מה עוד לא נאמר על החצבים, מהמובהקים והמיוחצנים שבקרב הגאופיטים, שפריחתם החל מאמצע אב ועד כסלו בשולי הדרכים ועל צוקי סלעים מעוררת מדי סתיו את ההשראה האנושית. כך קורה שנה אחרי שנה, לעיתים מתוך בצלי ענק שצברו לכל הפחות עשרות רבות של שנים בעומק הקרקע. את מרגרטה וולצ'אק, אקולוגית צומח ברשות הטבע והגנים, שאלתי אם ייתכן שיש בצלי חצב או גאופיטים אחרים שהם בני מאות שנים ויותר. היא הודתה שלמעשה אין על כך מידע. "לא ממש יודעים כי אין דרך לבדוק את זה. חקלאים שמגדלים כלניות ורקפות, למשל, שלהן פקעות שמחזיקות מעמד בקרקע לאורך שנים, יודעים לדבר על פקעות בנות עשרות שנים, אבל בהחלט ייתכן שמדובר בהרבה יותר מזה".
המילה 'גאו' פירושה אדמה, והמילה 'פיט' פירושה צמח. החלופה העברית לגֵּאוֹפִיט היא טְמִיר נִצָּן. מדובר למעשה בקבוצת צמחים שבתקופה מסוימת מתים כל החלקים העל-קרקעיים שלה ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי, שעליו נמצא גם ניצן ההתחדשות. כמו כמעט כל דבר בעולם גם הגאופיטים מתחלקים לשלושה טיפוסים: בעלי איבר אגירה שהוא בצל, בעלי פקעת ובעלי קנה שורש. בצל הוא למעשה גוש עלים שהותאמו לתפקידם החדש, אגירת המשאבים הדרושים לצמח, פקעת איננה אלא התעבות של גבעול – כמו תפוח אדמה, לפת, סלק וצנון – ואילו קנה שורש הוא התעבות של השורשים (למשל בטטה).
גאופיטים מותאמים לחיים באזורים שהאקלים בהם עונתי. זה מאפשר להם לשרוד בעונה הנוחה פחות כשעל פני הקרקע אין כל סימן לקיומם, ולהופיע ואף לצמוח אל על בשעת כושר שבה התנאים החיצוניים מאירי פנים יותר. באזורנו זה אומר לא פעם להתמודד עם הקיץ הארוך והלוהט בצורת בצל מתחת לפני האדמה ולהגיח בשעת כושר כשהלילות מתארכים ותש כוחה של חמה.
מכיוון שאיבר האגירה מכיל חומרי אנרגיה זמינים, מגוון מכרסמים חומדים אותו. כאמצעי הגנה לא מעט מהפקעות ומהבצלים רעילים ברמה כזו או אחרת. חלקם רעילים מאוד. פקעת הרקפת מכילה את הרעל ציקלמינין, שמצליח להתגבר על כל המכרסמים למעט דורבנים. יש רעילות גם בבצל החצב, בכל חלקי הנרקיס ובנץ החלב.
גאופיטים ים-תיכוניים אינם זקוקים להשקיה בקיץ. להפך, השקיה כזו עלולה להרקיב אותם. זה מה שהופך אותם למתאימים במיוחד לאזורנו, הלוהט בקיץ החם, עונה של יובש ממושך. וולצ'אק מאשרת זאת בהסתייגות: "יש גאופיטים מעטים שחיים דווקא בתנאי לחות, כדוגמת סחלב הביצות, אירוס הביצות, נימפאה ונופר. אבל ברוב הגאופיטים זה נכון. דווקא כשמנסים לגדל אותם בגינות או בתנאי השקיה הם בדרך כלל נרקבים. לא פעם זה קורה מרוב מוטיבציה של המגדלים להרבות בהשקיה שלהם, מתוך מחשבה שכך הם יגדלו מהר".
