מלחמת המלך הפילוסוף במלך ההיסטוריון

בן סבו

לפני שלושת אלפים ושמונה מאות שנים התחולל בעולם התרבותי מאבק אימתני בן שני ענקי אדם על עתיד האנושות, על זהות יורשו־ממשיכו של האדם הראשון.

נמרוד בן כוש מלך שנער גיבור ציד מצד אחד, ומן העבר השני אברהם העברי, שובר פסלי העבודה הזרה של תרבות ארם.

האחד ייסד מגדל הדוחק שמיים, המנסה לברוא עולם חדש. לייסד חוקים משלו. בבל. בב־אל. 'שער הכוח' בארמית.

השני קיבל שליחות והבטחה להוליד עם. עם הבונה את בית הבחירה. בית שהוא ההפך המוחלט לבבל. הניגוד הקוטבי. 'שער השמיים'. שער להקשבה לדבר ד'. שמע ישראל. שמע למה שמתחולל.

 

המאבק בין כוחות אלו מתנהל מאז ועד היום. ויש לו השפעות עצומות וישירות על חיינו.

המאבק הוא בשאלה 'ממה עשוי האדם. ממה עשויים החברה והתרבות'.

האם האדם צריך  להיות בנוי מערכים מופשטים, כדברי המלך הפילוסוף, או האם צודק המלך ההיסטוריון והוא עשוי מזהות.

לדידו של המלך הפילוסוף, שיא פסגתו של האדם הוא בחתירה אל הערך המופשט. כאשר החברה כולה תסכים לשאוף אל ערכים מופשטים, כמו שוויון, חירות, אחווה, טוב, סובלנות, פלורליזם וכולי, האדם יגיע לגן עדן עלי אדמות. אם כך, מה הדבר שעוצר את הנהירה אחר ערכים מופשטים? בין היתר ובעיקר – הזהות. הזהות משרישה את האדם למטה. כריתת השורשים היא השחרור העליון אל עבר המופשט הפילוסופי. לכן, הצו המוסרי החשוב ביותר במסע אל אותו גן העדן – כלה, שרוף והשמד כל זהות. כרות לילדים את איברי הזהות. צור טינה ונתק בין הדור הזה לקודמו. מחק קשר העם למדינתו היהודית. הפשט מוסד המשפחה באמצעות עיני הביקורת השיפוטית. גרוס הכל עד דק.

המציאות בשביל המלך הפילוסוף הרי אף פעם לא די טובה אל מול הערכים המופשטים, וכמובן במקרה כזה אין הבעיה בהגדרת ה'ערכים'; הבעיה היא במציאות, שאותה, כאמור, צריך לדרוס.

כל הבריא ברוחו קיבל עכשיו היפוך בבטן של תחושת קבס. אך במערכה הציבורית דרוש בירור: איפה בדיוק נמצא הכשל הלוגי של אותו מלך?

מפתיע כמה שזה פשוט – ערכים מופשטים פשוט אינם באמת קיימים. אין דבר כזה 'שוויון' כשלעצמו. יש רק שוויון של משהו ביחס למשהו אחר. ואז נשאלת השאלה: מה אתה בעצם רוצה להשוות? איזה פרמטר? האחד עשיר, האחר עני. האחד חכם, רעהו טיפש. האחד עצוב, זולתו שמח. האחד חלש, חברו חזק. כל פרמטר שתקבע יהיה בשבילך התירוץ לעשות ככל העולה על רוחך ללא דין וחשבון, משום שלערך מופשט אין מציאות בפני עצמה. לכן, למשל, הכנסת ערך 'השוויון' כחוק יסוד – ולכן ככלי נשק חדש לבג"ץ – היא כוח חסר מעצורים.

