בשנת 2016 ירה החייל אלאור אזריה במחבל שהיה שכוב על הקרקע פצוע לאחר שזה דקר חייל אחר בחברון. האירוע אירע בסביבות שמונה בבוקר, ובזכות צלם של בצלם שהיה במקום, הוא פורסם בכלי התקשורת כבר בשעה שתים עשרה וחצי בצהריים. עוד לפני סוף היום, ומן הסתם לפני מסקנות התחקיר שנעשה, גינה הרמטכ"ל איזנקוט את האירוע: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל".
גם שר הביטחון דאז בוגי יעלון יצא בהצהרה דומה, ואף נאם מעל בימת הכנסת: "המפקדים בשטח הבינו שיש פה אירוע חריג של חייל שסרח ולא של גיבור". ראש הממשלה נתניהו גם הוא גינה את אירוע באותו יום שקרה, אך שלא כשר הביטחון, לאחר ימים מספר ריכך את אמירתו: "חיילי צה"ל, הילדים שלנו, עומדים בפני התקפות טרור רצחניות מצד מחבלים שבאים להרוג אותם". ראש הממשלה אף שוחח עם אביו של אזריה והביע חמלה כלפי המשפחה, שהייתה במצוקה.
מייד לאחר שפורסם האירוע יצאתי להגנתו של החייל, עוד לפני שידעתי מה קרה או לא קרה. אותי לימדו שחיילי צה"ל כולם הם כמו הילדים שלנו. כל אחד ואחד שלא מגיע הביתה לקידוש, שלא ראה את המשפחה תקופה ארוכה או אפילו מי שספון באיזה חדר בקריה, הוא כמו הילד שלי.
לא מזמן חגגנו בר מצווה. לפני שנמצמץ הבן שלנו יתגייס וישרת את מדינת ישראל. גם אני הייתי רוצה שבכל תנאי, בכל מקרה, כמו שהוא ישמור עלינו, הם, מפקדיו, ישמרו עליו. אוי לנו אם אימהות יתחילו להרגיש שלא הפקידו את ילדיהם בידי מפקדים הראויים לכך.
מי שזעזעו אותי במיוחד היו הורים לילדים שטענו בתוקף: "הילד שלי לא היה עושה דבר כזה! אזריה הוא לא הילד של כולנו!" לא עזרו הניסיונות להציג את הדברים אחרת. הרי ייתכן שחייל טועה, ייתכן שעשה מעשה שראוי שייענש עליו, אך שמפקדיו יפקירו אותו? איך ייתכן שנשבר משהו בסיסי כל כך בחברה שלנו?
המסקנה המתבקשת בעיניי היא שהאירוע הזה היה שורש תופעת הסרבנות שאנחנו רואים היום אצל מי שהפקדנו בידם את הטכנולוגיה היקרה ביותר, קבוצה פריבילגית המוסללת לתפקידים הבכירים ביותר ואינה מתבלבלת לרגע – ומפקירה את ביטחון ישראל. אותה קבוצה שכחה שאין לה זכות קיום ללא חיילים כמו אזריה, חיילים האחראים להמראת המכונה היקרה שהם מטיסים.
משהו התפרק בסמל הזה שצה"ל מייצג. כן, גם השימוש בצה"ל בגירוש פגע מאוד בסמל אך הסרבנות היא שחיטה של הפרה הקדושה ופירוק המארג העדין של החברה הישראלית. על הדבר הזה אחראיים אלה שהפקדנו כולנו, אזרחי המדינה, את חיינו. מי היה מאמין.
המסקנה המתבקשת בעיניי היא שהאירוע הזה היה שורש תופעת הסרבנות שאנחנו רואים היום אצל מי שהפקדנו בידם את הטכנולוגיה היקרה ביותר, קבוצה פריבילגית המוסללת לתפקידים הבכירים ביותר ואינה מתבלבלת לרגע – ומפקירה את ביטחון ישראל. אותה קבוצה שכחה שאין לה זכות קיום ללא חיילים כמו אזריה
הבריונות שהפגינו הטייסים הסרבנים היא שיטה שהשמאל נוקט זה שנים רבות. זו הדרך להשתיק את הצד השני, להגחיכו ולהשניא אותו על החברה כולה. אלה הם הבריונים האנטי-פטריוטים, כפי שמכנה אותם בן שפירו בספרו 'בריונים', ניידים, כפי שמכנה אותם גדי טאוב, ישראל הראשונה לשיטתו של אבישי בן חיים.
השמאל מלא באנשים שרואים עצמם חלק מהעולם הגדול אגב התכחשותם לזהותם היהודית. מדינת ישראל נוסדה על הזהות היהודית ועל ההבנה שעם ישראל זקוק לבית לאומי. במגילת העצמאות, עוד סמל לאומי שהם אוהבים להשתמש בו, לא תמצאו את המילה "דמוקרטית" אף לא פעם אחת, ולעומת זאת הוכרז בה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
אלה לא אנשים פטריוטים גם אם יזעקו את המילים הללו במלוא גרון כל מוצ"ש באיילון. פטריוטיות היא משהו פנימי, הרגשת שייכות לעם ולמדינה, משהו שורשי שאתה גדל איתו. זה לא אומר שהמדינה אינה טועה ושאין מקום לשיפור, אבל ישראל היא בסוף מדינה שאומות העולם נושאות אליה עיניים – אור לגויים.
הסרבנים, המוציאים דיבת הארץ, השובתים ללא הצדקה, האנטי-פטריוטים, הגדירו מחדש את הפטריוטיות כדי שתתאים לסדר היום הפוליטי שלהם. מתברר שהפטריוטיות המסורתית היא בריונות, אלימות, ובגדול שורש כל הרע, כי הם מי ש"נלחמים על הדמוקרטיה", ואילו הצד השני… לא. באצבע מאשימה הם קובעים שהצד השני הוא רע כי אינו דמוקרטי.
חשוב להדגיש: אין שום דבר דמוקרטי או ליברלי בהתנהלות שלהם. השתקה והגחכה אינן שיטות לגיטימיות בדמוקרטיה מתוקנת, שבה אמור להיות שיח של דעות. זוהי בריונות. הם משתמשים בערכים הדמוקרטים ובעקרונות של הימין, הדוגל בחירות הפרט, כדי לפגוע בו. זו הסיבה שרבים שותקים לנוכח הבריונות הזו.
זה המקום שלנו לצאת ממנטליות של עבדות לחירות אמיתית. שבת הגדול שעברה עלינו לטובה היא תחילת היציאה מעבדות מצרים. הקורבנות לעתיד שנקשרו לראשי המיטות ארבע ימים קודם ליציאת מצרים, סימון משקופי הבתים בדם על מנת שהקב"ה יפסח על הבתים, אלו צורות של עמידה איתנה והכרזה קבל עם ועדה על יציאה מעבדות.
הגאולה, היציאה ממצרים, קרתה קודם כול במחשבה. הגלות היא העיסוק בענייני היומיום, המשך עבודת הפרך בלי להתבונן סביב ולהבין שמשהו גדול קורה. כל התחלה היא הפוכה מהטוב, הפוכה מהקב"ה, הרי מאין באנו, לא מ"יש". קודם הייתה עבדות, ורק אחר כך חירות.
בע"ה התקופה הזו, שיש מי שמחריבים בה את התודעה החברתית הנהוגה בארץ, מסמלת את שלהי שלב ההתחלה וחיבור מחודש עם האור הטוב האינסופי. חג חירות שמח לכל עם ישראל!
