השבוע הודיעו לנו שהקואליציה ניהלה עם עצמה משא ומתן ו'ריככה' את הרפורמה המשפטית המרוככת בלאו הכי שהציג שר המשפטים לוין במסיבת עיתונאים פומפוזית, שבה מנה את סעיפי החלק הראשון של הרפורמה. אחרי ששמעתי אינסוף ניתוחים וחוות דעת כאלה ואחרות, יש מסקנה אחת שאין לברוח ממנה: הימין בצרות.
לפרגן לעצמנו שאנחנו האימא שלא מסכימה לחתוך את התינוק, זה מרגש. אבל מה קורה כששלמה הוא אהרן ברק? מה יצא לנו מזה שחסנו על התינוק כשאנחנו יודעים שזה בסך הכול ניצחון בקרב של הנשיא בדימוס? הם יודעים שאנחנו האימא האמיתית, והם עשו הכול כדי להוריד אותנו לברכיים. הם יודעים שאנחנו נשמור מכל משמר על התינוק, המדינה, והם יודעים שהם לא.
לא היו גבולות ולא קווים אדומים, ועדיין אין. אין שום כוונה מצד הפייק-אימא להוריד הילוך; מבחינתם לשרוף את המדינה. הכניעה הזו היא בסך הכול תוספת בנזין למדורה של אופוזיציה מופקרת בהנהגת הדיפ-סטייט, אותה הנהגה שאיננו מכירים אבל כולנו כבר מרגישים את השפעותיה.
לא הייתה כאן שום הפתעה. זו הסיבה הראשונה שהימין בשטח כועס כל כך. ידענו הכול. ידענו שהם יפעילו את כל התותחים ושכל מצמוץ שלנו יתקבל בתדלוק נוסף של ההפגנות המטורפות של מיעוט מטורלל שאיבד כל קשר למציאות. כבר כתבתי אני, וכתבו רבים וטובים אחרים, שאין להם שום מושג על מה הם מפגינים. מדובר בחבורה מוסתת, עדר עיוור שטוף שנאה, שתוצאות הבחירות לא באו לו בטוב. אין שום קשר לרפורמה המשפטית. הם לא מכירים סעיף אחד ברפורמה הזו. הם עסוקים בימי התנגדות, ביום הזעם. זה נשמע לכם מוכר? כן, אתם צודקים. בדיוק כמו ארגוני הטרור.
אנחנו, שהיינו בשטח וספגנו את הביזיונות, היינו מוכנים לספוג הכול, ובלבד שתעבור הרפורמה כפי שהובטח. לא "עקרונות הרפורמה", כפי שציין שר המשפטים, אלא הרפורמה במלואה, בדיוק כפי שהיה קורה אילו השמאל היה מבקש להעביר רפורמה בכל תחום שהוא. זו הסיבה השלישית לכעס של הימין. הם לא היו שואלים, לא היו ממתינים, לא היו מחכים למשא ומתן עם הצד השני. בעיניהם הכול היה חוקי, והם היו מריצים את זה קדימה בלי להתבלבל בדרך
מהיום הראשון הם דיברו על קץ הדמוקרטיה. מהיום הראשון הם היו מוכנים לשרוף את המועדון. רביב דרוקר דיבר על דם ברחובות ממש בתחילת התהליך. הביטויים הלכו והחמירו והביאו לעירוב של כמה מערכות ששיתפו פעולה עם ההפגנות נגד הממשלה. הם הכניסו את הצבא, את החינוך ואפילו את מערכת הבריאות (!) להתנגדות המשוגעת הזו, כאילו לוועדה לבחירת שופטים יש השפעה ישירה על הבריאות. באמת אין גבול לטרלול.
מעניין אגב שקבוצות מיעוט, אותן קבוצות שלכאורה בג"ץ אמור להגן עליהן, לא יצאו לרחובות. לא האתיופים, לא הנכים, לא המסתננים. מדהים שדווקא לקבוצות הללו אין מה לומר בנוגע לרפורמה, בניגוד למשל לצפון תל אביביות, שיהפכו, מסתבר, לשפחות.
