בספר 'קורבנות התרבות' מובא הקטע הבא הלקוח מתוך דברים שכתב המשורר הרוסי איוואן קרילוב, ובו הוא מתאר את המשפט שעושים בעולם הבא לשני חוטאים: האחד שודד ורוצח, והשני סופר. מי מהם יקבל עונש כבד יותר בגיהינום? גזר הדין של קרילוב ברור וחד־משמעי: הסופר, כי הוא הזיק לאנשים רבים יותר, בצורה כואבת יותר ובלתי ניתנת לתיקון.
כיצד נראית המציאות אחרי התפוגגות אדי השמחה
נסו לרגע לדמיין כיצד חש שבוי לאחר חזרתו מהשבי. שנים הוא חלם על הרגע הזה, על השחרור המטהר, על הרגע שבו יהיה אדון לעצמו ולא עבד נרצע לאחרים, על השלב הזה בחיים שבו יהיה בן חורין של ממש.
זר לא יבין. רק מי שזכה בזכות המפוקפקת של שהות בשבי יוכל במעט להזדהות עם החוויה. כל רגע בחייו נדרש השבוי למציאות שבה אומרים לו מה לעשות וכיצד להתנהג, מתי לעשות את צרכיו ומתי לישון, מתי לקום ומתי לשבת. חוסר הוודאות והיעדר שגרה מינימלית המאפשרת ביטחון גורמים לכך שכל דקה היא קרב קיומי חדש ומאתגר.
אבל אז הגיע הרגע. השבוי השתחרר, הלא־ייאמן אירע, וברגע אחד זה קרה. הוא יצא לחופשי. כמה אושר, כמה תחושת שחרור ועונג מילאו את כל ישותו. הוא חש, ובצדק, שמרגע זה הכול יתנהל אחרת.
ולהבדיל, נסו להיזכר (או לדמיין, למי שעדיין לא זכה…) את הרגע הזה שאחרי החתונה המרוממת – אחד השיאים בחייו של אדם בוגר המקים משפחה בישראל. חלום שהתגשם. החל מרגע זה כל חייו אמורים להשתנות.
ולמה דבריי מכוונים? ליום הזה שהממשלה הנוכחית, הפוסט־ציונית הראשונה, תתחלף בממשלה לאומית ציונית ויהודית זקופת קומה. הרי זה יקרה, במוקדם או במאוחר. לא ניתן לאורך זמן להתעלם מהמגמות הכלליות של עם ישראל שברובו מסורתי, לאומי וציוני. (גם אם יזרימו לפה בציניות אלפי גויים במסווה של חסד והומניות שקריים). לכאורה ייגמרו כל מאבקנו ונוכל לנוח על זרי הדפנה.
או שלא.
לאחר כל סיום משבר או, להבדיל, אירוע חגיגי ונוצץ, מגיע 'היום שאחרי'. לעיתים מחוסר בגרות ודמיונות שווא היום הזה יכול להיות מפח נפש של ממש אם לא התכוננת אליו כראוי. לפחות בתודעתך הבוגרת.
הרי ביום שאחרי שום דבר מהותי לא באמת ישתנה, למעט נקודת הפתיחה ושינוי העמדה הבסיסית. השבוי יצא לחופשי ובני הזוג חיים יחדיו. זה אומנם הרבה מאוד כמובן, אבל זה רחוק מלהספיק.
ביום שאחרי, לאחר שיפוגו אדי ההתלבות, שיכרון החושים והרגשת השיא המרומם, רק אז תתחיל העבודה האמיתית. הנחיתה למציאות היומיומית האפרורית והרוטינית היא טבעית וידועה, אך נשכחת מליבנו לאור המאמץ הרב והחשיבה רק על רגע השיא המיוחל ולא על היום שאחרי, האפור והמשעמם.
האם ביום שאחרי ילמדו במערכת החינוך על זכותנו על הארץ וערך ההתיישבות? האם יעסקו בכך ששטחי יהודה ושומרון הם נחלת אבותינו? ילמדו שמשפחה מסורתית היא הדגם הראוי לחינוך ילדינו? האם יעסקו בשיעורי אזרחות בהפרת האיזונים בין הרשות השופטת לשאר הרשויות? האם ילמדו בצה"ל מיהו האויב וכיצד יש להכריעו? האם יעסקו ביכולת לנצח, להכריע ולהביס את הרוע? משהו באקדמיה ישתנה? האם יש תוכניות לימוד אלטרנטיביות מוכנות?
אני מניח שהתשובה לכך, לפחות באופן כללי, היא לא. היות שאם היו כאלה הן כבר מזמן היו ממומשות.
בואו נסמן את היעד
כל מפעל מעשי הוא תוצר של מפעל תודעתי. קבלן הבניין רק מוציא לפועל את התכנון האדריכלי שתוכנן מראש. מפקד טקטי בצבא מתכנן את פעולותיו רק לאחר שרבים מעליו התוו לו קווי מתאר מוסריים, ערכיים ולגיטימיים לתכנוניו. החוקר יחקור את מי שהתרבות המעצבת את חיינו סימנה כאויב ויפעיל אמצעים בהתאם לראוי ולנתפס כנכון.
