הוא בכלל הסתכל על אימא שלי כשאמר: "אני מצטער, אבל היא לא יכולה לעלות". מיותר לציין שאותה "היא" עמדה בדיוק חצי מטר לידו והבינה את המשפט טוב לא פחות מאימא שלה.
הכול התחיל בעוד בוקר ספונטני בחופש שבו ארזנו תיק ותפוח ונסענו לאן שייקח אותנו וייז. מטרת הנסיעה באופן כללי הייתה למצוא מקום גדול ורועש, ורצוי גם חסין חפצים מעופפים, כדי שהאחים הקטנים שלי יוציאו קצת אנרגייה עודפת. אבל כנראה היינו צריכים לתת קצת יותר קרדיט לווייז, כי במקום מקום רועש וצבעוני מצאנו את עצמנו באזור שלא היה בו שום דבר חוץ מספסל ועץ. כבר חשבנו לחזור לאוטו, אבל חיפוש מהיר בגוגל הראה שיש אומגה ממש לא רחוק! לפעמים משתלם לטעות בדרך.
כשעליתי למאזניים פתאום בצבצו הסדקים, ומכאן גלגל המזל שלנו התהפך והדברים התחילו להסתבך. פתאום הגיע אחד העובדים והודיע נחרצות שאני לא יכולה לעלות
הגענו, ומייד נעמדנו בתור לקנות כרטיסים. רק בראש התור התברר לנו שאת הכרטיס בכלל מזמינים באתר. למזלנו לא היה הרבה אנשים באותו יום, והפקיד הסכים למכור לנו כרטיסים במקום.
לפני הקנייה אמרו לנו רק שצריך לבדוק כמה קריטריונים קטנים, כמו משקל וכו', אבל כשעליתי למאזניים פתאום בצבצו הסדקים, ומכאן גלגל המזל שלנו התהפך והדברים התחילו להסתבך. פתאום הגיע אחד העובדים והודיע נחרצות שאני לא יכולה לעלות. מתברר שבגלל הנהלים הצוות באתר אינו יכול לקבל עליו אחריות, ומי שיש לו מגבלה רפואית אינו יכול לעלות לאומגה.
ניסינו להסביר שאין שום קשר בין אומגה להליכה, וממש אין צורך שהקביים יהיו קשורים איתי ברתמה, אבל העובדים לא השתכנעו, ובמקום להיות תלויה באוויר הבנתי שככל הנראה גם היום אישאר על האדמה.
לא אשקר. התאכזבתי מאוד, לא רק מהאומגה שהוחמצה. הרגשתי שהטווח שנתנו לצירוף "מוגבלות רפואית" נרחב הרבה יותר ממה שצריך. נכון שנוח הרבה יותר להישאר על קרקע בטוחה (תרתי משמע) ולהיצמד לתקנות, אבל אפשר גם לראות באמת את האדם שמולך ולתת לו לעלות למעלה.
