אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. "פיגוע ירי סמוך לחוות גלעד. פצוע קשה. כוחות בדרכם למקום", הבהבו לנגד עיני מילות ההודעה על צג הטלפון. אחרי כמה דקות שכמו התארכו לנצח הגיעה הבשורה המרה. חוליית מחבלים פתחה באש לעבר רכבו של הרב רזיאל שבח, שהיה ברכבו בדרכו חזרה לביתו שבחוות גלעד, והוא נרצח. רזיאל הספיק לעדכן את כוחות הרפואה על פגיעתו, אבל הפציעה הייתה קשה, ולא הצליחו להציל את חייו.
זמן קצר לאחר הרצח יצא הראל ליבי מביתו שביישוב עדי עד שבבנימין, נפרד לשלום מאשתו טליה ומהילדים, עלה על רכבו והתחיל בנסיעה לכיוון חוות גלעד בשומרון. המטרה: להיאחז בקרקע בדיוק במקום שבו ניסו המחבלים השפלים אך לפני שעות אחדות לנתק אותנו מהאדמה. הפרטים והדרך לביצוע עדיין לא היו לו ברורים דיים, אך זה לא מה שיעצור אותו. פה מתחיל סיפורה המופלא של חוות יתדות.
תוקעים יתד בשטח
כבר במהלך הנסיעה התקשר ליבי, בעלים של חברת בנייה ותשתיות, לכמה מהעובדים איתו וקרא להם לבוא לעבודה לילית בכלים הכבדים. "אנחנו פורצים שביל חדש ומיישרים שטח לנקודת היאחזות בקרקע", קבע. בהגיעו לחוות גלעד הוא התייעץ עם גורמים שמכירים את השטח לעומק, והם החליטו למקם את הנקודה החדשה צפונית-מזרחית ליישוב חוות גלעד.
ממש באותן דקות, במרחק של כמה מטרים מהם, הוחלטה החלטה גורלית ואמיצה לא פחות, שהשפיעה על עתיד חוות גלעד. יעל שבח, אלמנתו הטרייה של הרב רזיאל, החליטה באומץ: אני אקבור את בעלי על ההר הזה. כך עבדו עשרות כלים כבדים בכל המרחב: אלה מכשירים את בית העלמין החדש של חוות גלעד, ואלה פורצים כביש גישה לנקודה החדשה, ממש מתחת לבית העלמין. האדמה שנספגה בדם זה עתה, כמו מחבקת את בניה החוזרים אליה על גבי באגרים עוצמתיים. כך נראית חלוציות של שנות האלפיים.
הכלים עבדו כל הלילה בלי לעצור. בשעות הבוקר המוקדמות התקשרה טליה ליבי לבעלה לברר מה המצב בשטח. "תשמעי", אמר לה, "ברוך ה' פתחנו פה שטח, ועכשיו אנחנו בונים אוהל מגורים, וצריך משפחה שתבוא להתיישב פה". בלי לחשוב פעמיים היא נרתמה למשימה. אספה את ילדיה הישנים, לקחה שמיכות ומעט צעצועים ונסעה לעבר הנקודה החדשה שעל יד חוות גלעד.
כאמור, בזמן הרצח של הרב רזיאל הרחיבה משפחת ליבי את גבולות היישוב עדי עד. קודם לכן הם הקימו את גבעת גל יוסף בבנימין. החלוציות הזאת זורמת בדמה של טליה כבר כמה דורות. אביה ואימה הקימו את היישוב רמת גלעד שבשומרון, וסבה וסבתה הם משה ויעל זר, מגדולי גואלי הקרקעות בשומרון. עכשיו היא מעבירה את המסירות המופלאה למען הארץ לדור הבא.
בתחילה רצו לקרוא למקום החדש בשם המשלב את שמו של הרב רזיאל שבח, אבל יעל הציעה לקרוא למקום דווקא על שם האחיזה בארץ, וכך נבחר השם חוות יתדות. כמו בכל חווה אחד הכלים החשובים לתפיסת השטח והמרחב הוא עדר הכבשים, ואכן, גם כאן בנו בחווה דיר, והוכנסו אליו אחר כבוד כמה עשרות כבשים. נערים מהאזור התנדבו לשמור על הדיר ולצאת איתו למרעה בכל בוקר, וחוות יתדות תקעה יתד ראשונה במקום.
"כשהגענו לפה אחרי שנתיים וחצי המקום כבר נראה אחרת לגמרי", מתארת תחיה פרץ, תושבת חוות יתדות. "כבר היו כביש גישה מאספלט, בית כנסת, תאורה וחשמל. ממש יישוב של קבע. היום יש פה שבע משפחות, בנו פה נוסף על האוהלים גם בתי קבע, וכל הזמן מגיעות ומצטרפות משפחות חדשות", היא אומרת בסיפוק.
שנתיים וחצי ביססה משפחת ליבי והעמיקה את האחיזה בחוות יתדות עם עוד משפחות חלוציות, ואז התקדמה לנקודה הבאה והקימה את חוות מרום שמואל מזרחית ליישוב אלון מורה. החווה החדשה, המשקיפה לעבר בקעת הירדן, חולשת גם היא בעזרת העדר על שטחים עצומים ושומרת על אדמת ארץ ישראל בידיים יהודיות.
במקביל לפיתוח ולהתיישבות בחוות למיניהן החליטה טליה ליבי שהיא מתחילה לפעול בחזית חשובה לא פחות: חזית ההסברה והחיבור של כל עם ישראל לפעילות בשטח. כך נולדה 'המחרשה'.
