עין למצפה צופייה

בשבוע שעבר הוזמנתי לדבר בכנס בנושא המשפחה, שיזם הגרעין התורני 'ועליתם בנגב' במצפה רמון. יותר נכון, הוזעקתי לשם.

מאירועים קודמים בפורום קפה שפירא כבר השתאיתי לגלות שהמילה 'משפחה' היא מעין פתיל שמבעיר אוטומטית את הדחפים האלימים של ארגוני להט"ב, כך שמרגע זה הוכרזה מלחמה על האירוע. רוני ססובר, שהייתה אמורה לדבר באירוע, ויתרה על התענוג המפוקפק להתעמת מול אספסוף שמפצה על רפיון שכלי במנות נדיבות של שנאה עיוורת. כך יצא, שאלו שניסו לסלק את רוני המקסימה והעדינה, קיבלו במיקח־ממכר, גרוע מאוד מבחינתם, אחת שלא מזינה את התנין מזיל הדמעות במס שפתיים של החמלה המעושה הקבועה בנוהל.

צר לומר, שלהבדיל מתושבי מצפה רמון שניצבו באומץ להגן על ילדיהם, מרבית הערים והמועצות נכנעו ללא קרב. במסגרת אירועי ה'גאווה' במועצה אזורית כרמל, כדוגמה אחת, מוצע שפע אירועי גאווה לפעוטות, הכוללים בין היתר שעת סיפור לבני השלוש על צב עצוב כי הוא נולד צב, מסופר מפי גבר המחופש לחשפנית, במציאות שבה רשויות מוציאות מביתם ילדים, שהוריהם לא אישרו את זהותם הצבית

הקשר המיוחד שלי עם מצפה החל בדיוק בחודש הגאווה לפני שנה, כשתושבים פנו אליי לחזק את ראש המועצה רוני מרום, שכל שערי הגיהינום נפתחו עליו לאחר שסירב לאשר את מצעד ה'סובלנות' ביישובו, הסובלני גם ללא צורך במצעדים מיוחדים. מארגני המצעד דאגו אז להכפיש אותו בתקשורת ולאחר שביצעו בו את זממם עתרו נגדו לבג"צ. השופט עוזי פוגלמן – תחת להבהיר לעותרים ש'שלטון מקומי' משמעו זכות אוטונומיה מעוגנת בחוק לתושבי יישובים להחליט בעצמם על אופיו של היישוב שהם גרים בו – לא רק שכפה את המצעד אלא גם ביטל פשרה שהושגה וקבע שהמצעד דווקא כן יעבור מול הישיבה המקומית. וכך הפך פוגלמן, כהרגלו, בעיה מקומית פתירה לסכסוך שאין ממנו דרך חזרה. אירוני, בהתחשב בכך שמטרת קיומו של בית משפט היא יישוב סכסוכים.

ההתנהלות הלוחמנית של מארגני המצעד וההכנעה המשפילה שספגו מבית המשפט צרבו עלבון טראומטי בקהילה המסורתית החמה, המלוכדת והסובלנית של מצפה רמון. התושבים, שנכפה עליהם מצעד 'סובלנות' באמצעים הרחוקים מאוד מלהיות 'סובלניים', חוו אותו כמצעד כיבוש של צבא מנצח החוגג את ניצחונו על האויב המובס. והייתי רוצה לטעון שזו אכן מטרתו של כל מצעד גאווה מהרגע שבו ארגוני להט"ב חטפו את המצעד מהארגונים הלגיטימיים לזכויות הקהילה הגאה.

