בחיי שזה מרגש יותר מהלידה. כך הרגשתי בעלייה לתורה של הבן הבכור שלנו שערכנו בכותל המערבי. שלושה ימים לא אכלתי ולא ישנתי עד לרגע הזה שאני באמת לא יודעת להסביר אותו במילים.
במקום שבו גדלתי טקס בר מצווה או בת מצווה היה בעיקר אירוע להמוני משתתפים בערב באולם אירועים. כל נושא העלייה לתורה בבר המצווה לא היה עניין מיוחד. אין ספק שהוריי למשל התרגשו בעלייה לתורה של אחי, ובכל זאת המקום המרכזי יותר ניתן לאירוע שנערך בערב.
כל חשיפה שלי ליהדות, חשיפה עצמאית ובעיקר שלא דרך התקשורת, הבהירה לי שיש עולם שלם שלא ידעתי שקיים. עולם שלם ש'נשכח' ממני לפני שהייתה לי הזכות להכיר ולדעת, וגם מההורים שלי הוא נשלל. זה לא התחיל היום ואפילו לא בארבעים השנים האחרונות, אלא ממש מקום המדינה
כשגיא נולד לא הבנתי כלום במשמעות העניין של להיות יהודי. אומנם כבר אכלתי רק כשר, אבל זה נבע בעיקר ממניעים בריאותיים. תהליך הלידה היה ארוך מאוד (שלושים ושתיים שעות!) אך כל הזמן היה לי בראש שאני רוצה שיהיה טקס פדיון הבן. אף אחד אצלנו לא שמע על הטקס ולא הכיר אותו כלל. מרגע ששמעתי שיש דבר כזה, החלטתי שאני אצליח. אין לי הסבר הגיוני מדוע כך חשבתי ולמה התעקשתי. הרופאים נכנסו פעמים רבות לחדר הלידה ואמרו שאי אפשר לחכות עוד וחייבים ניתוח קיסרי, ולמרות זאת הצלחנו בעלי ואני להדוף אותם עד לרגע המיוחל, כמובן בעזרתן של המיילדות שהיו איתנו ווידאו שהכול בשליטה ולא חוצה את רף המסוכנות.
לפני הלידה מאוד רציתי שאת הברית יעשה רופא ולא מוהל. הרי אם חלילה יקרה משהו, וכעורכת דין שלמדה לעומק את מקצוע הנזיקין הכרתי מקרוב את פסקי הדין בנושא, אנחנו רוצים שיהיה מי שידע לטפל בבעיה. אבל בעלי רצה מוהל, וכך נחלקו דעותינו. לא התכוונתי לוותר. אני לא אסכן את הבן שלי. לשמחתי גם הוא לא התכוון לוותר, ואז נפגשנו עם חברים טובים מאוד, שומרי תורה ומצוות, והם סיפרו לי איך הסבא מל את כל הנכדים, עד כמה חשוב הבכי של התינוק וכמה הניסיון חשוב במקרים כאלה.
לאחר ישיבה ארוכה עם החברים ועם בעלי הסכמתי לאפשר למוהל הכי הכי, למפקח על המוהלים, לערוך את ברית המילה. אין מילים בפי לתאר את האיש המופלא הזה, כמה רגישות ועדינות הפגין וכמה הרגשתי שבננו נמצא בידיים טובות. הבנתי שאני צריכה להתחיל לסנן את כל ההפחדות שאני שומעת ולנסות להבין יותר את המשמעות של הטקסים המיוחדים שאנו עורכים בנקודות הכי חשובות בחיים שלנו. למותר לציין שהוא מל גם את בננו השני.
כל חשיפה שלי ליהדות, חשיפה עצמאית ובעיקר שלא דרך התקשורת, הבהירה לי שיש עולם שלם שלא ידעתי שקיים. עולם שלם ש'נשכח' ממני לפני שהייתה לי הזכות להכיר ולדעת, וגם מההורים שלי הוא נשלל. זה לא התחיל היום ואפילו לא בארבעים השנים האחרונות, אלא ממש מקום המדינה.
יש טעות בחשיבה כאילו הציונות שהביאה אותנו לארץ הקודש היא שמחזיקה אותנו כאן ואילו היהדות היא שמחזירה אותנו אחורה, חשוכה ופרימיטיבית. אותם אנשים וגופים שעסוקים תדיר בהדרת היהדות או בשינויה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בינה לבין דתות אחרות, שכחו שאפילו הרצל, שהוא עצמו לא היה איש דתי, בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הראשון אמר כי הציונות היא שיבה אל היהדות לפני שהיא חזרה אל ארץ היהודים.
אני בהחלט יכולה לומר שאחרי שצפיתי בבן שלי, הנסיך הבכור שלי, קורא בתורה כשלידו אבא שלו עטוף בטלית ותפילין, הרגשתי חיבור מחודש עמוק וחזק לשורשים. כל כך מרגש לראות איך ילד הופך לנער ופתאום ממש נראה כמו גבר
כפי שביום הולדתי בעלי ארגן אוטובוס עם כמה חברים אמיצים לביקור במערת המכפלה כדי שיראו בפעם הראשונה את המקום הקדוש הזה, גם הפעם ניצלנו את מעמד בר המצווה כדי לעשות אירוע בעיר דוד ולהביא לשם משפחה וחברים קרובים שכנראה לעולם לא היו מגיעים למקום לולא החגיגה שלנו. החשיפה למקומות הקדושים והמיוחדים, כאלה שהם לעיתים חוששים להגיע אליהם משום ששומעים עליהם בחדשות בהקשר פחות נעים, היא חלק מהמטרה שלנו. אנחנו חופשיים להסתובב בכל פינה במדינת ישראל, ואל לנו לפחד להגיע, בעיקר לא למקומות הקדושים שלנו. אחד המשפטים המשמחים ששמעתי לאחר האירוע היה שבכלל לא פחדו להיות בכותל או בדרך לעיר דוד. כך צריך.
אני בהחלט יכולה לומר שאחרי שצפיתי בבן שלי, הנסיך הבכור שלי, קורא בתורה כשלידו אבא שלו עטוף בטלית ותפילין, הרגשתי חיבור מחודש עמוק וחזק לשורשים. כל כך מרגש לראות איך ילד הופך לנער ופתאום ממש נראה כמו גבר. לראות את הגברים שבמשפחה שלנו עטופים בטלית ואומרים שמע ישראל ביחד זו חוויה מרוממת. גם אנחנו וגם אורחינו, שברובם אינם מבקרים רבות בירושלים, בכותל או בעיר דוד, התרגשו, התחברו ושמחו איתנו.
סיימנו את היום שמחים ומרוצים אך מפורקים לגמרי. בדרכנו חזרה הביתה דיברנו על כל החוויות וכמה מיוחד היה היום, ופתאום עלתה השאלה הכמעט מתבקשת: "מה נעשה בבת המצווה שלי?" בשנה הבאה תחגוג בתנו בת מצווה. אחרי אירוע כזה צריך תגובה הולמת, ושא-לוהים יעזור לנו. רעיונות להפיכת המאורע למשהו מעבר לבוק בת מצווש יתקבלו בברכה.