מכיוון שאיבר האגירה מכיל חומרי אנרגיה זמינים, מגוון מכרסמים חומדים אותו. כאמצעי הגנה לא מעט מהפקעות ומהבצלים רעילים ברמה כזו או אחרת. חלקם רעילים מאוד. פקעת הרקפת מכילה את הרעל ציקלמינין, שמצליח להתגבר על כל המכרסמים למעט דורבנים. יש רעילות גם בבצל החצב, בכל חלקי הנרקיס ובנץ החלב
ניצן ההתחדשות
אגב, גם השום והבצל שבמטבח (בצל גינה בשמו הרשמי) הם גאופיטים בצליים, וכמותם גם הנרקיס והשושן. חברה של כבוד במשפחת הגאופיטים היא הסתוונית. כשמה כן היא, פורחת בסתיו. במקרה של סתוונית היורה, מין הסתוונית הנפוץ בישראל, זה קורה ממש עכשיו, בחודשים אוקטובר עד דצמבר.
בכל אופן, ברור שרוב מוחלט של הצמחים בארץ פורח באביב, עם תום הגשם ועליית הטמפרטורות וכששפע חרקים צעירים רעבים למזון ופנויים להאבקה. זה כולל גם את רוב הגאופיטים, אבל עם כל הכבוד, נראה שייחודיותם של הגאופיטים של ארץ הקודש ניכרת לעין דווקא בעונה הנוכחית. מאגר המזון הזמין של הגאופיטים בדמות בצל או פקעת מאפשר להם להתיר לעצמם לפרוח דווקא בעונת הנבילה הכללית. בכל אחד מהחודשים פברואר עד מאי נמנים בישראל יותר מאלף מינים פורחים, ובשאר הקיץ וגם בחורף נמנים כמאתיים מיני צמחים פורחים בכל חודש, אך בסתיו יורד מספרם לשלושים עד חמישים מינים בלבד. ובכן, בעונה הזו הגאופיטים הם רוב מוצק של המינים הבוחרים לפרוח בעידן שבו נהוג לקמול: 85 אחוזים מהמינים הפורחים בסתיו הם גאופיטים.
גובהם של גאופיטים הצצים בסתיו, להוציא החצב כמובן, נמוך בהרבה מהרגיל. לעיתים הם מוותרים כליל על נוכחותו של גבעול ניכר לעין ופורחים ממש בגובה הקרקע. אבל אף שהגאופיטים הסתוויים בחרו להשקיע פחות בגבעול, הם השקיעו משאבים מרובים בפרחים עצמם. לגאופיטים הסתוויים יש הפרחים הגדולים ביותר בשוק. לעיתים פרחים ענקיים ממש. למה?
פרופ' אבי שמידע מהמחלקה לאקולוגיה באוניברסיטה העברית שאל את השאלה הזו בדיוק במאמר בכתב העת 'כלנית' והשיב ששוק ההאבקה בסתיו שונה וחוקי המשחק בו אחרים לגמרי מאלו שבאביב: בסתיו הפריחה דלה ומספר המאביקים מועט. מצד אחד אותם גאופיטים פורחי סתיו מועטים נהנים מהיעדר תחרות של ממש על מאביקים בעונה דלת פריחה, אבל מצד אחר הם חייבים ללכוד את תשומת הלב של החרקים המועטים למדי הפועלים בעונה הזו.
פרח ענקי הוא אסטרטגיית פרסום המתאימה לתקופה שנערכת בה מלחמה של ממש בין הפרחים על ליבם של כל זבוב ודבורה. מגה-פרח כזה נועד לסמן למאביקים המעטים באופן ברור את מקום הצוף. את הסתוונית, הכרכום והחלמונית לא היה אפשר לאתר אילו היו צמודי קרקע ובלא הפרח הענקי. ומצד אחר, בניגוד לאביב שטוף הצמחייה הירוקה, שבה יש לבלוט גבוה מעל פני השטח כדי לזכות בתשומת הלב של המאביקים, בסתיו הקרקע חשופה, ולכן אין צורך להשקיע בגובה. את האנרגיה הנחסכת מוויתור על גבעול משקיעים הצמחים בפרחים עצמם.
