1
ביום ראשון הקרוב יצוין בעולם היום הבינלאומי להוקרת המגזר השלישי. המגזר השלישי הוא כינוי לכל הארגונים והעמותות הפועלים ללא מטרות רווח ולא כחלק מעבודת הממשלה והרשויות, אלא כיוזמות אזרחיות שמבקשות לפתור בעיות חברתיות בתחומי החיים השונים. ברוב המקרים תחשבו קודם על ארגוני חסד, חינוך, רווחה, דת, בריאות וכדומה. אלא שבשנים האחרונות קמים יותר ויותר ארגונים המבקשים לפעול באופן רחב יותר ולקדם שינויים מדיניים ופוליטיים. רגע לפני שמוקירים את המגזר השלישי, כדאי להכיר מה עוד קורה במגזר השלישי – אם תרצו, ההצצה אל מאחורי הקלעים של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת.
2
עד שנת 2005 הייתי 'ימני כורסה', איש ימין אשר ממלא את חובתו האזרחית ומצביע בבחירות – כל בחירות – בבחינת 'איש בל ייעדר'. בבחירות 2001 הייתי בעיצומה של השלמה חילית בקורס קציני מודיעין. רצתה הקונסטלציה הפוליטית דאז וההצבעה הייתה הצבעה ישירה לראשות הממשלה בלבד, ראש בראש: אהוד ברק מול אריאל שרון. לא הייתה שאלה. נכנסתי לקלפי הצבאי כשעל פי חיוך גדול והטלתי את הפתק שהטלתי. בצאתי מהקלפי איחלה לי החיילת שישבה במזכירות הקלפי "יום טוב"; ואני, צוער עם תודעת מיעוט פוליטי בבסיס השוכן בפאתי רמת השרון, עניתי לה בזחיחות אופיינית של מכור לסקרים: "מחר יהיה יום טוב יותר". ואכן, הסקרים לא טעו: אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה – ואני המשכתי לחייך. עד פברואר 2004, כאשר הודיע ראש הממשלה קבל עם, עדה ועיתון 'הארץ' כי בכוונתו לפנות יישובים יהודיים באופן חד־צדדי.
ואני לא הבנתי: לא הבנתי מדוע ניגש שרון למהלך כזה; אבל עוד יותר לא הבנתי כיצד ראש ממשלה שנבחר ברוב ימני עצום מבקש לקדֵם מדיניות שמאל מובהקת. לראשונה בחיי החלטתי להיות מעורב פוליטית – ולא רק בשל הפגיעה במפעל ההתיישבות על חשיבותו הרבה. כשיצחק רבין ז"ל היה ראש הממשלה וחבריי לתנועת הנוער השתתפו בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, הסתפקתי במשיכת כתפיים ובאמירה כי אין לנו להלין על כך שרבין מקדֵם את המדיניות שבשמה נבחר. מה שגרם לי לקום מן הכורסה ולהפוך לפעיל ימין היה מה שתפסתי – בראש ובראשונה – כפגיעה בערכי הדמוקרטיה. מהו ערכה של מערכת בחירות דמוקרטית אם בסופו של דבר ראש הממשלה עושה מה שליבו חפץ? קמתי מהכיסא הנוח שהיה לי כמתכנת בחברת הייטק גדולה, והצטרפתי לפעילויות 'תא כתום', תא סטודנטים שפעל נגד ההתנתקות. מייד לאחר קיץ 2005 הארור הצטרפתי לתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית; השתוקקתי להבין היאך ייתכן שראש ממשלה מהימין מממֵש מדיניות שמאל. בחרתי את הנושא כפרויקט אישי ולא הרפיתי עד שהבנתי את הכרוניקה הבעייתית שהביאה למציאות האנטי דמוקרטית בת הימים ההם.
הנה הכרוניקה: בשנת 2000 נסע ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ־דייוויד כדי לחזור ארצה כשבאמתחתו הסכם קבע עם יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית. למרות הצעתו מרחיקת הלכת של ברק ועל אף הלחצים הרבים שהפעיל הנשיא קלינטון על ערפאת, סירב הראיס לכל הצעת פשרה. ברק שב ארצה ובפיו הבשורה המוכרת עד היום: אין פרטנר. בזכות מהלכו של ברק ניצחה ישראל באופן מוחץ במשחק ההאשמות בינה לבין הרשות הפלסטינית, אך נכרת הענף הרעיוני שעליו ישב השמאל הישראלי עד אז: שטחים תמורת שלום. לכן, דווקא משום שהציבור בישראל השתכנע שברק צדק, הוא בחר ב-2001 להדיחו מכס ראשות הממשלה והצביע בהמוניו למועמד הימין, אריאל שרון, שניצח בבחירות הישירות ברוב מוצק של 62% תמיכה. בבחירות לכנסת ה־16 שנערכו בראשית 2003 ניתנה החותמת הסופית לניצחון הימין: הליכוד הכפיל את כוחו ועלה ב-19 מנדטים, מפלגת העבודה ירדה ב-7 מנדטים, ומרצ ירדה ב-4 מנדטים. רבים בשמאל שהתייאשו מהניסיון לקדם סדר יום מדיני, הצביעו למפלגת 'שינוי' שביקשה לקדם סדר יום אזרחי וגדלה ב-9 מנדטים.
