הבלש הידוע שרלוק הולמס ועוזרו הנאמן ווטסון יצאו יחד לקמפינג בחיק הטבע. באמצע הלילה פונה שרלוק "ווטסון ידידי היקר, אנא הבט בשמים מעלינו ואמור לי מה ניתן ללמוד מכך". "ובכן" אומר ווטסון "הנה פה ה"דובה הגדולה", וכאן כוכב הצפון…" . "לא, שוטה שכמוך" קוטע אותו שרלוק "מה שניתן ללמוד זה שגנבו לנו את האוהל".
בכל מקום שבו יש בני אדם, יש טרגדיות אישיות, יש מעשים לא ראויים שנעשים כלפי חפים מפשע. מטבע הדברים, להיות אדם בחברת בני אדם זו מסכת טרגדיות אישיות. נדיר לעבור חיים שלמים מבלי להיות קורבן של עוול או מחוללו. אם לא כן לא הייתה נחוצה התורה – שעוסקת רובה ככולה לאו דווקא ביחסים שבין הפרט למקום אלא בעיקר בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לרעייתו, בין פרט לחברה, ביחסינו האישיים, הבינאישיים, החברתיים, הציבוריים והפוליטיים.
הדבר שנסתמא מעינינו הוא, שזה מכבר ניטשטשו הגבולות שבין האישי והפרטי – לבין הציבורי והפוליטי. זה לא קרה במקרה. זו תוצאה ישירה של השתלטות האג'נדה הפרוגרסיבית – שסיסמתה "הכול פוליטי". כך בעודנו מתווכחים על כוכב זה או אחר – איננו רואים שהאוהל מעלינו נגנב.
פגיעה אינה נתפסת יותר כמשהו אישי או פרטי. הנפגעת נדרשת על ידי אנשי (בעיקר נשות) מקצוע שאמורים היו לסייע לחפש את הצדק שלהן בזירה הציבורית הכללית והפוליטית – מבלי להתחשב בפגיעה המקיפה שהיא עשויה לחוות בהפיכת חייה הפרטיים לעניין לכלל הציבור.
הכול פוליטי
לסיסמה הזו ישנם שורשים אידיאולוגיים והגותיים עמוקים, מעוגנים בצד השמאלי, הקיצוני מאין כמוהו, של המפה הפוליטית. החל מסוציולוגים כאמיל דורקהיים – שראה אפילו באקט ההתאבדות הבודד ביותר, האישי ביותר והפרטי ביותר – סוגיה חברתית־פוליטית. תאולוגיות מרקסיסטיות רואות בפרט תוצר לוואי של המושג (הערטילאי) 'חברה'. ה'חברה' היא חזות הכול. הפרט אינו אלא השתקפות חיוורת, מקרה פרטי של 'החברה'. האישי והפרטי לא קיימים, אלא כדי לחשוף את פניה של 'החברה'. אין 'יחסי אישות'. יחסים בין בעל לאשתו נתפסים היום כיחסים פוליטיים, כך גם יחסים בתוך המשפחה המורחבת – בין הורה לצאצא.
מות המחבר, תחי ה'חברה'
ספרות נלמדת היום באקדמיה בכלים מתודולוגיים 'דקונסטרוקטיביים', שעיקרם פירוק הטקסט, לא כדי להבין מה התכוון המחבר באומרו, אלא כדי לחשוף את המנגנונים החברתיים המובלעים בתוך היצירה, כדי להוכיח תאוריה חברתית כללית ניתנת מראש: 'קריאה פמיניסטית' בטקסטים ספרותיים נועדה לחשוף את התוכן המצופה בין השורות, קרי, ראיה לכך שהדמויות הגבריות מנצלות ומדכאות את הדמויות הנשיות.