במובן הזה במצעד גאווה מוחצן ופומבי יש הבניה חברתית לא רצויה, מנוגדת לטובתו של הילד, והוא מחבל במאמץ החינוכי. זו סיבה מספקת להתנגד למצעד וזה נעשה במסגרת המשחק הדמוקרטי שבו רצונות מנוגדים מתנגשים תמידית, והרוב מכריע

צר לומר, שלהבדיל מתושבי מצפה רמון שניצבו באומץ להגן על ילדיהם, מרבית הערים והמועצות נכנעו ללא קרב. במסגרת אירועי ה'גאווה' במועצה אזורית כרמל, כדוגמה אחת, מוצע שפע אירועי גאווה לפעוטות, הכוללים בין היתר שעת סיפור לבני השלוש על צב עצוב כי הוא נולד צב, מסופר מפי גבר המחופש לחשפנית, במציאות שבה רשויות מוציאות מביתם ילדים, שהוריהם לא אישרו את זהותם הצבית.

אפילו גולם בגלימה היה יכול להבין, לו רצה, את הצדק בהתנגדות של מצפה רמון להפוך לעוד זירת קרב רוויית שנאה הדדית, אם היה טורח להפעיל מעט מזג שיפוטי ויכולת ניתוח בסיסית.

לסוגיה הזו יש פן אנושי, חינוכי ופוליטי, שאין לערבב אותם כלאחר יד.

ניצבת הפילוסופיה שמאחדת את כל הזרמים המזוהים כשמאל, תחת תובנה מעשית שעל פיה האנושות בכללותה ולכל דורותיה הניבה רק הרס, סבל, דכאנות ושררה

בפן האנושי האישי התרשמתי מהביקור במקום, משיחה עם התושבים ואפילו ניתן מבין השורות של ההבלים שהשמיעו המוחים, שגם ל'קיצוניים' שארגנו את הערב במתנ"ס אין ולא היה דבר נגד הלהט"בים עצמם, וזאת עוד למרות תוקפנותם.

החברה הדתית־מסורתית בישראל השלימה, אולי בצער, עם קיומם המוחצן של בעלי הנטיות. כבר שנים רבות רוב הרבנים חוזרים ומצהירים שהם רואים בכל אחד באשר הוא אדם שנברא בצלם אנושי. הציבור הדתי הוא הציבור הסובלני ביותר בעולם. הם הוכיחו כושר קבלה והכלה וקיבלו בסובלנות את כל שלל שיגיונות החברה החילונית, שרמסה כל השנים את כל מה שקדוש, בלי לאבד טיפה מאהבת הארץ והעם. הם הרחיבו את ליבם שוב ושוב כדי להכיל ולחבק יהודים מכל קשת הגוונים, כולל גוני הקשת. הטענה כי ההתנגדות למצעד נובעת מ'שנאה' לבני אדם בשל אורח חייהם, היא שקרית ומרושעת.

ההתנגדות מתחילה בפן החינוכי של הדברים. כל חברה מחויבת לשמור והוריש את ערכיה לצאצאיה. היהדות מקדשת את מוסד המשפחה ושואפת לחנך את ילדיה לממש את עצמם בהקמת משפחה מיטבית, כזו המסוגלת להוליד ילדים בלי טובות מהמדינה או ברכישת רחם מפונדקאית. מוטב שגם חילונים ישכילו, כמוהן, להעניק לכל ילד את מרב הסיכויים למצות עד תום את האופציה המיטבית, אלא אם נגזר עליו אחרת בטרם ייחשף להשפעות ורעיונות על משפחות מסוגים אחר. אחרי הכול, כל אחת מאותיות הלהט"ב היא מה שהוא, כתוצאה משולבת של השפעה גנטית וסביבתית.

במובן הזה במצעד גאווה מוחצן ופומבי יש הבניה חברתית לא רצויה, מנוגדת לטובתו של הילד, והוא מחבל במאמץ החינוכי. זו סיבה מספקת להתנגד למצעד וזה נעשה במסגרת המשחק הדמוקרטי שבו רצונות מנוגדים מתנגשים תמידית, והרוב מכריע. אלא אם בג"צ מתערב בעניינים לא לו.

