מלחמת חרבות ברזל, שפרצה במתקפת פתע על יישובי עוטף עזה ובמטחי טילים על כל מדינת ישראל, גרמה לביטול הרבה תוכניות ולא נתנה הנחות גם לאירועים משמחים שתוכננו חודשים מראש. חתונות למשל.
נוסף על עצירת שגרת החיים ועל האבל הלאומי הכבד מצאו עצמם זוגות רבים שהיו אמורים להינשא אחרי החגים חסרי אונים למראה צווי מילואים, וכן הודעות ביטול האירוע באולם שהזמינו. היו שהחליטו לדחות את החופה למועד רגוע יותר, שיאפשר להם להתחתן בנחת בנוכחות כל מוזמניהם, אך מנגד סחף גל של זוגות שהחליטו שלא להיכנע למלחמה, ודווקא עכשיו להשמיע קול ששון וקול שמחה בערי יהודה ובחוצות ירושלים.
בין שהן נערכות בסלון ביתי, בין שבחצר גדולה, בגן שעשועים או אפילו בשטח כינוס, החתונות בצל המלחמה הן עוד סמל לרוחו של העם היהודי, אשר מראה לאויביו כי לעולם לא יצליחו לשבור את רוחו ולגדוע את המשכיותו.
'החדשות הטובות' על חתונת אסף ורותם: "הכלה והמשפחה הגרעינית הגיעו לבסיס. היחידה ארגנה רמקולים, דגלי ישראל וחופה, החתן החליף את הירוק בלבן ומסביב התקבצו מאות חיילים ששרו, רקדו ושמחו איתם ביום חתונתם. רגע לפני יציאה לקרב. אבי החתן הסביר שהתשובה שלנו לאויב הרצחני היא להמשיך ולהקים משפחות"
חתונה בבסיס
אחד המראות הבלתי נשכחים שנחקקו בנו הוא תמונות החיילים והחיילות העומדים במדיהם תחת החופה. אסף ורותם הם מהזוגות שחתונתם בוטלה עקב פרוץ מלחמת חרבות ברזל, והחלופה שלהם מרגשת במיוחד: כיוון שאסף גויס בצו 8, לא היה אפשר להעביר את החתונה לאולם, ופתרון היחיד היה חתונה בבסיס.
אף על פי שאת החליפות והשמלות החליפו מדי זית, כל מי שנכח בחתונה של אסף ורותם מעיד על רגעים מרגשים שהפיצו אור בתוך התופת, ואחד מהתורמים לכך הוא חנן בן ארי, שבא לשמח את הנשואים הטריים. כך פורסם בדף 'החדשות הטובות': "בספק אם זה קרה אי פעם: תוך כדי מלחמה ובתוך בסיס צבאי מתקיימת חתונה. אסף ורותם היו אמורים להתחתן היום, אלא שאסף גויס בצו 8. את האולם, הקייטרינג, הצלם והתזמורת הם ביטלו, אך את החתונה הם החליטו לקיים בכל זאת.
"הכלה והמשפחה הגרעינית הגיעו לבסיס. היחידה ארגנה רמקולים, דגלי ישראל וחופה, החתן החליף את הירוק בלבן ומסביב התקבצו מאות חיילים ששרו, רקדו ושמחו איתם ביום חתונתם. רגע לפני יציאה לקרב. אבי החתן, שהוא גם רב, קידש אותם ותחת החופה הסביר שהתשובה שלנו לאויב הרצחני היא להמשיך ולהקים משפחות".
עמיחי זליג: "הכוח של העם שלנו הוא יכולת התקומה, וכל חתונה וכל שמחה היא עוד קומה בבניין העם והמדינה. שנזכה רק לשמחות"
לפני שבירת הכוס: תפילה לשלום חיילי צה"ל
אור וליאור לא חלמו שהחופה שלהם תיערך בגינה ציבורית ושהחזן הצבאי הראשי ישיר את התפילה לשלום חיילי צה"ל, אך במלחמה כמו במלחמה הכול יכול לקרות. רבים מבני המשפחה של הזוג נמצאים כעת בחזית, ולכן התגייסה קהילתם, קהילת בית כנסת השחר במודיעין, לסייע בארגונים ולהשתתף באירוע המשמח.