אם כך, היעד הוא מפעל תודעתי עמוק, המהדהד בכל הכוח את מורשת ישראל, את צדקת דרכנו, את תעודת הזהות שלנו ואת ייעודנו ובשורתנו לאנושות. ההבנה המופשטת הזו היא קריטית מאוד. רק מכוחה ילכו ויצאו לפועל מפעלים רבים. ככל שהתוכן המופשט הזה ילך ויתברר, כך יקומו להן יוזמות רבות של אקטיביזם פעיל ותוסס ברמות שונות.
סמוי מן העין אך נוכח בעוצמה
שנים רבות לפני שקמה מדינת ישראל כתב הרצל ביומנו את הדברים האלה: "בבאזל יצרתי אפוא את הדבר המופשט הזה, שמהיותו כזה הריהו סמוי מעיני רוב הבריות…" (3 בספטמבר 1897).
הרשו לי לנסות ולפרשן את דבריו המוצדקים של הרצל שאמרו בערך כך: אם יש רעיון גדול, חשוב, נכון, אמיתי וצודק שתופס נפשות ומלכד את הציבור, אז גם אם הוא עדיין לא יצא אל הפועל – אין ממשי ומוחשי יותר ממנו. זה רק עיכוב טכני, של זמן. גם אם עדיין אין יכולת למשש רעיון משום שהוא מופשט וסמוי – אין נוכח ממנו.
בספרו המכונן של ארז תדמור, 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל', מופיעות אנקדוטות מהזמן שלאחר עליית הליכוד ובגין לשלטון.
האנקדוטה הראשונה מתארת כיצד פקידי מפא"י הניחו מכתבי התפטרות על שולחנו של בגין מתוך הבנה שסיימו את תפקידם. בגין סירב וטען: "באנו לשרת, לא באנו לרשת…"
באנקדוטה השנייה מסופר כיצד איתן לבני, אבא של ציפי לבני שבעברו היה הקמב"ץ של האצ"ל, הכין רשימת אנ"ש היכולים להחליף את פקידי מפא"י, וגם לכך סירב בגין.
האנקדוטה השלישית היא החשובה מכולן לענייננו, ולעניות דעתי עד ימינו אלה רבים אינם תופסים את משמעותה.
מסופר שם שפרופ' ישראל אלדד פנה לבגין ואמר לו: "אנחנו הבנו אותך, אנו רוצים שתתמוך בנו בדבר אחד – בהוצאת ספרים", ובגין ענה: "אין לנו צורך בזה…"
רבים מהקוראים יחזיקו את ראשם דווקא בגלל שתי האנקדוטות הראשונות ויזלזלו בשלישית (על הוצאת הספרים), אך האמת היא שהיא דרמטית יותר ומעידה על היעדר ההבנה שאין לך דבר פועל, מקדם, מחולל ויוצר יותר מרעיונות ותפיסות עולם. ללא חריש חינוכי ותודעתי עמוק, המבוטא בין היתר בדרישה להוצאת ספרים, לא נוכל לאורך זמן להעמיד דור של צעירים הבטוחים במורשתם, גאים בהיסטוריה שלהם, מעמיקים בתפיסתם ומתוך כך, ורק מתוך כך, פועלים להגשמתה.
(באסלאם יש ביטוי 'אל־ג'האד באללסאן ובלקלם', ובתרגום לעברית: 'הג'יהאד באמצעות הלשון והעט'. כלומר, הנשק המילולי והכתוב שנלווה לנשק הפיסי במלחמה נגד אויבי אללה).
לסיום, קצת תרבות חברים
את חומרת מעשיהם של סופרים שאינם ראויים, כפי שמבטא קרילוב בדבריו, עלינו להחליף באנשי רוח, תוכן, הגות, ספרות, שירה וכדומה, כדי שיביאו לידי ביטוי דברים מרוממים התואמים את רוח האומה ומורשתה. ספרים, רבותיי, ספרים, ולא רק ספרים, אלא מפעל תרבותי שלם נדרש פה.
מהמאמר המפורסם 'התרבות הישראלית' אנו לומדים שזו משמעות המילה 'תרבות' בלעז – culture 'קולטורה', כמו לקלטר בחקלאות. כלומר, להוציא מהכוח אל הפועל את מה שכבר טמון בקרקע. כמו הכלל "חנוך לנער על פי דרכו" המבקש להתאים את החינוך לנפש הילד, כך בחינוך ציבורי כללי – תרבות אותנטית היא כזו המותאמת לרוח האומה לאורך רוב דורותיה.
בקיצור, דרוש תיקון גדול לאחר שנים רבות של צייה ומדבר תודעתי יבש ללא חיוניות. כי כידוע, כשהבור ריק, לא רק מים אין בו, אלא נחשים ועקרבים תודעתיים יהיו בו. (אגב, זה מה שעושה, בהצלחה רבה בעיניי, העלון הזה שאתם מחזיקים בידכם כעת).
כדאי להתכונן לרגע הזה ויפה שעה אחת קודם.
(ובאותו הקשר: בימים אלו מועברת הסדרה 'אומנות כתעמולה' העוסקת בעיצוב תודעה דרך אומנות. עקבו אחר הפרסומים.)
