הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, רבנית אולפנת אמי"ת להב"ה קדומים
כואב. אין מילה אחרת לתאר את התחושה שליוותה את השבוע שעבר. אבל הכאב כפול. הכאב האחד, גלוי וידוע, הוא כאבן של נשים שחוו פגיעה מאנשים שהיו אמורים להיות דמויות חינוכיות, משמעותיות, מיטיבות בחייהן. הכאב השני הוא כאב על עשרות ואולי מאות אנשי חינוך ישרי דרך, מסורים ונאמנים לא-לוהיהם, למשפחתם ולעבודתם, ששבוע שלם הלכו חפויי ראש בתחושה שהוכפש שמם הטוב והם הפכו על לא עוול בכפם לנאשמים פוטנציאליים באירועים שאירעו כשחלקם עוד היו תלמידים בעצמם.
עברו עשר ועשרים שנה מהסיפורים הללו. הכאב אומנם צף כעת במלוא העוצמה, אבל האם אנחנו באותו מקום כיום?
האמת היא שציפיתי שהכתב – המחפש, יש לקוות, לחקור אחר האמת – יקדיש לפחות את אחת הכתבות, אם לא סדרה שלמה נוספת, לעולם של תיקון ותשובה; לשאלה מה קורה היום ואם בעקבות אותם מקרים (שחלקם כבר היו ידועים ומפורסמים) נעשה תיקון באותם המוסדות או שנלמד הלקח במקומות אחרים.
ציפיתי, ואני עדיין מצפה. אבל בינתיים, כמי שעוסקת בנושא לא מעט וכדי להסיר ספק מליבו של כל מי שחושש, אני מעלה על הכתב את השורות שלהלן להורים, לצוותים החינוכיים, וכן, גם לתלמידות.
- כל פגיעה היא קשה וכואבת ומצריכה טיפול ומענה ברמה האישית ובדק בית נוקב ברמה הציבורית, ואיני חושבת שיש מי שמקל ראש בכך. החובה הבסיסית בכל מערכת היא ליצור מוגנות. מוגנות באה ואומרת שהרבה לפני שיח על "מה עושים במקרה ש-" צריך לוודא ש"זה" לא יקרה!
- לצורך כך צריך מודעות לנושא. והמודעות קיימת כיום יותר ויותר. פגיעות מיניות הן כבר מזמן לא משהו שיש סביבו קשר של שתיקה, הן מטופלות בפורומים רבים, ואין כיום דמות חינוכית, גבר או אישה, שנכנסת לתפקיד מוביל שאינה מודעת לנושא ואינה שואלת את עצמה מה היא עושה כדי לדאוג למרחב מוגן סביבה.
- אבל לא די במודעות, וחובה לנסח כללים וקודים להתנהלות נכונה. בשונה מהתיאורים באותן כתבות, שלפיהם נראה כי אין כללים ואיש (חינוך) הישר בעיניו יעשה, כולל דברים שחורגים מטווח הנורמה וממילא מזמנים אופציה ריאלית להתנהגויות שאינן הולמות (רב שמזמין תלמידה לשבת לביתו, נשאר איתה לאחר הסעודה לשוחח כשרעייתו ישנה וכדומה), אחת המשימות החשובות היום (שנעשית במקומות רבים!) היא הסדרת קודים של התנהלות והבניית מערכות יחסים בצורה נכונה.
ראו לדוגמה את מודל הדלתות השקופות, שזכיתי לראות לראשונה כמדומתני במכללת אורות בהנהגתו של הרב פרופ' נריה גוטל, שמתוך מודעות לנושא ורצון להדר בדיני ייחוד מתוך הבנת ערכם הושיב את עצמו בחדר שקוף (היו בו וילונות שמסווים מעט את היושבים ומאפשרים רמה מסוימת של פרטיות), והמסר הברור עבר. מתוך אותו עיקרון אפשר לאמץ מערכת של מצלמות במעגל סגור (פתרון שאפשר לראות אצל רבני יישובים, המאפשר מענה ושיח דיסקרטי וגם צנוע וראוי עם נשים שבאות לבקש עצה) וכן כל נוהל אחר שיסייע ביצירת עולם שנעים, נוח ומוגן להתנהל בו.