פרח ענקי הוא אסטרטגיית פרסום המתאימה לתקופה שנערכת בה מלחמה של ממש בין הפרחים על ליבם של כל זבוב ודבורה. מגה-פרח כזה נועד לסמן למאביקים המעטים באופן ברור את מקום הצוף. את הסתוונית, הכרכום והחלמונית לא היה אפשר לאתר אילו היו צמודי קרקע ובלא הפרח הענקי. ומצד אחר, בניגוד לאביב שטוף הצמחייה הירוקה, שבה יש לבלוט גבוה מעל פני השטח כדי לזכות בתשומת הלב של המאביקים, בסתיו הקרקע חשופה, ולכן אין צורך להשקיע בגובה
את הגאופיטים הפורחים בסתיו ובחורף המוקדם מחלקים לשניים: מבשרי הגשם, שהם גם מבשרי הסתיו, הפורחים מאוגוסט ועד תחילת אוקטובר, ובהם חבצלת, חצב, בן חצב וסתווניות, ומבשרי החורף, הפורחים בסוף אוקטובר, בנובמבר ובתחילת דצמבר.
במחצית השנייה של נובמבר ובמחצית הראשונה של דצמבר הסבירות לירידת כמות משקעים גדולה – יותר מעשרה מילימטרים – כמעט ודאית. זהו הזמן שבו נובטים הצמחים החד-שנתיים התלויים לחלוטין בגשם הזמין, ואז מתחיל גם הלבלוב של העשבים הרב-שנתיים ופני השטח מוריקים בהדרגה. זהו גם זמנם של מבשרי החורף, שעימם נמנים סתוונית היורה, סתוונית הנגב, כרכומים, נרקיס סתווי, נרקיס מצוי, חלמונית גדולה ואיריס הסרגל.
מבשרי הסתיו והחורף, אגב, הם תופעה האופיינית לא רק לישראל אלא גם למדינות אחרות באגן הים התיכון, שבהן הקיץ חם והסתיו יבש: דרום יוון, דרום איטליה ובמיוחד דרום ספרד. ברוב העולם גשמים יורדים גם בקיץ ומגוון פריחה עשיר ממשיך מעונת האביב דרך עונת הקיץ ועד עונת הסתיו. ומה בדבר אזורים אחרים בעולם בעלי אקלים ים-תיכוני, כמו קליפורניה, צ'ילה ואוסטרליה המערבית? לדברי פרופ' שמידע, באופן מעניין ובניגוד אלינו, מספר מיני הגאופיטים פורחי הסתיו שם זעום ביותר. בקליפורניה לדוגמה נמצא רק מין גאופיט אחד הפורח בסתיו. למה? מכיוון שבכל האזורים הללו מעט גשמי קיץ היורדים בחבלי הארץ הללו מספיקים כדי לפגוע ביתרון המובנה של הגאופיטים על פני כל האחרים ולהקטין את הכדאיות של הפריחה שלהם בעונה הזו.
פרופ' שמידע מציין עוד נתון מעניין: באביב מקדימים לפרוח הצמחים שבעמקים לפני אלו שבהרים, אבל פריחת הסתיו מתחילה דווקא ברום הגבוה, ורק אחר כך מגיעה הפריחה באזורים הגבוהים פחות. חלמונית גדולה פורחת ללא עלים ברוב הארץ בחודשים אוקטובר–נובמבר, אולם בראש החרמון היא מתחילה לפרוח כבר בספטמבר. באמצע ספטמבר, בזמן שהפריחה בארץ ובנגב נמצאת בשיא השפל שלה, פורחת בהר הנגב סתוונית הקליפות. רק אחר כך היא מופיעה ברום הנמוך. הסיבה לכך היא שהסתווניות, כמו רבים מהגאופיטים מבשרי הגשם, פורחות בעקבות התקצרות היום וירידת הטמפרטורה. ומכיוון שהטמפרטורה מקדימה לרדת בסתיו במקומות הגבוהים, ורק לאחר מכן היא יורדת גם במקומות הנמוכים, מקדימה שם הפריחה את האזורים הנמוכים יותר.