נטייה מינית היא עניין אישי ופרטי, שחלים עליו כללים של 'בין אדם לחברו'. מצעד, לעומת זאת, הוא פעולה פוליטית. פוליטיקה היא הדרך ליישב סכסוכים בין שווים באמצעות דיאלוג. ניתן, אם כי בדוחק, לראות במצעד סוג של אמירה במסגרת דיאלוג, אם כי כאמירה הוא חד־צדדי. צידו השני של אותו דיאלוג הוא הבעת התנגדות למצעד. בתקווה להגיע לפשרה, שכאמור, נגזלה מהתושבים בהתערבות הגסה של בית המשפט.

כך שלמרות כל אינספור הזרמים הפילוסופיים בהגות השמאלנית המתוחכמת והמפוארת, דחיית כל הידע האנושי הנצבר מציבה את השמאל בדיוק באותו מקום שבו הברברים הקדמונים יצאו לדרך בניסיונות הראשונים לפענח את העולם, לארגן אותו, למצוא בו פשר וללמוד להתנהל בו כפרט בחברה. לרשותם של הקדמונים לא עמדה מסורת שהפכה ניסיון של אלפי דורות לתורת חיים. עבור הנאו־ברברים הידע הנצבר קיים רק כדי לשלול אותו

האתגר הגדול ביותר של האנושות, המוטל על כל פרט ועל כל חברה, הוא הכורח לאזן בין הפרטי/אנושי לבין הכללי והפוליטי. חינוך – מטרת קיומו כולה היא הקניית היכולת למצוא איזון בין חירות מקסימלית עבור כל פרט בחברה לבין שמירה על המשך קיומה של חברה.

בנקודה הזו נפער פער בלתי ניתן לגישור בין כל סוגי ההתארגנויות החברתיות מאז ומקדם, כולל התרבות היהודית, לבין תפיסת העולם השמאלנית.

להבנתי, המסורת היהודית נסמכת לא על התורה לבדה אלא גם על מאגר עצום של ידע אנושי נצבר במהלך אלפי דורות. היהדות אוצרת בתוכה חוכמה שנצברה במהלך היסטורי ארוך ומייסר של ניסוי וטעייה. לומדי תורה וגמרא מתמודדים מדי יום בחידוד תובנות הקשורות לאיזון מיטבי בין זכותו של הפרט לחירות, לבין הצלחה לשמר חיים חברתיים בתרבות בת־קיימא. דורות של שיוף חוזר ונשנה של רעיונות פילוסופיים, חברתיים והגותיים הביאו למצוי מקסימלי של חירות הפרט – עד לנקודה שבה חירותו של האחד גורעת מחירותו של האחר. ואסייג: איני טוענת שהתרבות היהודית מושלמת או הטובה מכל התרבויות (שמעולם לא בחנתי לעומק), אבל ניתן לדעת בוודאות שהיא מבוססת על ניסיון החיים הארוך ביותר מזה שיש לכל חברה אחרת, שמקדש את החירות.

למול זה ניצבת הפילוסופיה שמאחדת את כל הזרמים המזוהים כשמאל, תחת תובנה מעשית שעל פיה האנושות בכללותה ולכל דורותיה הניבה רק הרס, סבל, דכאנות ושררה, ושייעודו הקוסמי (המודע או לא) של השמאלן הוא להיות שותף בתיקון מהשורש של החברה שהוא חי בה, כולל חינוך מחדש של כל האנושות, עד ליצירת אדם חדש לגמרי מהעולם שטרם ראה.

רק לעיתים רחוקות מאוד התפיסה הזו זוכה לביטוי מילולי גלוי ומודע. לרוב היא מתקיימת בתחום הרגשי המעומעם, כסוג של מחוג מצפון פנימי שמכוון לתחושת דחייה אינסטינקטיבית כלפי כל סוג של מסורת וכנגד כל רעיון שהתקיים לפני זמנו של השמאלן. (הרעיון שהמין אינו בינארי נולד כך. הוא הוסק על דרך השלילה בדיוק משום שהאנושות הקלוקלת הכירה בכך כמובן מאליו).