ממש על פי אותה שיטה, השירות הפסיכולוגי המקצועי רואה בכל אינטראקציה אנושית פרטית ואישית עניין ציבורי: בעיות נפשיות של נשים מתפרשות כתוצאה של מערכות יחסים דכאניות מצד גברים. בנים הם בנות שהחברה אנסה אותם להיות מזוהים כבנים. גברים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי נאלצים להתמודד מול דעה קדומה מכלילה על היותם בעלי דחפים אלימים.
הציבור נקרא ואף נדרש לבצע שיפוטים מוסריים בחייהם האישיים של בני אדם שפרטיים הכמוסים ביותר מוצגים באמצעי התקשורת ומוגשים בעזרת הנחות אידאולוגיות נתונות מראש: האישה תמיד מוחלשת. הגבר הוא תמיד התוקף. וכל מקרה אישי ופרטי עובר פרשנות 'קריאה דקונסטרוקטיבית' כדי לשמש ראיה שתוכיח את הנחת היסוד של התאוריה הכללית, הכוללנית, המכלילה, שאיתה יצאנו לדרך.
והקורבן של הגבר – אסור לה לשתוק. גם אם הפיכת חייה הפרטיים והאישיים, על כל הטרגדיות הפרטיות שאינן קשורות בו בהכרח – חייבות לצאת עתה מתוך תחום הפרט אל תחום הכלל. לעולם לא עוד 'כביסה מלוכלכת בבית'. היא תשודל להציג בפרהסיה את כל הלכלוך. חובתה לקרוא באומץ לנאשם להישפט בבית הדין הציבורי, בכיכר העיר הפוליטית – גם אם זה יעלה לה במחיר של פגיעה אנושה בפרטיותה ובבריאותה הנפשית.
כי אין עוד 'פרטיותה'. אם נעשה לה עוול לדעתה, הצדק יתקבל רק מ'החברה'. כל כך התרגלנו לכך, שכבר שכחנו שפעם היו דרכים עדינות יותר, מעצימות יותר, להתמודד עם קשיים אישיים. פעם נשים שחשו עצמן מוחלשות בשל פגיעה, עודדו להתמודד מול הפוגע, להתגבר על הקושי, להביט לו בעיניים, להטיח בפניו את התלונה ואז ללבן אותה יחד – לבחון את הפרשנות שלה מול שלו, ואם אכן הייתה פגיעה – להתעצם מכוחה, להביא אותו להביע חרטה (בכל אותם מקרים שבהם לא מעורב מעשה פלילי, כמובן). זה היה בבחינת השבת צדק על כנו, סגירת מעגל מספקת ותחושת ניצחון אישי בחוויה מתקנת ומבריאה.
היום כל זה כלל לא עולה על הדעת. פגיעה אינה נתפסת יותר כמשהו אישי או פרטי. הנפגעת נדרשת על ידי אנשי (בעיקר נשות) מקצוע שאמורים היו לסייע לחפש את הצדק שלהן בזירה הציבורית הכללית והפוליטית – מבלי להתחשב בפגיעה המקיפה שהיא עשויה לחוות בהפיכת חייה הפרטיים לעניין לכלל הציבור.
ואז, אחרי ששודלה ונוצלה שלא בטובתה על ידי סוכני אג'נדת 'הכול פוליטי' לחשוף את כל חייה לשיפוט הציבור – האג'נדה זוכה להזריק לחברה דרכה את כל הארס של האידאולוגיה הכללית שלה. הפרטי שהפך לציבורי אינו באמת פתוח לדיון. הציבור נדרש לשפוט, תמיד לטובת הצד שהוגדר מראש כקורבן, על פי פוליטיקת זהויות ניתנת מראש. אם היא אישה, הגבר הוא האשם. אם הוא מוסלמי, הילדה הנאנסת היא האשמה. מה היה לה לעשות שם, במיטה שלה בביתה בבאר שבע?