היה זה ניצחון פוליטי גדול, אך לא ניצחון רעיוני. בשעה שהימין המשיך בתרדמתו והתעלם מהצורך הדוחק בהצגת תוכנית מדינית, היו בשמאל מי שהתעשתו במהירות וריעננו את האידאולוגיה של המחנה בפתרון קסמים חדש: נסיגות חד־צדדיות בשם 'טובתה של ישראל'. הרעיון הועלה לראשונה בשנת 2002 בנייר עמדה מדיני שנכתב בידי אלוף במיל' אורי שגיא ועו"ד גלעד שר במסגרת מכון ון־ליר, מרכז מחקר המזוהה עם השמאל. שגיא ושר המליצו על ביצוע היפרדות יזומה משטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה ובכללה עקירת יישובים ונסיגה לקווי גבול זמניים חדשים עד להגעה להסדר קבע. בבחירות 2003 אימץ עמרם מצנע, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, את הרעיון והציע לפנות באופן חד־צדדי שלושה יישובים מבודדים ברצועת עזה. תוצאות בחירות 2003 לימדו כי עמדה זו דחויה בעיני הציבור הישראלי.
אלא שבמערכת הפוליטית אין ואקום רעיוני. בהעדר חלופה מדינית ימנית, בחר ראש הממשלה שרון לאמץ את תוכנית השמאל לקידום נסיגות חד־צדדיות – הגם שנבחר בקולות הימין ואף שבאותם ימים כיהן בבית הלבן נשיא אמריקני אוהד לישראל, ג'ורג' בוש הבן.
האופן שבו נהגתה וקוּדמה תוכנית ההתנתקות גרם לי לעמוד על כוחם של רעיונות ועל מפעל הייצור והכוח הדוחף שלהם: החברה האזרחית. למעשה ניתן לומר כי המערכת הפוליטית והשיח התקשורתי שהיא מייצרת אינם אלא הקצף שעל פני המים; ואליבא דאמת, החברה האזרחית היא אשר מייצרת – הרחק מאור הזרקורים – את זרמי העומק הנסתרים שמשפיעים על גובה הגלים, על רוחות הצד ועל הכיוונים שאליהם תפנה הספינה לאורך זמן.
3
יכולת השפעתה של החברה האזרחית על מקבלי ההחלטות איננה עניין מאגי או תוצאה של קונספירציה. היא נובעת מכמה סיבות. ראשית, נבחרי הציבור שמגיעים לתפקידם לזמן קצוב נדרשים לייצר סדר יום במגוון נושאים שאינם מצויים בהכרח בתחום מומחיותם. כל פוליטיקאי – יהא המחנה האידיאולוגי שאליו הוא משתייך אשר יהא – מבין כי שיתוף פעולה עם ארגון שיסייע לו להוביל סדר יום יַקנה לו אשראי ציבורי, ולפיכך הוא נוטה לשתף פעולה עם אקטיביסטים בעלי אג'נדה התואמת את השקפת עולמו או עשויה להגדיל את התמיכה הציבורית בו. שנית, פעילותם של הארגונים אינה תלוית בחירות ואינה עשויה לפי קצב חילופי השלטון, ועובדה זו מאפשרת להם לפעול במשך טווחי זמן ארוכים, לצבור מומחיות בתחומי עשייתם ולייצר המשכיות ויציבות בקידום היוזמות השונות גם כאשר מקבלי ההחלטות מתחלפים. כמו כן, ארגוני חברה אזרחית פועלים באופן גמיש וזריז הרבה יותר מאשר מוסדות השלטון והפקידות המקצועית, ולעובדה זו נודע יתרון עצום בעיני נבחר הציבור. לבסוף, ביכולתם של ארגוני חברה אזרחית לקדם מהלכים שהפוליטיקאי איננו יכול תמיד – או איננו רוצה תמיד – לקדם: החל מכינוס שחקנים מגוונים לתהליכי שיח, דרך יצירת הסכמות חוצות מגזרים, ועד הפקת אירועים וקמפיינים להגדלת התמיכה ביוזמה המשותפת.
4
כאשר בחרתי להפוך מ'ימני כורסה' לפעיל בחברה האזרחית, בחרתי למעשה לעלות למגרש כאחד השחקנים ולא להסתפק בצפייה מהיציע עם עוד מיליוני צופים, שיכולים לבטא את מורת רוחם באמצעות פרקטיקה אחת בלבד: לקלל את השופט. את השיעור הזה אני חייב למורי ישראל הראל, מייסד המכון לאסטרטגיה ציונית: מי שחפץ באמת להשפיע איננו יכול להסתפק בפעולה אזרחית שמהותה מחאה בלבד, שכן הוא ימצא את עצמו נובח בזמן שהשיירה עוברת. היכולת להשפיע מותנית ביכולת לקחת יוזמה ולהציג חלופה ישימה למקבלי ההחלטות.
אם מחנה הימין חפץ חיים, עליו להשקיע ממשאביו בארגוני החברה האזרחית הלאומיים. הם אלו שבונים את התשתית הרעיונית שתאפשר לימין לשלוט, כשיחזור לשלטון.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית ומחבר המאמר 'הדרך לחירות עוברת בחברה האזרחית' שזכה במקום השלישי בתחרות הכתיבה של כתב עת 'השילוח'.