כך שלמרות כל אינספור הזרמים הפילוסופיים בהגות השמאלנית המתוחכמת והמפוארת, דחיית כל הידע האנושי הנצבר מציבה את השמאל בדיוק באותו מקום שבו הברברים הקדמונים יצאו לדרך בניסיונות הראשונים לפענח את העולם, לארגן אותו, למצוא בו פשר וללמוד להתנהל בו כפרט בחברה. לרשותם של הקדמונים לא עמדה מסורת שהפכה ניסיון של אלפי דורות לתורת חיים. עבור הנאו־ברברים הידע הנצבר קיים רק כדי לשלול אותו.

בשם חובתה של 'החברה' למַשטר הכול – איימו על המתנ"ס לבטל את האירוע. כשהמארגנים הצליחו לנצח בקרב על זכותם לשימוש במתנ"ס שלהם, התארגנה הפגנת מחאה בכניסה והיא הטילה אימה על הבאים. בשם זכותם המובנת מאליה לעשות כל מה שבא להם, דרשו וקיבלו המפגינים רשות להיכנס לאולם. מרגע זה הם נטלו לעצמם את החירות לחטוף את נושא הדיון, לדבר על עצמם

זו נקודת המוצא שממנה הפרימיטיבי־מבּחירה מתחיל לחשוב על העולם בכוחותיו הדלים ובכליו המוגבלים. בבואה לחשוב מחדש לגמרי על פיצוח האיזון המושלם בקונפליקט בין חירות הפרט לקיומה של חברה, ההגות השמאלנית הצליחה להניב שתי הנחות יסוד. למרבה הצער, הן מבטלות זו את זו.

• הנחת היסוד שעל פיה חובתה של 'החברה' לאפשר חירות מוחלטת לכל פרט, בכל דרך שיבחר לחיות בה.

('חברה' – מושג מופשט שטרם הוגדר כראוי, המניח ש'חברה' היא ישות קיימת, נוסף על כל הפרטים המרכיבים אותה ובמנותק ממנה)

• הנחת היסוד ש'הכול פוליטי' – כלומר, שלילת קיומו של מרחב פרטי ואישי. משמע, כל פעולה אנושית היא חברתית במהותה (על פי הסוציולוג דורקהיים – גם התאבדות של אדם בודד בביתו היא מעשה חברתי. נאמר בחוג שלמדתי בו, שתחושת כאב של אדם חולה היא סוגיה חברתית). משתמע מכך, שכל פעולת אדם משפיעה על כל המרקם החברתי לטוב או לרע – ומכאן ש'החברה' רשאית – אפילו חייבת – להתערב, לנהל, לפקח, לאסור או להעניש בכל תחום וללא כל מגבלה. זו כמובן שלילה רדיקלית של חירות הפרט, שחולקה בנדיבות מופרזת בהנחת היסוד הראשונה.

אלימות בשם הסובלנות

כל הבלבול הנחשל הזה בא לביטוי באירוע במצפה רמון. מהרגע שנודע שיתקיים אירוע של דתיים בשבח מוסד המשפחה, הזדעקו המוחות הטריים, החפים ממורכבות, להגן על חירותם של ה'בלתי־משפחתיים' מפני חוסר סובלנותם המונחת מראש של המארגנים. בשם חובתה של 'החברה' למַשטר הכול – איימו על המתנ"ס לבטל את האירוע. כשהמארגנים הצליחו לנצח בקרב על זכותם לשימוש במתנ"ס שלהם, התארגנה הפגנת מחאה בכניסה והיא הטילה אימה על הבאים. בשם זכותם המובנת מאליה לעשות כל מה שבא להם, דרשו וקיבלו המפגינים רשות להיכנס לאולם. מרגע זה הם נטלו לעצמם את החירות לחטוף את נושא הדיון, לדבר על עצמם, על עוול שנגרם להם ועל הזכויות שמגיעות להם, כולל הזכות לפוצץ את האירוע בקריאות ביניים. כשניסו לפנות מהאולם את המפריעים, הם נזכרו שכנציגים מטעם עצמם לתקן את החברה, חובתם להתנגד להתפנות מהמקום. שהרי מול טרחת המארגנים ורצונו של הקהל לשמוע את מי שהגיעה כל הדרך מכפר סבא – כל זה בטל מול החובה המוטלת עליהם לתקן את החברה, כל עוד קיימים בה אנשים כמוני.