שימו לב שבפוליטיקה המערבית יש שני מחנות המכנים את עצמם 'ליברלים', חופשיים. בהתחלה היו אלו שטענו בעד שחרור מהתערבות האגרסיבית של המלך. תן לנו את החירות לעצמאות אישית וקהילתית. אחר כך זה התהפך לחלוטין ונהיה כלי הנשק של דוגלי ההתערבות המדינתית, בעד שליטה אבסולוטית של המדינה בכל חיי האדם כדי 'לשחרר' אותו מהדיכוי של הזהות, המשפחה, הקהילה. או כמו שאמר יו"ר מרצ – "אתם מדברים על חירות, אבל איזו חירות בכלל יש לאדם שלשכן שלו יש יותר כסף ממנו?" ובכך הוא שינה לחלוטין את המושג חירות למושג ההפכי ממנו – שוויון קומוניסטי, ובאמצעותו הוא מקדם תפיסת עולם.

אז מה זה להיות פלורליסט? או דמוקרט? אולי הומניסט? מול מי, למשל, הפלורליסט לא יהיה פלורליסט? מול מי שיתנגד לפלורליזם? או מי שיהיה אלים? אז אתה לא בעצם פלורליסט כי יש משהו חשוב יותר מזה ששולל את הפלורליזם שלך.

ניקח למשל את חוק יסוד 'כבוד האדם'. אולי לכבד אדם משמע לאסור הריסת בית מחבל? אולי לכבד אדם יהיה לאסור בחוק עבדות? אולי לכבד אותו יהיה לאסור בחוק כריתת איברים כמו איברי מין? אולי לכבד אדם יהיה לקנות לכל אחד אוטו ולעשות לו טיפול שיאצו פעם בשבוע? אם כך, מהם 'עקרונות היסוד של השיטה המשפטית' שלנו? שיאצו?

 

עיסוק מוכוון ערכים מופשטים הוא כניסה אל עבר 'משחק שפה'. סחרור מעגלי חסר כל אחיזה. כל הפילוסופיה המופשטת היא כזאת. דמיינו כלב שגילה פתאום שיש לו זנב, והוא רודף אחריו במעגלים. כבר אלפיים וחמש מאות שנה מאז אפלטון ועד אהרן ברק. יותר מתשעים אחוז מהפילוסופיה המערבית היא אותו כלב שיכור, סחרחר, מוכה כלבת מידבקת וחסר כל תכלית.

כאשר הפוליטיקה, האקדמיה והמשפט רואים את אותו כלב כבסיס הערכי־אינטלקטואלי שלהם לעשייתם הרודנית, אנחנו נכנסים למקום מסוכן של אנטי־מציאותיות, שבויים בסמים של דמיון, ומשם לניוון התרבות וכילויה.

עיסוק מוכוון ערכים מופשטים הוא כניסה אל עבר 'משחק שפה'. סחרור מעגלי חסר כל אחיזה. כל הפילוסופיה המופשטת היא כזאת. דמיינו כלב שגילה פתאום שיש לו זנב, והוא רודף אחריו במעגלים. כבר אלפיים וחמש מאות שנה מאז אפלטון ועד אהרן ברק. יותר מתשעים אחוז מהפילוסופיה המערבית היא אותו כלב שיכור, סחרחר, מוכה כלבת מידבקת וחסר כל תכלית

שובו של המלך ההיסטוריון

המלך ההיסטוריון, לעומת זאת, לא מבסס את חייו ואת תפיסת מדינתו על משחקי שפה מופשטים.

הקרקע שלו אינה בטון מוחלק כמו אצל חברו.

הקרקע שלו רוויה בשורשים איתנים ויציבים, עמוקים ודולי מים.

אין מדובר בהיסטוריון הזוכר את שעת שתיית התה של מלכת אנגלייה. מדובר במלך הקשוב לעבר. הקשור לאמיתות הנצחיות שהוא דולה מהעבר. מהניסיון. מהמסורת.

המלך ההיסטוריון יודע שמה שבאמת מניע את העולם הוא זהות. שמה שמאחד קולקטיב הוא עבר עם סיפור אמיתי, עשיר ומשותף, שאיפה מאוחדת לעתיד. שהאדם, החברה, התרבות והמוסר, עשויים מסיפור ולא ממספרים. מאתוס ולא מלוגוס. ולכן רק מורשת, עבר ומסורת יכולים להיות השראה בונה.

