חכמים עומדים על ההבדל בין הציווי לבניית המשכן ובין הביצוע. הציווי החל מכלי המשכן ולאחריהם עבר אל המבנה עצמו, ואילו בביצוע הסדר היה הפוך – קודם כול נעשה המשכן ואחר כך כליו. השינוי הזה מצביע על שני ממדים שקיימים במציאות – ממד המחשבה וממד המעשה, שהם התנוצצות של הפעולה הא־להית העליונה ושל העשייה האנושית. בספרים הקדושים הם מכונים 'אור ישר' ו'אור חוזר'.
המחשבה מתחילה תמיד מהתכלית המבוקשת, ורק משם ניגשת לשלבים הנדרשים בשביל התכלית. משל לאדם שחושב לייצר מוצר מסוים ומשם ניגש לכל השלבים הנדרשים בשביל המוצר המוגמר. לעומת זאת, המעשה מתחיל מלמטה, מהאמצעים הרחוקים, עד שמגיע בסוף אל התכלית – המוצר המוגמר.
זהו הפער בין איש חזון ואיש מעשה. כוחו של איש החזון ברוח, בשמחה וברעננות, הבאים מתוך המחשבה על המוצר המוגמר. לעומתו, כוחו של איש המעשה הוא ביכולת להוציא את החזון אל הפועל בצורה מקצועית ומדויקת. דעתו מונחת בפרטים, בשלווה ורוגע, הוא בונה כל אחד מהם בצורה טובה ורק אחר כך עובר לשלב הבא. לפעמים אנשי חזון נטולי סבלנות ומתינות לתהליך הבנייה האיטי. לכן טבע ה' בסגולת הנשמות המעשיות את צינון הלהט של התכלית כדי שלא ידחקו תמיד אל התוצאה הסופית וידלגו על שלבים ופרטים חיוניים בבניין המעשי. אך הסכנה היא אובדן החזון – התעסקות מרובה בפרטים עלולה לגרום להצבת חזונות אחרים, חלקיים ורגעיים, תחת החזון הסופי הגדול.
החיבור בין משה לבצלאל הוא חיבור בין חזון ומעשה, בין שמיים וארץ, בין אור ישר ואור חוזר. משה מאיר את התכלית העליונה, מה שהיה במחשבה תחילה. ולכן דווקא הוא הקים את המשכן בפועל. סוף מעשה, שהוא הקמת המשכן בסוף פרשת פקודי, היה על ידו, כי דווקא אנשי החזון יכולים לחבר את כל השלבים המעשיים אל התכלית הגדולה. לעומת זאת, בצלאל היה המוציא אל הפועל, המיישם את החזון הגדול. ויש בשמו סוד גדול – בצלאל הוא הצל, והוא תולדה של האור, בן אורי. אם המוציא אל הפועל יחשוב שהוא עצמו האור, הרי שיהא בכך חורבן העולם ושקיעתו בסיאוב וקלקול. מנגד, אור לבדו לא יוציא את הכלים אל הפועל. לכן צריך שיהיה בצלאל, אך בן אורי. רק כך יהא חיבור אמיתי של חזון ומעשה, ותשרה השכינה במעשה ידינו.
החיבור בין משה ובצלאל הוא מפתח גדול גם להבנת תפקיד האומנות בעם ישראל והדרך שבה תהיה נאמנת לתפקידה ולא תסתאב. התורה מלמדת, שבצלאל ויתר האומנים עשו את המשכן בתבנית נאמנת לאותו 'משכן' שהראה ה' למשה בהר סיני. יש כאן מפתח גדול להבנת האומנות:
למעשה, האומנות היא יכולת ביטוי – היא לוקחת רגש או חוויה ונותנת להם ביטוי מוחשי, בצלילים או בצבעים וכדומה. האומן יודע לשרטט את התוכן הערכי המופשט בכלים רגשיים וחווייתיים, כך הוא מעמיק ומחזק את נוכחותו בנפש – אהבת אם לילדיה, געגועים לה', המיית התשובה ושמחת הישועה מופיעים ומאירים בלב על ידי יצירות האומנות. כך האומנות מסייעת לחיזוק הטוב שבאדם ולהצבתו במרכז החיים.
האומנות כשלעצמה היא 'כלי' ולא תוכן. הקב"ה יצר את האומנות כדי שתשמש ככלי ביטוי לתוכן של קודש, כדי להעצים ולחזק בנפש את הערכים הנכונים. זו מטרתה וזה יסוד קיומה. במובן זה יצירות אומנות הפונות ללבות את התאוות והיצרים, חוטאות לתפקידן וייעודן, הן עיוות וניצול לרעה של הכלי היקר שהקב"ה ברא בעולם בשביל להרבות בו את האור והטוב. וכשמעריכים את יצירות האומנות רק לפי כישרון הביטוי שבהן, בלי לשים לב לערכו של התוכן המובע בהן, חוטאים למהות האומנות ולנשמתה.
זה סוד החיבור בין משה ובצלאל – להורות לנו שדווקא התורה, אור ה' העליון, הוא הנשמה של האומנות, הוא מקור שפע היצירה, ואותו צריך להביע. וכך יהיו האומנים שותפים עם החכמים והצדיקים, לרומם את החיים שיהיו ערכיים וישרים ולהעצים את הקדושה בחיי עם ישראל.
תחילת כל יצירה צריכה להיות בנשמה, בחיבור חי ועמוק בין האומן ובין קדושת הנשמה. האומנים הגדולים, חכמי הלב, יודעים לפרוט על נימי החיים. הם מתחברים אל ערכי התורה והמוסר ונותנים להם ביטוי רענן, בצליל, במילה במכחול ובצבע, וכך מסייעים להמונים להתחבר אל עצמם, אל נשמתם ואל ה' יתברך.
