ד"ר חיים שיין
בחג הסוכות אנו אמורים לקיים את מצוות 'ושמחת בחגך'. להיכנס לסוכה, ליטול את ארבעת המינים, לארח אושפיזין, לאכול טוב, לטייל ברחבי ארצנו המופלאה ובעיקר לשמוח.
לצערי השנה בהתקרב חג הסוכות שוררת בישראל אווירה של דיכאון ועצבות. קבוצה פריווילגית ליברלית עצובה על מה שנראה לה פגיעה בבית המשפט העליון, המעוז האחרון שנותר לה מחוסר יכולת ארוכת שנים לנצח בבחירות דמוקרטיות. השמאל הישראלי עצוב מכיוון שהימין מצליח לקדם פעם אחר פעם את החזון שלהם עצמם בנוגע למזרח תיכון חדש. הציבור הדתי בישראל מתוסכל ופגוע משום שלא ניתן בעיר העברית הראשונה לערוך תפילה כהלכתה במקום ציבורי, משום שהנחת תפילין היא הדתה ומשום שפעילות 'ראש יהודי' היא סכנת חיים למי שמשתתף בה. חג הסוכות ועצבות הם דבר והיפוכו.
העצבות הקולקטיבית מזכירה לי סיפור חסידי מקדמת דנא. בכפר קטן בפולין התגורר איש עשיר ועצוב. מבוקר עד ערב מילאה העצבות את ישותו. בצריף קטן סמוך לבית העשיר התגורר חסיד עני ורש. בקושי הצליח להאכיל את בני משפחתו. כגודל עושרו של העשיר כך הייתה קנאתו בשכנו העני. הקנאה הגיעה לשיאה בחג הסוכות: העשיר שמע את שירת משפחת העני מן הסוכה, ראה את מאור פני הילדים, וקנאתו בערה בו.
הפסקנו לגור בסוכות גלותיות. ישראל היא המקום שבו עבר, הווה ונצח התחברו לעד. חזרנו כעם אל ההיסטוריה, ולא נרפה ממנה
בכל שנה בהגיע חג הסוכות לא היה לעני כסף לבנות סוכה, והוא נעזר בבני הכפר, והם הלוו לו קרשים ומעות. ואולם שנה אחת הפציר העשיר בכל יושבי הכפר שלא יעזרו לעני לבנות סוכה. בלית ברירה הלך העני לבית הקברות, ראה שם קרשים מוכנים להקמת מצבות ולקח כמה מהם בהקפה. העשיר, שציפה לאידו של שכנו העני, השתומם מהצלחת העני לבנות סוכה למרות החרם שהטיל עליו העשיר. לא התאפק העשיר ושאל את שכנו מניין הצליח להשיג עצים לסוכה.
ענה לו העני: הלכתי לחפש עצים לסוכה, ובדרך פגשתי את מלאך המוות. שאלתי אותו מה הוא מחפש בכפר, ומלאך המוות ענה לי שהוא מחפש אותך. אמרתי למלאך המוות שאתה כבר מת, שהרי אתה עצוב תמיד, ולכן חשוב כמת. ממלא אין צורך להמית אותך. הוא קיבל את המלצתי והחליט להשאיר אותך בעולם הזה כדי שתמשיך להתעצב. לפיכך הוא נתן לי את הקרשים שהיו מיועדים למצבה שלך.
העשיר כמעט פרחה נשמתו, והוא קיבל עליו להיות בשמחה תמיד.
חג הסוכות נועד להפנים זיכרון היסטורי של ארבעים שנות מסע במדבר לפני הכניסה לארץ. בני ישראל נכנסו לארץ, ובהנהגת יהושע בן נון התנחלו בה. הקימו בתי מקדש לתפארת, לא שעו לאזהרות הנביאים, חטאו בעבודה זרה והשחתת המידות, ושוב נאלצו לצאת למסע נדודים ארוך של אלפי שנים. שנות גלות ממאירות שבהן היינו למרמס, נתונים לחסדי גויים, ללא מנוח קבוע לכף רגלנו.
נותרנו מעט מכל העמים, קירות בתינו היו דפנות נעות בכל רוח, בלי ענני כבוד מעלינו, בעיקר עננים שחורים מבשרי רעה. חזרנו להתגורר בסוכות זמניות, בלי קישוטים ובלי מרגוע. נותרה רק אמונה בלב, עמוקה ומופלאה, שיבוא יום ונחדש ימינו כקדם.