כך סיפר חבר הקהילה וחבר מועצת העירייה עמיחי זליג: "יום בשלישי שעבר נערכה חתונה בבית הכנסת השלנו, כאשר חברי הקהילה היקרים רינת וערן בוגר חיתנו את בתם ליאור עם בחיר ליבה אור.
"ערן הוא מג"ד וסגן אלוף במילואים, ובתו הבכורה ובעלה, שניהם קצינים, באו היישר מהחזית. בחופה השתתף חבר הקהילה שי אברמסון, שבליווי להקת הרבנות הצבאית שר את הברכה לשלום חיילי צה"ל. הכוח של העם שלנו הוא יכולת התקומה, וכל חתונה וכל שמחה היא עוד קומה בבניין העם והמדינה. שנזכה רק לשמחות".
יעל, אולפנת כפר פינס: "השמיניסטיות שלנו רק חיפשו איך לעזור ולהתנדב, וזו הייתה הזדמנות מעולה. הן ערכו את השולחנות, הרימו חתונה מדהימה והפכו את האולפנה שלנו לגן אירועים של ממש. הזוג היה בעננים"
ליד החזית
אורלי מתגוררת במושב בצפון הרחוק, גזרה שהולכת ומתחממת כל יום מאז פרוץ המלחמה. למרות הפחד והחשש כאשר שמעו היא ובני המושב על זוג שהיה אמור להינשא ומשרת קרוב מאוד אליהם, הם התארגנו מייד והרימו להם חתונה ככל החתונות בסוף שבוע אחד.
כך היא מספרת: "הזוג היה אמור להתחתן ביום שני שעבר, וכשהגיעה המלחמה הכול השתנה. הכלה היא קצינת מילואים של אחד הגדודים שמשרתים לידנו, ובעלה הוא סרן בקבע. הם היו בספק אם יוכלו לקיים את החתונה בעקבות המצב, ולכן החלטנו אני, בעלי והגדוד שהיא משרתת בו להרים להם את החתונה בפועל. התחלנו לתכנן את הלוגיסטיקה שלושה ימים לפני החתונה, והייתה לנו סייעתא דשמיא עצומה. גייסנו את מי שאפשר לאיפור, לשיער, לאירוח בני המשפחה של החתן והכלה.
"האירוע עצמו היה מאוד מרגש. מעמד כיסא הכלה היה אצלנו בבית, ולאחר מכן ליווינו אותה לאחד היקבים ביישוב, ובו כינסנו את האורחים. הבאנו מוזיקה, להקה, חופה, רב, כיבוד, שתייה ועוגות, והכול בתרומות ובהתנדבות מלאה".
האולפנה שהפכה לאולם
כרבים מתלמידי ישראל ישבו תלמידות אולפנת כפר פינס בביתן וחיפשו דרך לתרום ככל האפשר. ההזדמנות נקרתה בדרכן כאשר שמעו על זוג שמתגורר בצפון ונאלץ לבטל את האולם ולתכנן את האירוע כולו מההתחלה. בתוך ימים אחדים הפכו תלמידות האולפנה את בית ספרן לאולם אירועים מפואר ומקושט, ארגנו את כל מה שצריך והפכו את החתונה הקטנה למלאת שמחה והתרגשות.
כך סיפרה הרכזת החברתית יעל: "ביום רביעי בלילה הגיעו אלינו במקרה זוג שמתגורר בצפון. הכלה והחתן, שגויס לשרת במילואים סמוך לאולפנה, סיפרו שהם אמורים להתחתן ביום ראשון, אבל זה לא התאפשר בגלל המצב. חוץ מהלהקה והתזמורת הם היו חייבים לארגן את החתונה מאפס והיו זקוקים לעזרה.
"קפצנו מייד על המציאה. השמיניסטיות שלנו רק חיפשו איך לעזור ולהתנדב, וזו הייתה הזדמנות מעולה. בחמישי בבוקר כבר התחיל הארגון המסיבי, כי לא פשוט לארגן חתונה בשלושה ימים. השמיניסטיות גייסו את תלמידות האולפנה ואת המדריכות. הן ביררו בנוגע לקייטרינג, כיסא כלה וכל האלמנטים שצריך כדי להרים חתונה כהלכה.
