"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה). כיצד בפועל יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה?
שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה', באה לקרב את מצרים לאדם. המושג 'מצרים' מתרחב לכלול את כל המצרים שבעולם, ובמובן זה כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי. ובאמת, כמבואר ברמח"ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל אדם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המצרים הסובבים אותו.
ואומנם דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז"ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עִם עַם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לצאת מהמבט המצומצם הרואה את עצמו רק בהקשר הפרטי של חייו כאן ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, הוא צריך לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש הציל אותו ממש ממצרים.
בלילה זה, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו במובנהּ ההיסטורי והנצחי
דרך נוספת, עמוקה מאוד, נוגעת בשינוי תודעת האדם ביחס לעצמו. בספרים הקדושים מבואר שהיחס בין כל אחד מישראל ובין האומה הוא כיחס בין תאי הגוף אל האדם. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף האומה, והשכינה, נשמת האומה, היא ה'אני' הכללי של כולנו. תאי הגוף מתחלפים תמיד, אבל ה'אני' אינו משתנה, והוא מחבר בין כל התאים שבכל תקופות החיים ועושה אותם לישות אחת.
כך גם ההיסטוריה של עם ישראל היא שלבי חיים של ה'אני' הכללי שלנו. ה'פרט', ה'תא' שבגוף, יכול לתפוס את עצמו כישות נפרדת, שהתחילה בלידתו ומסתיימת במותו, אך הוא יכול גם לתפוס את ישותו בצורה עמוקה ורחבה יותר, וכך לפתוח את לבבו אל הלב הכללי של האומה. ואז, ביום ההולדת של האומה, ביום שבו הזיכרונות המאירים של המאורע הגדול גואים בכל עוז בלב האומה, יחוש זאת בצורה ישירה, כשם שכל תאי גופו של אדם מתרגשים בסעודת הודיה על שניצל ממוות לחיים, גם אם היה הדבר לפני עשרות שנים, כשהם עדיין לא נוצרו.
זוהי הקריאה והחובה – לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כלומר להרחיב את תפיסת ה'אני' מישות בודדת לחלק חי מהאומה הקדושה והנצחית, לעצב ולמזג את זהותו הפרטית עם הזהות הכללית של ישראל, ואז ממילא יחוש שהוא עצמו יצא ממצרים.
בליל הסדר האדם מקבל יכולת "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב). לראות את עצמו אחרת, לתפוס את חייו בתפיסה רחבה ולהבין שחייו וחיי העם אחד הם ממש.
בלילה זה, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו במובנהּ ההיסטורי והנצחי. יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי זה יצא גם מהמצרים האישיים שלו, שחלק ניכר מהם הוא תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר לטפל. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה שלא להיות 'כופרים בעיקר' אלא לחיות את העיקר ולמקם את יתר פרטי החיים ביחס הנכון אליו.
זהו עיקר אור החג וזוהר קדושתו, שיכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, אשר יפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה, המהדהד בגלוי בליל התקדש חג. על ידי גדילת הדעת והרחבת המבט תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמתנגדים לאדם, ויוכל להוציא אל הפועל את כוחותיו ולממש את חלומותיו האמיתיים, החבויים במעמקי הלב ומקבלים דרור בליל חג החירות.
בליל הסדר של שנה זו, דווקא מתוך האתגרים שעם ישראל מצוי בהם, אנו יכולים להתחבר ביתר שאת לכלל ישראל לדורותיו, למהלך האדיר של כל ההיסטוריה ממצרים ועד הנה. את הכוח להתמודד עם מציאות ימינו נקבל מהלילה הגדול והקדוש הזה, שמעניק לנו פרספקטיבה של דורות, וממילא נותן לנו ודאות גמורה בדרך ההולכת ומתקדמת עד לגאולה השלמה. יהי רצון שבע"ה נראה במהרה בגאולתם של ישראל ובבניין בית המקדש, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
