פרשתנו פותחת במצוות הבאת ביכורים, והתורה מלמדת שמצווה זו ממלאת את האדם בשמחה עצומה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כו, יא). נראה שיש במצווה זו מסר עמוק לדורנו מהי הדרך לשמחת חיים ועמוקה. אכן, בתקופתנו אנו עדים לתופעה מתמיהה. דורנו כמעט אינו חסר דבר, מבורך בשפע ובאיכות חיים שלא היו דוגמתם בדורות הקודמים. ואולם מחקרים מראים שמספר האנשים הנוטלים תרופות נוגדי דיכאון הולך ועולה בשנים האחרונות. איך ייתכן שעם השפע המתרבה אנו רואים שגם הדכדוך והיגון מתחזקים? הלא לכאורה הם היו אמורים להתמעט ככל שהחיים משתבחים באיכותם!
הסיבה לכך עמוקה מאוד. היעדר השמחה אינו נובע מחיסרון נקודתי בחיי כל אחד אלא מחיסרון מקיף, חסרון העמידה על דעתנו להבין את פשר מציאות חיינו. השמחה היא תוצר של נקודת הסתכלות שורשית, מבט נכון על החיים שמעמיד וממקם את האדם במקום הראוי והמדויק לו. במצב זה ממילא באים גלי השמחה ושוטפים את הנפש.
המבט הנכון על החיים שראוי לדורנו הוא ההכרה שה' יתברך מאיר פנים לישראל עמו ומחזיר אותנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות. החזרה ארצה במובן הגשמי היא עדות על תהליך עמוק של חזרת השכינה לציון, של תגבורת אור ה' ההולך ומאיר על הנשמות שלנו. על כן הנשמות שלנו בתוכן פנימה מלאות הן אור של גאולה ומבקשות מבפנים לקום ולחיות חיים שלמים ומלאים, חיים של אורה וקדושה, חיים של דבקות א-לוהית, חיים גדולים וכבירים. צריכים אנו להקשיב לגעגועי הנשמה ולמאווייה ולהבין את נפש הדור, המבקשת לשוב לגדולתה כפי שהייתה מימי קדם.
את הכמיהה לגדלות אנו רואים בצימאון הרוחני שהולך ומתעצם בנפשות הדור וגם בכאב ובתסכול המתעצמים בשעה שהנשמה אינה מקבלת את הרוויה לצימאונה. וכך מנתח הרב קוק זצ"ל בעין הבדולח שלו את מקור כל הזוהמה והמחשכים שבדור: "כל כוחה של הרשעה בא מהמרירות הנמצא בנשמות, מפני היבשות שבהן, ומפני הריחוק שלהם מהעונג העליון של הדבקות הברוכה בקודש העליון" (שמונה קבצים א, שח).
כללו של דבר, הנשמות של הדור גבוהות הן, וכיוון שהנשמות חשות זיקה ושייכות לגדלות עצומה, הן זקוקות לדעה רחבה שתבטא את המתרחש בתוכן. לפיכך אי אפשר לשאוב שמחה משום תמונת מבט אחרת למציאות חיינו, הבאה מדעה שאיננה הולמת את האור המתחדש בשעה זו. דומה הדבר לאדם שניצל ממוות לחיים, ועורכים בעבורו סעודת הודיה על שהיה לרכבו ביטוח מקיף. ודאי ששמחה זו תהיה רחוקה מלבטא את רגשות ליבו האמיתיים.
כך כל הניסיונות לייבא שמחה ממקומות נמוכים וצרים, אפילו אם יתובלו בציטוטים ובמקורות, לא ימלאו את הנפש הכמהה לגדלות דעת, המבקשת לעמוד בקרן אורה של גאולה. מנגד, כאשר האדם מתוודע למציאות הגאולה, שמחתו עומדת בתוקפה גם במצבים מאתגרים. במבט זה גם הקשיים והנפילות יקבלו משמעות של גדלות, וממילא יאמץ האדם את כוחו במערכת ההתמודדות עימם ולא ייפול לייאוש ויגון בגללם. הם יהיו בעבורו כקשיים פיזיים של חייל בקרב, שערך פעולתו נוסך בו כוחות אדירים להתמודדות עם המציאות המורכבת.
בהיעדר גדולת דעת זו אין האדם רווה חיים גם מכל השפע שיש לו, הגשמי ואף הרוחני. כל עוד תהיה ההסתכלות מצומצמת ודלה, גם השמחה תהיה בהתאם לה. זה סוד היגון שבדורנו, חוסר הסיפוק והנחת. כל אלו אינם מחמת חסרון התנאים החיצוניים אלא מהיעדר המבט הנכון עליהם. רק נקודת עושר החיים הפנימית היא אשר תבסס את השמחה והטעם בכל יתר מרחבי החיים, שכולם גילויים וביטויים לשוב ה' ציון.
זהו מה שאנו מוצאים בתחילת הפרשה בנוגע למצוות הביכורים. האדם עולה למקדש עם ראשית תבואתו, סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל עד אליו, ובכך מרומם את המבט שלו על עצמו, להבין שחייו הם הגשמת חלום של דורות. בכך האדם מקשר האדם את מעגלי חייו אל חיי הנצח של עם ישראל.
העלייה לירושלים מסייעת לאדם להרים את המבט הפרטי, לחוש את חיי העם כולו ולהרגיש שהצלחתו האישית היא למעשה חלק מהצלחה אדירה של האומה כולה, שיצאה מעבדות ועברה קשיים רבים עד שהגיעה אל המנוחה והנחלה. התורה מדגישה שדווקא מתוך מבט כללי זה, מתוך החיבור לירושלים ולחיי עם ישראל, יוכל גם האדם הפרטי להגיע אל שלמות השמחה, "ושמחת בכל הטוב".
