השבוע חגגנו את ל"ג בעומר. פעם היינו רואים ילדים מסתובבים, דוחפים עגלות ומחפשים קרשים למדורה, אבל היום כבר לא תראו את זה. מבחינת רבים מהילדים ל"ג בעומר הוא בעיקר יום חופש שלעיתים עושים בו פיקניק או טיול עששיות. אין דבר מעבר לזה.…

אומרים שאין ייאוש בעולם, שאין רע יורד מלמעלה. הקדוש ברוך הוא נותן בשפע, וכל שעלינו לעשות הוא להכין את הכלי לקבל את השפע, שנכין עצמנו לגאולה.

אני כותבת את הטור הזה ביום ראשון השבוע. ביום שלישי יצוין יום הזיכרון. כבכל יום זיכרון ייסע גיל על הבוקר לאסוף את אחיו, והם ייפגשו עם שאר האחים ליד קברו של חמי, גיורא ססובר ז"ל, בבית העלמין הצבאי בחיפה.…

בכל שנה בפסח עולה מחדש השאלה איפה נערוך אותו. בעבר הייתה ארוחת הסדר בסך הכול עוד ארוחת ערב שבה צריך גם לקרוא המון עד שמגיעים לאוכל. תחושה של בואו נסיים עם זה, יאללה מהר עד האוכל. עד שאירחתי בביתי סדר בפעם הראשונה לפני כעשור לא חשבתי בכלל על קטניות כן או לא ואפילו לא על כשר לפסח.…

בשנת 2016 ירה החייל אלאור אזריה במחבל שהיה שכוב על הקרקע פצוע לאחר שזה דקר חייל אחר בחברון. האירוע אירע בסביבות שמונה בבוקר, ובזכות צלם של בצלם שהיה במקום, הוא פורסם בכלי התקשורת כבר בשעה שתים עשרה וחצי בצהריים. עוד לפני סוף היום, ומן הסתם לפני מסקנות התחקיר שנעשה, גינה הרמטכ"ל איזנקוט את האירוע: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל".…

השבוע הודיעו לנו שהקואליציה ניהלה עם עצמה משא ומתן ו'ריככה' את הרפורמה המשפטית המרוככת בלאו הכי שהציג שר המשפטים לוין במסיבת עיתונאים פומפוזית, שבה מנה את סעיפי החלק הראשון של הרפורמה. אחרי ששמעתי אינסוף ניתוחים וחוות דעת כאלה ואחרות, יש מסקנה אחת שאין לברוח ממנה: הימין בצרות.…

השליטה האבסולוטית במדינה התעוררה משנה וחצי של שנת יופי ופועלת כעת לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה

האמת היא שאני מודאגת. אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, ונדמה שזה לא המצב בקרב קומץ מפגינים שמאיימים לערער את יציבות המדינה. קומץ פתיתי שלג שאסור לבקר ודעתם שווה בקלפי יותר מדעתנו.…

יש משהו מאוד שטחי בעולם הזה של תל אביב. כולם יוצאים עכשיו מורעלים להפגנות ודוחפים את הנושא לבתי הספר ולקבוצות ואטסאפ כיתתיות ויודעים לדקלם דפי מסרים כתובים היטב, וכולם מאוד בתוך זה, אלה מה? הכול מהפה ולחוץ. רוב רובם של המפגינים אינם יודעים על מה ההפגנה, וזה עצוב מאוד.…

בחיי שזה מרגש יותר מהלידה. כך הרגשתי בעלייה לתורה של הבן הבכור שלנו שערכנו בכותל המערבי. שלושה ימים לא אכלתי ולא ישנתי עד לרגע הזה שאני באמת לא יודעת להסביר אותו במילים.

במקום שבו גדלתי טקס בר מצווה או בת מצווה היה בעיקר אירוע להמוני משתתפים בערב באולם אירועים.…

אני באמת חושבת שאבדה הבושה. כשהתיישבתי לכתוב את הטור השבוע הרגשתי בטן מלאה כל כך על כל מה שקרה וקורה בארץ, שלפעמים אני חוטאת בתחושת ייאוש. איך נחזור מכאן להיות עם אחד שיודע להתאחד ברגעים הקשים? איך נסתכל זה לזה בעיניים ונדע שאנחנו משפחה?…

מי מדבר על מהפכה משטרית? איך קרה שנקלענו לסיטואציה שבה אנחנו רבים זה עם זה עד כדי כך שאפשר ממש להרגיש את אדי השנאה דרך קבוצות הוואטסאפ? השבוע הזה בתל אביב הורגש כמו שדה קרב, והימנים שבקרבנו הרגישו שהם נלחמים בשוחות.…