שם יעבור גבולנו
'המחרשה' היא מרכז מבקרים ראשון ויחיד מסוגו, הנמצא בליבה של חוות יתדות המתפתחת. שמו של מרכז המבקרים נגזר מהמשפט האלמותי של יוסף טרומפלדור, "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". המשפט, שנאמר לפני יותר ממאה שנה, עדיין מהדהד במקומות מסוימים כאילו נאמר אתמול.
במרכז המבקרים מתנדבות בנות שירות, ומגיעות אליו כל השנה קבוצות מגוונות מכל רחבי הארץ: בתי ספר, תנועות נוער, מכינות קדם-צבאיות וקבוצות של חיילים, אנשים פרטיים ומשפחות מכל הארץ מגיעות גם הן כדי להכיר מקרוב את תהליך בניית הארץ ולהתחבר אליו. במרכז יש סיורים ופעילויות מגוונות, והמבקרים מתנסים במרעה של הכבשים, בחליבה, בעבודות חקלאות, בבנייה של טרסות ובפריצה של שבילים ודרכים למען פיתוח החווה.
נוסף על הפעילות השוטפת עורכים בחווה בימי החופש ובחגים הפנינג למשפחות מהסביבה, שיש בו מתנפחים, סדנאות הכנת גבינה, פעילויות לילדים ועוד. "הרעיון של המחרשה היה שאנשים יגיעו ויוכלו להתחבר אל הארץ דרך החוויה", מספרת פרץ. "זה יוצר חיבור לקבוצות מגוונות שאני בספק אם היינו יכולים להגיע אליהן בלי הפרויקט הזה. היה פה אדם בן שמונים שאמר: אתם עושים פה את מה שאנחנו עשינו בקום המדינה. המחרשה היא המשך ישיר לאתוס הציוני שהתחיל בחומה ומגדל, ונמשך עד היום.
"לפני שעברנו לגור פה ידענו שהתנאים יהיו לא קלים, אבל יש דברים שאתה פשוט לא חושב עליהם עד שאתה צריך להתחיל להתרגל אליהם. פתאום כל שקית זבל שמתמלאת אי אפשר לזרוק בצפרדע ליד הבית, אלא צריך להעמיס על האוטו ולנסוע לזרוק בפח בכניסה לחווה. בשבתות עדיין אין מניינים, אז צועדים ברגל לחוות גלעד הסמוכה, וגם חברה לילדים זה אתגר בכל יום מחדש, צריך לנסוע לגן שעשועים רחוק או להזמין חברים. ובכל זאת, הארץ מחזירה לנו כל כך הרבה אהבה והאדמה בעצמה נותנת כוח".
אם כל חווה
במועצה האזורית שומרון החליטו השנה להעלות על נס את הפעילות החלוצית בחוות, ולכן נוסד פסטיבל ארץ אהבתי, שיוקדש כולו לנשות החוות וההתיישבות שמתמסרות לבניית הארץ. בפסטיבל יופיעו יובל דיין, גלי עטרי, רוחמה בן יוסף ועוד. מלבד המופע המרכזי מתוכננות סדנאות יצירה בהנחיית נשים מהסביבה, וצפויות להגיע נשים מכל רחבי הארץ.
"גם הרבנית ימימה מזרחי תהיה", אומרת פרץ, "וזה יהיה ממש מיוחד, מכיוון שלפני חמש שנים הרבנית ימימה הגיעה לנחם את יעל שבח בזמן השבעה על רזיאל. אחרי הניחום הציעו לרבנית לבוא ולראות את חוות יתדות שנבנתה זה עתה. היא נסעה לפה ברכב כשעוד לא היו כביש ותאורה. זה היה אמצע החורף, והכול מסביב היה בוץ. החוויה המטלטלת הזאת נחרתה בליבה, ואני רק חושבת כמה שונה תהיה החוויה הפעם, כאשר היא תבוא ותראה את החווה שוקקת ומלאת חיים, מוארת וסלולה. זה מרגש כל כך.
"הרבה פעמים מדברים על הכוח של הגברים ביישוב הארץ, וזה נכון ומדויק", היא מוסיפה לסיום, "אבל גם לנשים יש כוחות גדולים ומשימות חשובות, ואנחנו גאות להיות שותפות בזה. המסר שהכי חשוב לנו להעביר הוא שכל אחד וכל אחת יכולים לתת ולעזור במשהו, לבוא בפועל ולהתיישב פה, לעזור בפריצה של כבישים ובפיתוח החווה, ואפילו ברמה הכי פשוטה של לבוא ולבקר ולהוקיר את הפעילות. זה ממלא בכוחות ופשוט עוזר לכל הנשים להתמלא מחדש בכוחות להמשך יישוב הארץ. אנחנו מחכות לכן כאן בפסטיבל ובכל ימות השנה!"
Leads:
תחיה פרץ: "זה יוצר חיבור לקבוצות מגוונות שאני בספק אם היינו יכולים להגיע אליהן בלי הפרויקט הזה. היה פה אדם בן שמונים שאמר: אתם עושים פה את מה שאנחנו עשינו בקום המדינה. המחרשה היא המשך ישיר לאתוס הציוני שהתחיל בחומה ומגדל, ונמשך עד היום"
תחיה פרץ: "אחרי הניחום הציעו לרבנית לבוא ולראות את חוות יתדות שנבנתה זה עתה. היא נסעה לפה ברכב כשעוד לא היו כביש ותאורה. זה היה אמצע החורף, והכול מסביב היה בוץ. החוויה המטלטלת הזאת נחרתה בליבה, ואני רק חושבת כמה שונה תהיה החוויה הפעם, כאשר היא תבוא ותראה את החווה שוקקת ומלאת חיים, מוארת וסלולה. זה מרגש כל כך"