"התלמידות עצמן הגיעו במיוחד לאולפנה, כי הרי אין לימודים. הן ערכו את השולחנות, הרימו חתונה מדהימה והפכו את האולפנה שלנו לגן אירועים של ממש. הזוג היה בעננים ונשלח אלינו מכתב תודה מייד ביום המחרת".
עדי: "אחת הסיבות להתחתן הייתה שאנחנו לא יודעים כמה זמן המערכה הזו תימשך, ואם גם ככה אנחנו במצב קשה, נעבור את זה יחד, נשואים. לפחות הוספנו קצת שמחה לעם ישראל"
חתונה בסלון
עדי ויהונתן (שמות בדויים) משרתים יחד ביחידה מסווגת. בשעות הראשונות של המלחמה הוקפץ יהונתן, וגם עדי גויסה למילואים, אף שחתונתם תוכננה ליום שלישי בשבוע הראשון של המלחמה. השניים הבינו כי האירוע שחלמו עליו לא יתקיים, ולבסוף מצאו את עצמם בחתונה קטנה בסלון ביתה של אחות הכלה.
למרות זאת עדי מספרת כי היא חולמת על אירוע גדול ושמחה בעיקר שהצליחה להוסיף קצת אור לעם ישראל בימים ארוכים של חושך: "הכול היה מוכן, סגרנו אולם בפתח תקווה, וקיבלנו אישורי הגעה. בשבת עוד הייתה לי תקווה שנצליח להתחתן כרגיל, אבל בראשון הבנו את גודל האירוע.
"התחושות היו מאוד קשות. לצד האבל הלאומי לא פשוט להיות כלה שתכננה את החתונה שלה שנה שלמה והכול מתפרק לה מול העיניים. הבנתי שהחתונה לא הולכת להתקיים. כל השבת בכיתי מהשוק ומהתקפי חרדה. חשתי מועקה גדולה.
"ניסינו לארגן אירוע מאולתר ביישוב בשומרון שבו אנו גרים, אבל אז הבנו שההורים של בעלי לא יבואו, כי הם גרים באשדוד, וזו נסיעה מאוד ארוכה ומלחיצה. החלטנו בסופו של דבר לערוך חופה בסלון של אחותי בעיר לוד. משם היא כבר לקחה את המושכות. גם לה לא היה קל בהתחלה, אבל היא הייתה שם בשבילנו. מייד היא גייסה את כל השכנים, החברים, מי שיכול לעזור, וארגנו לנו הכול, חופה יפה, כוס לשבירה, אוכל. כל מה שצריך. הייתי בטוחה שרק המשפחות הגרעיניות יהיו, אבל פתאום ראיתי גם את דודות שלי וסבים וסבתות. העלינו בזום חברים ובני משפחה.
"מצד אחד זה היה מאוד סוריאליסטי, כמו להתחתן ביום כיפור, אבל אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, לפחות בעלי השתחרר והאנשים שאנחנו אוהבים היו מסביב. עוד דבר חיובי הוא שאנחנו משרתים יחד באותו בסיס, ולכן אנחנו רואים זה את זה מדי פעם. זה לא ירח הדבש שתכננו, אבל עדיף מכלום. אחרי המלחמה אני רוצה לערוך אירוע גדול יותר.
"ההכנות לחתונה לא היו שמחות. מצאתי את עצמי הולכת לחופה ומתפללת שרק לא תהיה אזעקה באמצע, ובחופה התפללנו לשלום החטופים. האמת היא שעל כל אורח שלא הגיע לחופה שלי ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שמישהו אחד פחות מסתכן בשבילי. זו הייתה חוויה הזויה, לחשוש ולפחד במקום לשמוח משורש הנשמה.
"למרות זאת אחת הסיבות להתחתן הייתה שאנחנו לא יודעים כמה זמן המערכה הזו תימשך, ואם גם ככה אנחנו במצב קשה, נעבור את זה יחד, נשואים. לפחות הוספנו קצת שמחה לעם ישראל".