ילד יהודי לא גדל על 'חסד' כמושג מופשט אלא הוא גדל על סב סבו אברהם אבינו, שביום השלישי למילתו חיכה "כּחֹם היום" לבוא האורחים הערביים. זוהי מבחינתו הטמעה של מידת החסד של סב סבו. הוא גדל על גבורת יצחק. על תום אוהל יעקב. מספרים על הרצי"ה שהיה פותח כל שיעור בחצי שעה של לימוד על האבות.

במסורת ישראל אין ולו ערך מופשט אחד. יש רק תורה שהיא מסורות אלוקיות של היסטוריה, סיפורים ומצוות מעשיות. אפילו העיסוק בספירות ומידות בתורת הסוד, הוא רק לאחר מילוי כל התודעה והלכות החיים בפשט התורה במשך שנים, ורק על גבי שורשים מוצקים אלו יציקת תוכן נוסף שגם הוא מורשה ממסורת ישראל ולא מ'משחקי שפה לוגיים מטאפיזיים'.

המלך ההיסטוריון עושה קידוש בשבת ונזכר במאורה של יציאת מצרים. הוא מקבל תורה בשבועות ונזכר איך עמדנו כולנו, פיזי, בהר סיני. הוא מקיים משתה פורים וחושב על אסתר ומרדכי. אנשים ממשיים באירוע ממשי. על גביו וממנו הוא גם עוסק ברעיונות, בתובנות, אך רק מכוח המציאות. רק מכוח הלכה מדוקדקת לפרטי פרטים מעשיים, הוא משתעשע בעומק תורת טעמי המצוות. הוא תמיד מחובר. כך גם אומתו. הוא יודע שאין דבר כזה מדינה דמוקרטית. הוא יודע שיש דבר כזה מדינה יהודית, שמשתמשת, כאמצעי ולא כתכלית, בשיטה דמוקרטית.

נחזור למגדל בבל, אחד ההפכים הבולטים לאברהם ולעם ישראל. אותו ניסיון לאחד את האנושות סביב רעיון חדשני מנותק זהות, נגמר דווקא בבלילת שפתם של העוסקים במלאכה. כל מגדל הקלפים הזה של משחק השפה המופשט קרס בבת אחת אל תוך המציאות ברגע שהשפה המדוברת לא הייתה מוסכמת. פיצוץ אלים של פוליטיקת זהויות ושפות. לעומת זאת, הפוך בדיוק, אל ארץ אבותינו חזר עם ישראל אחרי אלפיים שנה ממאה ארצות ומאה שפות שונות ומשונות, אך עם זהות, שורשים, אתוס, מורשת ושאיפת עתיד מוחשי משותפת. מה שלא הספיק כדי להשאיר את בוני המגדל באותו מקום לבל יפוצו לכל הרוחות, הוא שאיחד וקיבץ את עם ישראל בפועל מתוך כל אותן רוחות שמיים. לא מופשטות השפה הפילוסופית־משפטית, רק הזהות.

בהתנתקותנו מהזהות אנחנו נשענים אך ורק על השפה. דא עקא שהשפה עצמה היא שחייבת להיות נשענת על הזהות. רק מכוח הזהות היא יונקת את פרשנותה. אין משמעות לשום מילה בלי ההקשר שלה לזהות, למסורת שממנה באה. אם היא ניתקת ממקור חייה, אנחנו בהכרח נכנסים לכשל המובנה של 'משחק שפה', של הכלב הרודף אחרי הזנב של עצמו מבלי יכולת לזוז.

והדבר הזה, משחק השפה הפנים־שפתי, הדמיוני, המתרחק אט אט מהמציאות, מוביל לשיגעון הרוח, עד כדי חוסר היכולת להגיד מהו טוב או רע. מה זה איש או אישה. כי כשלרוח אין מעמד יציב, הכול הגיוני או מפורק באותה מידה.