בזכות אותה אמונה, למרות המחיר הכבד ששילמנו, אנו עדיין צועדים בגאון על מפת ההיסטוריה בעוד אימפריות גדולות שקמו עלינו נעלמו ואינן. עם ישראל חי נגד כל הסיכויים, משגשג ובונה את המולדת הישנה-חדשה ששבנו אליה אחרי שנות נדודים רבות. חשובי ההיסטוריונים לא הצליחו לפענח את סוד השרידות שלנו והגדירו את בני העם היהודי "מאובנים". מעולם לא נמצאו מאובנים פעילים כל כך, שמצליחים לשנות ולהוביל עולם ומלואו בתחומים רבים.
נס הקמת מדינת ישראל הוסיף משמעות מיוחדת לימי הסוכות. כבר אפשר לצאת מהבתים הסגורים והאטומים מפני כל שונא, להביט מתוך הסוכה לעבר הסכך ולראות את הכוכבים הנוצצים שמאירים את שמיה של הארץ הטובה. דופנות הסוכה יציבות, עמידות בפני כל רוח רעה ומשכנעות שאין כמו החיים במולדת ההיסטורית. הסוכה שפעם הוקפה בדפנות נעות ברוח הפכה לקיר ברזל מול כל צר ואויב. קיר איתן שמשכנע את אויבנו משכבר הימים שעדיף להם להשלים אתנו מלעמוד מול עוצמה כבירה.
היו ימים שהסוכה הוכרה כסוכת שלום בין ישראל לקב"ה. אחר כך הייתה סוכת שלום בין הישראלים עצמם, וכעת ברגעים היסטוריים מופלאים היא סוכת שלום שלנו עם שכנינו. סוכה שתקבל לתוכה את צאצאי יצחק וישמעאל. החשש היחיד שמלווה אותי בימים אלו הוא שיהיה קל יותר להגיע להסכמי שלום עם סעודיה מעם קבוצת ישראלים שכל דבר יהודי נתפס בעיניהם הדתה, כל רעיון ציוני – פגיעה בזכויות אדם, והדמוקרטיה הפכה אצלם לדיקטטורה פריווילגית.
השיח המוזר שהתפרץ בימים אלו, הכולל איומים בירידה מהארץ וחוסר נכונות "למות בעד ארצנו", מוכיחים שיש בתוכנו ישראלים שטרם הפנימו את משמעות השיבה הביתה ומחפשים מולדת חליפית בגרמניה, בקפריסין, ביוון ובתאילנד. הם מאיימים להצטרף למאות אלפי ישראלים שירדו מהארץ לניו יורק וללוס אנג'לס. יהודים נודדים בעלי שורשי אוויר וחסרי שורשים בקרקע. כאלה שאינם מכירים את העבר, וממילא עתידם לוט בערפל. נכון שבברלין המילקי זול יותר והרכבות יוצאות בזמן תמיד, בקפריסין שפע דירות מוזלות, ובתאילנד נשים מחייכות בדרך כלל.
למרות הקשיים, עול הביטחון ויוקר המחיה אנחנו כאן, ואיש לעולם לא יזיז אותנו מהמולדת. כאן הבית הקבוע היחיד שלנו. הפסקנו לגור בסוכות גלותיות. ישראל היא המקום שבו עבר, הווה ונצח התחברו לעד. חזרנו כעם אל ההיסטוריה, ולא נרפה ממנה. נמלא את הארץ בעגורנים, נסייע לחלשים, נילחם בשחיתות ונשמור על הבית למען הדורות הבאים.
מצווה גדולה בסוכות לשמוח שמחה אמיתית מתוך הכרת הטוב. לצאת למרחבי המולדת לראות את יופייה, להסתובב בירושלים ולחזות בבניינה, להביט ברעפים האדומים כשדה כלניות ביהודה ושומרון ובעיקר לחשוב היכן היינו אך לפני שבעים שנה. לכמה ימים נשים בצד את הביקורת, את השנאות ואת הציניות – ונשמח – כי כאן נולדנו וכאן בא קץ לנדודינו.
העיקר שנהיה כולנו בשמחה תמיד!