כל מי שמעז להטיל ספק בקורבן – מוקע כמרושע אטום חסר חמלה כלפי הפרט האחד, האישי. האג'נדה שרק לפני רגע השליכה את הקורבן היישר לתוך הזירה לשם אמירה כללית ופוליטית ("כל הגברים אנסים", "כל הדתיים סוטים") לא מהססת עתה להסתתר עתה מאוחרי האומללות האישית ("איך את מעיזה לפקפק בהאשמות של האישה האומללה הזאת?! הילד המסכן הזה שנולד בגוף של ילדה…")
ואז, אחרי ששודלה ונוצלה שלא בטובתה על ידי סוכני אג'נדת 'הכול פוליטי' לחשוף את כל חייה לשיפוט הציבור – האג'נדה זוכה להזריק לחברה דרכה את כל הארס של האידאולוגיה הכללית שלה. הפרטי שהפך לציבורי אינו באמת פתוח לדיון. הציבור נדרש לשפוט, תמיד לטובת הצד שהוגדר מראש כקורבן, על פי פוליטיקת זהויות ניתנת מראש. אם היא אישה, הגבר הוא האשם. אם הוא מוסלמי, הילדה הנאנסת היא האשמה
כך מובטח, שמי שהאג'נדה בוחרת לתקוף מסיבות פוליטיות, לעולם לא יוכל להתגונן. ככל שההאשמה זוועתית יותר, כך פחות נעים להטיל ספק אם בכלל התרחשה. כך מרחיבים עד אינסוף את מעגל האומללות – החל מאומללותה ההולכת וגדלה של מי שחווה עצמה כקורבן, דרך הנאשם שנשפט בכיכר העיר, לא על פי מעשיו אלא על פי חומרת האשמה. כך כל מי שמנסה להשיב את חזקת החפות בשם ההיגיון וההגינות מוצא עצמו מגונה כ"מגן על אנסים". כך כל פרט בחברה מאבד את זכותו לחיים אישיים ופרטיים, חיים שהם רק שלו. תחת הקלגס המרסק – 'הכול פוליטי'. כך החברה כולה מאבדת את הסיכוי להעמיד אנשי מופת המקדישים את כל חייהם לפעול ללא רבב כדי לשמש מופת של מנהיגות רוחנית, בשעה שבכל רגע מישהו עשוי להטיל בהם רפש ולחסל את מפעל חייהם ואת יכולתם לשמש מופת. כך מתבטל הפרט כשלעצמו, ובהעדר פרט, גם חברה אין.
לכן, עד כמה שזה לא נעים, נראה לא מהוגן ונתפס כחסר רגישות ונבזי – יש לאמץ את העיקרון שמי שהופך או שודל להפוך את הטרגדיה האישית שלו לעניין פוליטי – מאבד את זכותו לדרוש חמלה. הפוליטיקה היא אינה אישית ועיקרה כוח, לא חמלה.