בעבר, למשל, היה הוויכוח בין 'מחנה השלום' למחנה ארץ ישראל, שתומצת בפלייר הקליט 'קדושת החיים או קדושת האדמה?' אך האמת היא שאין פה צד שאוהב יותר את השלום, הוא רק אוהב את המופשטות הדמיונית. הרי מחוץ לעולמות הדמיון אין שלום וחיים ללא ארץ. אין דמוקרטיה וחירות ללא מדינה יהודית. אין בריאות נפשית ואמון ללא משפחה

 

במציאות חיינו

ההבדל בין צ'רצ'יל ההיסטוריון, הבריטי היחיד שזיהה את מהלכי היטלר שנים אחורה, לבין צ'מברליין המדומיין וכל שאר אומתו החותמים על הסכם פיוס מינכן ופורסים שטיח אדום לפלישה הגרמנית, ייזכר לעד, גם אם לא יופנם.

 

בדורנו המנהיגים המייצגים את שני הצדדים הללו הם ממש האבטיפוס של אותם המלכים.

האחד – אהרן ברק, משפטן השבוי במשפטיו המופשטים וחושב שדרכם יהפוך את המציאות לכל מה שעולה על רוחו.

ומנגד – ככל הנראה גדול המדינאים החיים כיום בעולם, על תפיסתו המציאותית בהקשרה ההיסטורי. לא במקרה הוא בן של היסטוריון.

אכן יש לציין, אותו גדול, בנימין ידיד ד', הוא המלך ההיסטוריון רק של גוף העם, הביטחון והכלכלה, ואף כי מכבד מאוד, אינו מתעלה ללמוד ברצינות את ההקשר ההיסטורי של רוח העם. את הייעוד שמעל הגורל. את דוד שמעל יוסף. את ירושלים שמעל ציון. מהלכים עמוקים דורשים גדילה.

 

כמו כן, אין אני אומר שכל היסטוריון יהיה בהכרח ישר בדעותיו. אני כן אומר מה שריה"ל בספר הכוזרי מחנך אותנו אליו, שמשם צריך להתחיל. מלהשריש את כל תרבותנו וערכינו על שורשי העומק של זהותנו. סיפורינו.

כל מחלוקת צריך לבחון בכלים אלו. בעבר, למשל, היה הוויכוח בין 'מחנה השלום' למחנה ארץ ישראל, שתומצת בפלייר הקליט 'קדושת החיים או קדושת האדמה?' אך האמת היא שאין פה צד שאוהב יותר את השלום, הוא רק אוהב את המופשטות הדמיונית. הרי מחוץ לעולמות הדמיון אין שלום וחיים ללא ארץ. אין דמוקרטיה וחירות ללא מדינה יהודית. אין בריאות נפשית ואמון ללא משפחה.

במציאות יש זהות. וזהות היא זהות. זהות בעם ישראל היא זהות רוויה. זהות שיש בה דקדוקי הלכה מיקרו־אטומיים ופירושי מקרא עמוקים. זהות שיש בה כבוד תלמידי חכמים לרב ראשי אמיץ שכל האיחוד האירופי והרפורמים נלחמים בו. זהות שיש בה גוף. מהות. שהרעיונות הם רק הפועל היוצא של השורשים האלו, אך לא באים להחליף אותם – דבר שיאבד להם את זכות קיומם.

 

כשמתנתקים לרעיונות דמיון מופשטים, כשזה מה שממלא את העולם הערכי של האליטה, כשלשפה אין אחיזה של שורשים, אז אפשר במילים נאורות לגרש יהודים מביתם, למסור 40,000 נשקים לאויב, לתת לו את עתודות הגז שלך ולפרק את הזהות היהודית של המדינה, זהות שהיא מלכתחילה הסיבה והתכלית העצמית שלשמה התאספו לכאן יהודים מכל קצוות תבל והוקמה אותה מדינה, זהות המחייבת את המשך קיומה.

זהו מאבק מלך ההתפלספות במלך הנצח.

המלך המשוגע ממשחקי שפה – מול המלך היהודי.

זה מאבק של החיים מול ההזיות.

והחיים הם שינצחו. זה ודאי. כשנתחיל לחיות.