קרב שהתרחש ממש בסמוך לשם ביומו האחרון של החודש העברי היה למיתולוגיה ולמוקד ויכוח רב-דורי בציבור היהודי: דיר יאסין. זה היה כפר ששכן במקום שבו ניצבת כיום שכונת הר נוף ושלט על הדרך היוצאת מירושלים לתל אביב. את הקרב ניהלו לח"י ואצ"ל בידיעה וגם בסיוע של מפקדת ההגנה בעיר, מה שלא מנע אחר כך הטחת ביקורת והאשמות שקריות משמאל לימין.
מאחר שכל הלוחמים הערבים השתתפו בהלוויה של אל-חוסייני, איש לא בא לעזרת דיר יאסין. במהלך ההשתלטות היהודית עליו נהרגו בין שמונים למאה ועשרים מתושביו, ובהם גם זקנים, נשים וילדים. הסיבה לכך הייתה בעיקר ההתנגדות העיקשת של הכפר, שהכתיבה לחימה מבית לבית. לוחמי אצ"ל ולח"י הטילו רימוני יד וחומרי נפץ לבתים כדי להשתלט עליהם, וזה הגדיל את מספר הקורבנות בצד האויב.
הנהגת היישוב בארץ קפצה כמוצאת שלל רב על השמועות הנוראות בדבר מעשי זוועה שביצעו כביכול הכובשים והעצימה אותם לצרכיה הפוליטיים הפנימיים. מספר חללי האויב נופח, ונטען שבכפר נרצחו בדם קר מאתיים וחמישים מתושביו. גם הערבים, שרצו ללחוץ על צבאות ערב לפלוש ארצה, הפליגו בסיפורי אימה וזוועה בנוגע לכפר, שברובם המוחלט לא היו ולא נבראו. ייתכן שהם אכן הניעו את מדינות ערב לפלוש ארצה, מה שקרה כידוע כעבור כחודש, עם תום המנדט, אבל עוד יותר מכך הגבירו את החרדה בקרב הציבור הערבי בארץ וגרמו למנוסה רבתי של הערבים מהארץ.
שוב, כמו הרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני, פעולה של מה בכך שנעשתה בוודאות בלי כוונה להביא תוצאות בהיקף הזה, נרשמה כנקודת מפנה היסטורית בתולדות המלחמה. הניצחון היהודי המקומי היה לצעד אסטרטגי שאיש לא היה מסוגל לדמיין מראש את משמעותו.
בספר 'תולדות מלחמת הקוממיות', שחיבר ענף ההיסטוריה של המטכ"ל, נכתב כך על פרשת דיר יאסין: "אין ספק שהיא שימשה גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על ידי כך אש-דת בקרבם, אך למעשה הם הביאו מורך בלבם".