אני מריחה את העשן של ההיסטריה הקולקטיבית, שאפף בשנות התשעים את כל חברותיי שהתגרשו בפרק זמן קצר, לאחר שחברה אחת הרעילה אותן בהערה אחת "תראי איך הוא מדבר אלייך! שתדעי לך שזו אלימות מילולית! בקרוב יפעיל אלימות פיסית!" אני מריחה את עשן המתודה הטיפולית של אג'נדה ש'מעצימה' נשים באמצעות השלכתן לזירה הציבורית בלי להתחשב בפגיעה הצפויה להן. אני מכירה היטב את האש שמייצרת את כל העשן הזה. היא האש שביטלה את הפרטי והפכה את הציבורי, הפוליטי, הכללי, האידאולוגי – לחזות הכול
אין עשן בלי אש
ותאמרו: אין עשן בלי אש. גם בהעדר יכולת להוכיח מעשה בראיות ממשיות, עצם קיומן של האשמות מעיד על המעשה, וככל שהן רבות יותר כך האשמה אמינה יותר. ונכון, אין עשן בלי אש. השאלה היא – מה אופי העשן, ומה אופיה של האש. עשן הוא לפעמים עדות, לא למעשה שנעשה, אלא להלך רוח של תקופה ששולטת בה אג'נדה קלוקלת מהיסוד, שמבטלת את הפרט תחת 'הכול פוליטי'. ששופטת לא על פי מעשים אלא על פי מי עשה אותם, גם בלי שיעשה אותם. כך קבע בזמנו לנין כיצד יש לשפוט אדם למוות: "אם נאשם הוא ממעמד בורגני, לא משנה אם פשע, הוא אשם מעצם טיבו". אני מריחה את העשן של ההיסטריה הקולקטיבית, שאפף בשנות התשעים את כל חברותיי שהתגרשו בפרק זמן קצר, לאחר שחברה אחת הרעילה אותן בהערה אחת "תראי איך הוא מדבר אלייך! שתדעי לך שזו אלימות מילולית! בקרוב יפעיל אלימות פיסית!" אני מריחה את עשן המתודה הטיפולית של אג'נדה ש'מעצימה' נשים באמצעות השלכתן לזירה הציבורית בלי להתחשב בפגיעה הצפויה להן. אני מכירה היטב את האש שמייצרת את כל העשן הזה. היא האש שביטלה את הפרטי והפכה את הציבורי, הפוליטי, הכללי, האידאולוגי – לחזות הכול.
מגוחך לטעון שמעולם לא היו דברים מעולם. שאף אישה מעולם לא נוצלה או הותקפה מינית. אני לא טוענת שנשים שהיו קורבן צריכות לשתוק ו"לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית" כדי שלא להוציא לקהילה שם רע (הרגל רע שהיה נהוג גם בקיבוצים). אבל הפתרון לבעיית קשר השתיקה סביב מעשים שהיו אמורים לבוא על עונשם, אינו יכול להיות הופכו הקיצוני – העמדת כל דבר אישי ופרטי והשלכתו היישר לתוך הציבורי, הכללי, החברתי והפוליטי. העוול בכך חובק כול: אובדן הפרטיות של הקורבן (בין אם אכן נעשה לו, או לה, עוול, או שרק נחווה ככזה), העוול שנעשה למי שזרקו בו רבב, אולי על לא עוול בכפו. העוול שנעשה לציבור שנדרש לשפוט ולבחור צד ללא כל יכולת מעשית לדעת את האמת. העוול שנעשה לפרט על ביטול זכותו לפרטיות, שהיא למעשה הכחשת עצם קיומו כפרט, והעוול שבכינון חברה לא צודקת, לא הוגנת, לא הגיונית ולא הגונה.
העובדה המרה היא שגם הציבור הדתי, שמאמין שהוא שמרני, מנהל את הקהילה שלו על פי הכלל שהכול פוליטי. מבחינת הפרוגרס, בכלל לא משנה למי מהצדדים הציבור יבחר להאמין. ההשתלטות הפרוגרסיבית הושלמה וניצחה מהרגע שגרמה לקהילות הדתיות להפקיע את הטיפול בטרגדיות האישיות של הפרט – מבעיה שהמשפחה והקהילה הקרובה אמורים לטפל בה לפוליטית במובן הכללי, הציבורי והבלתי אישי. השבת הפרטי והאישי היא הנוגדן האפקטיבי ביותר כנגד תרבות אג'נדת הפרוגרס. נהלו את ענייני הפרט אך ורק בקהילה – לא כל כביסה היא באמת מלוכלכת, אבל כל כביסה נקייה מזדהמת בחוץ. אל תניחו לאייטמים בתקשורת לנהל את כל חיי האישות. כל התורה כולה לא יכולה לתת מענה מושלם לשאלת האדם. אבל אוהל התורה הוא אוהל טוב. הוא לפחות מפריד היטב בין הפרטי לציבורי. אל תתנו שיגנבו לכם את האוהל.