וולצ'אק אף היא מאשרת שפריחה סתווית של גאופיטים אופיינית במיוחד לאזור שלנו: "אם הולכים צפונה יותר, לאקלים הקר באירופה, גאופיטים פורחים שם בעיקר באביב. שם הבעיה העיקרית היא הקור, ולכן הגאופיטים מחכים בסבלנות עד סוף החורף, אבל אלו מצויים שם בעיקר בתוך יערות, ולכן ממהרים לפרוח לפני הלבלוב של העצים. אז יש עוד ביער מספיק אור כדי לפרוח. כשהעלים מתפתחים על העץ היער כבר נעשה די חשוך. באירופה אכן יש תופעה של מרבדי פריחה של גאופיטים ביערות באביב".
חובה להעתיק
חלק מרכזי מהגדרת תפקידה של רשות הטבע והגנים הוא להעתיק גאופיטים. ובעברית: לאסוף בצלים ופקעות של צמחים מוגנים משטחים המיועדים לבנייה ולהעביר אותם לאזורים בטוחים יותר להם. למעשה זו חובה המוטלת על כל קבלן במסגרת חוק התכנון והבנייה.
וולצ'אק: "יש הרבה מאוד גאופיטים, ורובם, לפחות האטרקטיביים שבהם, מוגנים על פי החוק. מכיוון שהפיתוח תופס שטחים עצומים, אי אפשר להציל את כל אלו שגדלים באזורים המיועדים לפיתוח, וגם אין לאן להעביר אותם. אנחנו לא מוצאים מקום מתאים שפנוי מגאופיטים אחרים. לא נכון לשתול אותם במקום שכבר יש בהם מינים אחרים של גאופיטים.
"אנחנו מחפשים בשבילם מקום בשטחים שאנחנו רוצים לשקם, ולא פעם באזורי גינון בשמורות טבע ובגנים לאומיים, כי זה מספק לגאופיטים הללו הגנה חוקית נוספת. כשמדובר בבנייה מתוכננת על שטחים גדולים מאוד, למשל כשעומדים לסלול כבישים או מסילות רכבת, יש בשולי הכביש המיועד או המסילה המתוכננת שטח המיועד לשיקום. במקרה כזה אנחנו לא מעתיקים את הגאופיטים אחד אחד אלא מסירים את כל השכבה העליונה של הקרקע עד לעומק עשרים סנטימטרים – העומק שבו מצויים הבצלים או הפקעות של הגאופיטים הרדומים – ומעבירים אותה בסוף התהליך לשטח המיועד לשיקום. לא הכול שורד בדרך הזו, כמובן, אבל זה הכי הרבה שאפשר לעשות.
"חוק התכנון והבנייה מחייב את הקבלן לעשות סקר סביבתי בהתאם לממדי המיזם, שבו בין היתר הוא מחויב לרשום ולסמן צמחים מוגנים בשטח. בהתאם לתוצאות הסקר אנחנו ברט"ג מורים לקבלן מה להעתיק ואיך. במיזמים שבהם אפשר להעביר את הקרקע עצמה מצילים 80–90 אחוזים מהגאופיטים. אני מניחה שמדובר בעשרות מיזמי הצלה כאלו מדי שנה בארץ.