התלונה על 'הכחדת קיום' היא מופת של אגרסיביות במסווה של סחיטת אמפתיה, משום שהיא מותירה רק שתי מסקנות חמורות: לתפיסתה, או שהופרה זכותה לחירות מפני דעות שהיא לא אוהבת עד כדי סיכון קיומה בעולם. או – וזו הפרשנות המתקבלת יותר על הדעת, שהיא רואה ביהדות עצמה, המיוצגת ב'נועם' באופן בלתי מתנצל – את הדת האויבת לכת הסובלנות

מחאה היא התארגנות בעלת אופי פוליטי, אך חוסר היכולת שלהם להבחין בין האישי לפוליטי חיסל כל אפשרות לדיאלוג. מבחינתם, מי שמתנגד למצעד הוא שונא אדם, שלא ראוי בכלל להידבר עימו.

אחד צעק על הקהל ודרש שיעשו חשבון נפש. אחרת, שהזדהתה כלסבית שחיה עד כה בשלווה בקהילה, האשימה שהשלט "משפחה זה אבא ואמא" מכחיש את קיומה (תפיסה מיסטית האופיינית לשלב הקמאי).

ואיני מיתממת. ברור שהשלט של מפלגת נועם שחרטה על דגלה את השבת הזהות היהודית לישראל, נתלה לשם התרסה, בנסיבות שבו יישוב נגרף למאבק פוליטי.

התלונה על 'הכחדת קיום' היא מופת של אגרסיביות במסווה של סחיטת אמפתיה, משום שהיא מותירה רק שתי מסקנות חמורות: לתפיסתה, או שהופרה זכותה לחירות מפני דעות שהיא לא אוהבת עד כדי סיכון קיומה בעולם. או – וזו הפרשנות המתקבלת יותר על הדעת, שהיא רואה ביהדות עצמה, המיוצגת ב'נועם' באופן בלתי מתנצל – את הדת האויבת לכת הסובלנות.

כך, מציטוט מדף מסרים ומבלי שתבין זאת, חשפה מבלי משים את האג'נדה האמיתית. ארגונים לניצול להט"ב מתחבאים מאחורי גבם של הלהט"בים ויורים משם על כל היהדות. זה מאבק השולל כל דיאלוג, ולכן הוא אינו פוליטי. זה מאבק בעל אופי מהפכני.

מאבק כזה אינו חותר לתיקון או פשרה. להפך – מטרתו להביא להרס מוחלט, בתקוות שווא לאתחל את כלל האנושות מחדש לאחר ניצחון המהפכה. וככל שהבנתי משגת ולאור כל מה שאני יודעת ושקראתי בספרים שבהם נוסחו המוטיבציות ודרכי הפעולה להרס טוטלי של כל הקיים כדי להביא את המהפכה – זו מהפכה במלוא מובן המילה, על פי הספר.

ואם לשאול לרגע מעולם הדימויים של אהרון ברק, במצפה רמון תפסו ש"את הג'וק הזה חייבים להרוג כשהוא עוד קטן". הסובלנות, במצעד 'הסובלנות' משמעה רודנות טוטליטרית תחת שליטים שההתפתחות האנושית שלהם שקולה לזו של האדם הקדמון ברגע פרה־היסטורי שבו החל לפתח כישורים ראשוניים לשימוש בשפה.