הבטיחו לנו הרים וגבעות, ונותרנו עם תל קטן. זו הסיבה השנייה לכעס הגדול של הימין על הסכם הפשרה שהושג רק עם עצמנו. ידענו שאין שם עם מי לדבר. לא נעים, אבל בדיוק כמו עם הערבים, גם כאן אין פרטנר. הם לא מעוניינים לדבר, ולראיה: ההתנגדות לשבת ולדבר גם אחרי הפשרה החד-צדדית. בדיוק כמו עם הערבים, גם כאן מדובר בפרס על התנהגות אלימה ובריונית.
כשנותנים פרס על התנהגות כזו, זה רק מזמין עוד התנהגות כזו. הם מבינים שהם יכולים. שהימין ייכנע אם יעשו די רעש, אם יטרידו מספיק את חברי הכנסת והשרים, אם ימשיכו בהצגת השפחות ודגלי ישראל (שאגב, במפתיע, כבר אינם פרובוקציה).
אנחנו, שהיינו בשטח וספגנו את הביזיונות, היינו מוכנים לספוג הכול, ובלבד שתעבור הרפורמה כפי שהובטח. לא "עקרונות הרפורמה", כפי שציין שר המשפטים, אלא הרפורמה במלואה, בדיוק כפי שהיה קורה אילו השמאל היה מבקש להעביר רפורמה בכל תחום שהוא. זו הסיבה השלישית לכעס של הימין.
הם לא היו שואלים, לא היו ממתינים, לא היו מחכים למשא ומתן עם הצד השני. בעיניהם הכול היה חוקי, והם היו מריצים את זה קדימה בלי להתבלבל בדרך. בדיוק כפי שקרה עם הסכם הגז ובדיוק כפי שקרה עם הרפורמות בחינוך. ממשלה מקדמת מדיניות.
אנחנו עומדים עכשיו בלי מילים מול אותם אנשים בריונים. לא משום שמה שהושג לא טוב ולא יגשים את מטרת הרפורמה בחלקה הראשון. נותרנו חסרי מילים משום שהם הצליחו להזיז את נציגי הציבור שלנו ממקומם אף שאנחנו עמדנו איתן ולא נתנו לשום בריון שכונתי להזיז אותנו.
חמש מערכות בחירות יצאנו להצביע למפלגות שחשבנו שיקדמו רפורמה משפטית כמו שרצינו, ולא נתנו לשום בריון לשנות את דעתנו. טוב שעלה השר לוין כדי להסביר את הברדק, וחבל שזה קרה רק בערב אחרי שכל היום הסתובבו הימנים מתוסכלים וחפויי ראש.
בשורה התחתונה, האבסורד הכי מרכזי בכל הפיאסקו הזה הוא שבסופו של דבר בג"ץ עדיין יכול לפסול את כל הרפורמה וליצור משבר חוקתי. הלוואי שזה לא יקרה, אני מתפללת שזה לעולם לא יקרה. אם חלילה ימשיכו האנשים חסרי האחריות בדרכם חסרת האחריות, אז תפרוץ מלחמת אזרחים אמיתית, ולא כזו שמתחת לפני השטח, כפי שקורה בימים אלה.
המצב היום בעם כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. הם שחטו כל פרה קדושה ועשו שימוש בכל האמצעים, הכשרים והלא כשרים. הם נכנסו לצבא והרסו את המקום הכמעט יחיד שבו לא היה הבדל בין מצביעי שמאל למצביעי ימין. הם נכנסו לבתי הספר, השתמשו בציניות בילדים וגרמו לסכסוכים בין הורים וחברי צוות חינוכי בעלי דעות שונות זו מזו.
גם לימין יהיו קווים אדומים. יצאנו לבחור בהפגנה הגדולה של 1 בנובמבר 2022, ואנחנו מצפים למימוש ההבטחות שניתנו. דברו עם הציבור שבחר בכם. אל תצאו מנקודת הנחה שהוא תמיד יהיה שם, זה לא עדר טיפש. זה ציבור שמבקש – שדורש – שיפסיקו להתעלם ממנו וייתנו לו תשובות אמיתיות על המטרה הסופית שאליה אנחנו הולכים. רק ככה הימין יישאר מאוחד ומדינת ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית.