- יותר מכך, צריך לא רק כללים של מסגרת ושל תפאורה אלא גם כללים סדורים לשיח: עם מי מדברים ועם מי משחנ"שים? איך נראית שיחת התייעצות של תלמידה עם רב בית הספר? עד איזו שעה סביר שמורה יעביר שיעור פרטני לתלמידה לקראת מבחן? מיהם המדריכים שמביאים לשבת סמינריון? האם לגיטימית הסתחבקות של נערות צעירות עם חובש בטיול השנתי, ומה עושים במקרה כזה? האם אמירה של מדריך צעיר שמגיע להעביר שיחה לחבורת תלמידות אולפנה ומבקש מהמחנכות לצאת כדי שהבנות "ירגישו חופשי לשאול" היא אמירה לגיטימית? (התשובה שלי היא בוודאות לא!) וכו'. את הכללים הללו מוטל עלינו לנסח מתוך אמירה עקרונית שציווי התורה "והיה מחניך קדוש" אינו אמירה אבסטרקטית מרחפת אלא הנחיה הלכה למעשה.
- ממילא עולה השאלה על נוכחות גברים באולפנות, רק שבשונה מקולות טוטליים שעלו במחוזות מסוימים, התשובה שלי היא שאין עצה ואין תבונה, רק שבמקום לנקוט את הפתרון ה'קל' של מידור הגברים כי "יש בעיות", "יש פגיעות" ו"היו דברים", היות שאיננו שוכחים שגם נשים עלולות לפגוע ושיחסי סמכות הם המאתגרים (ומצריכים מודעות והסדרה של עקרונות וכללים), הפתרון היחיד הוא לדבר ולדבר ולעורר שוב ושוב את המודעות לנושא: להגדיר כללים ולחדד את החיישנים הפרטיים והציבוריים שיעזרו לברר מתי משהו לא תקין, ובמקרה הצורך למי ואיך פונים. ובסוגריים, להבנתי הצנועה, מידור הגברים מעולם החינוך של הבנות הוא טעות גדולה, מסגור כלל הגברים כפוגעים פוטנציאליים והפסד של אנשי חינוך ותלמידי חכמים שתרומתם לחינוך הבנות (כאשר היא נעשית בגבולות הגזרה הנכונים!) אדירה.
- שיח – לא רק ילדים קטנים לומדים היום מגיל הגן כי "הגוף שלי הוא רק שלי" אלא גם תלמידות האולפנות, ושיח על מיניות בריאה, מיניות בקדושה וחינוך לחיי משפחה הוא חלק מן התרופה. שיח כזה צבר תאוצה בעשור וחצי האחרונים, והוא כולל כמובן גם שיח על מוגנות מינית. דרך אגב, אם תרצו תזמון מצוין לשיח כזה, קחו את השבוע של פרשת וישלח, ומתוך מעשה דינה צאו לדיון עומק על הנושא, דיון שכל כולו תורה שהיא תורת חיים.
- למי פונים? לא די רק לשוחח תאורטית אלא יש גם להנגיש: מי ממונה על התחום אצלכם באולפנה? בדיוק כמו במוסדות להשכלה גבוהה, שבהם בכל תא שירותים תוכלו למצוא את מספרי הטלפון של הממונים על העניין, כך חיוני שיהיה בכל מערכת החינוך. לא מספיקה אמירה כללית, "היא האחראית", אלא צריך שיהיה ברור ונגיש מיהן הדמויות שפונים אליהן כשיש בעיה, והן צריכות להיות זמינות ונגישות ולשמור על דלת פתוחה.
חשוב גם להתארגן כקהילה (חינוכית) ולהקים ועדת מוגנות בין-מקצועית (רב, יועצת, מחנכת דומיננטית, ראש המוסד – כל מקום לפי עניינו וצרכיו), אבל מעבר להסדרה העקרונית החשוב ביותר הוא שהכתובת תהיה רלוונטית וזמינה ובעיקר שכולם יכירו אותה כדי למקסם את הסיכוי שמידע יזרום בזמן אמת ויטופל טיפול נכון ומיטיבי.
שורה סופית: להבטיח שלי זה לא יקרה או שאצלי זה לא יקרה, לצערנו איש אינו יכול. אבל מודעות, התנהלות נכונה, זהירות והרבה מאוד שיח ופתרונות זמינים בכל מקרה של חריגה יכולים ליצור מערכת עוטפת, מיטיבה, נעימה ובטוחה. המעטפת הזאת כבר קיימת במקומות רבים, ואכן, יש עוד הרבה עבודה. מה שנשאר הוא בעיקר לשאת תפילה גדולה שישלח הבורא ברכה בהשתדלותנו ונזכה לבנות יחד עולם טוב ומוגן יותר לילדינו ולתלמידינו. בהצלחה!