"אני שותפה לקביעת הכללים העקרוניים ברמה הארצית, אבל מי שמעורב בפועל הם האקולוגים המחוזיים והמרחביים שלנו. הם עומדים מול הקבלנים והיזמים ומנחים אותם לפי המדיניות הכללית. ככלל אנחנו מחייבים יזם להעתיק את הצמחים. הוא עצמו לא יודע לעשות זאת, אבל הוא נעזר במשתלות שיש להן ניסיון בהוצאה של הגאופיט מהקרקע ובהעתקה שלו. במקרים שבהם לא מעבירים את כלל הקרקע אלא עוקרים ומעתיקים צמחים מסוימים, לא פעם משתלות לוקחות אליהן את הבצלים והפקעות ושותלות אותם מחדש עד שהמיזם מגיע לשלב השיקום שלו.
"חשוב לנו מאוד לשמור על זיקה של הגאופיט לאתר המקורי שממנו הוא ניטל. הרי אפילו באוכלוסיות צמחים שנפוצות בכל הארץ, פרטים ממקומות שונים בארץ שונים אלו מאלו מבחינה גנטית, ואנחנו לא רוצים לערבב ביניהם כי זה יכול לגרום פגיעה באוכלוסיות בר. לכן אנחנו משתדלים להחזיר צמח לקרבת המקום שממנו הוא ניטל, נאמר עד לסביבות עשרה קילומטרים מאתרו הראשוני.
"הדוגמה הראשונה והקלאסית להעתקה ולשימור של גאופיטים ובכלל שימור של צמחי בר בארץ הייתה כשסללו את כביש חוצה ישראל, כביש שש", מספרת וולצ'אק. "עד אז נהגו לשתול לצידי הדרך צמחים זרים ולא מקומיים, אבל זה עורר בעיות של אי-התאמה ושל התנגשות עם הצמחייה המקומית. זו הייתה הפעם הראשונה שהתגייסו האקולוגים, בהובלת אקולוגית הצמחים של הרשות דאז פרופ' אביבה רבינוביץ' ז"ל, בעזרת חישתיל והמשתלה בגבעת ברנר. זה היה המיזם הראשון, והוא הוכיח שאפשר להצליח בזה. הם הסתמכו לא רק על העתקה של גאופיטים אלא גם גידלו צמחים חדשים מזרעים של צמחים שגדלו בשטח".
מרגרטה וולצ'אק: "כשעומדים לסלול כבישים או מסילות רכבת יש בשולי הכביש המיועד או המסילה המתוכננת שטח המיועד לשיקום. במקרה כזה אנחנו לא מעתיקים את הגאופיטים אחד אחד אלא מסירים את כל השכבה העליונה של הקרקע עד לעומק עשרים סנטימטרים – העומק שבו מצויים הבצלים או הפקעות של הגאופיטים הרדומים – ומעבירים אותה בסוף התהליך לשטח המיועד לשיקום. לא הכול שורד בדרך הזו, כמובן, אבל זה הכי הרבה שאפשר לעשות"
וולצ'אק מציינת שהמאמץ לשמר את הגאופיטים, וכן הגדרת העניין בחוק, אינם עניין של מדינת ישראל בלבד, והיא מכירה מדיניות דומה גם באירופה ובארצות הברית. אני שואל אותה אם פעולות כאלו נעשות מתוך תחושת שליחות להציל ולשמר את הצומח בארץ. "זו גם שליחות אבל גם תסכול גדול", היא משיבה. "כי אי אפשר להציל הכול. בעצם זה פלסטר לפצע גדול מאוד. אנחנו מצילים בסך הכול אחוז קטן מהגאופיטים.
"כשסוללים כביש או מסילת רכבת, האזור שמיועד לשיקום הוא שטח קטן מאוד. בכביש שש הייתה בהתחלה גם רצועה יפה של צמחייה באמצע הדרך, אבל אחרי כמה שנים היו צריכים להרחיב את הכביש, והרצועה נעלמה. יש אזורים שבהם הצלה של הגאופיטים חשובה במיוחד, כמו בשרון. שם כמעט כל השטח כבר בנוי, וחשוב מאוד להציל את המעט שנותר".
