כותרות חמות :

כשנפרצו כל הגבולות
כשנפרצו כל הגבולות

כשנפרצו כל הגבולות

 

אומרים שאין ייאוש בעולם, שאין רע יורד מלמעלה. הקדוש ברוך הוא נותן בשפע, וכל שעלינו לעשות הוא להכין את הכלי לקבל את השפע, שנכין עצמנו לגאולה.

אני כותבת את הטור הזה ביום ראשון השבוע. ביום שלישי יצוין יום הזיכרון. כבכל יום זיכרון ייסע גיל על הבוקר לאסוף את אחיו, והם ייפגשו עם שאר האחים ליד קברו של חמי, גיורא ססובר ז"ל, בבית העלמין הצבאי בחיפה.

כבכל שנה ייסגר לתנועה האזור ליד ביתנו ייסגר, ושוב נציע את חנייתנו לבאים לבית עלמין קריית שאול. שוב אשמע את יריות הכבוד ואסביר לילדיי על קדושת היום ועל החיים שנקטפו. ועדיין, יום הזיכון השנה יהיה אחר מקודמיו. אומנם שורות אלה נכתבות לפניו, ויש סיכוי קלוש שהדברים לא יהיו כצפוי, אך לנוכח מה שקרה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כנראה סביר להניח שהמחנה שאין לו קווים אדומים יזהם גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

אין א-לוהים, אין פרות קדושות, אין גבולות ואין חמלה. זו הייתה התחושה בערב יום השואה. לצפות בח"כ בועז ביסמוט בבית הכנסת מנסה לומר "אחים אנחנו" לצווחים לעברו והמבקשים שיעזוב את את המקום, ולהתבייש. פעם ידענו שיש ימים שלא נוגעים בהם. ימים קדושים שאסור לחלל. היום הכול מותר, רק לצד השמאלי של המפה הפוליטית, כמובן. בשם הדמוקרטיה הליברלית הנאורה מותר לבזות את זכר ששת המיליונים שנרצחו על קידוש השם על שום היותם יהודים.

מה דמוקרטי בסתימת הפיות? אין תשובה. מה ליברלי בחוסר היכולת לקבל אדם מאמין? לא חשוב. מה נאור בבורות המוחלטת שיש כלפי השורשים שלנו? לכו תדעו. למילים שאותו צד מייחס לעצמו אין כל משמעות. חשוב אך ורק איך זה נשמע ואיך זה נראה בשלטי המחאה. צריך להשתמש במילים שנשמעות טוב, בצבעים שתופסים את העין ובסמלים שמרעידים לנו את הלב. זה לא באמת משנה. התקשורת המגויסת כבר תסדר את המספרים ואת התמונות, והעדר ירוץ לכיוון הרצוי.

מה דמוקרטי בסתימת הפיות? אין תשובה. מה ליברלי בחוסר היכולת לקבל אדם מאמין? לא חשוב. מה נאור בבורות המוחלטת שיש כלפי השורשים שלנו? לכו תדעו. למילים שאותו צד מייחס לעצמו אין כל משמעות. חשוב אך ורק איך זה נשמע ואיך זה נראה בשלטי המחאה. צריך להשתמש במילים שנשמעות טוב, בצבעים שתופסים את העין ובסמלים שמרעידים לנו את הלב. זה לא באמת משנה. התקשורת המגויסת כבר תסדר את המספרים ואת התמונות

מה שעצוב באמת הוא מצבם של נציגי הציבור מימין. לא מספיקה תחושת החמיצות בהקמת הממשלה, לא מספיקה ההתקפלות ברפורמה המשפטית והביזיון של הצגת ה'הידברות' בבית הנשיא ולא בכנסת, עכשיו הם גם התקפלו וויתרו על ההגעה לבתי העלמין. בשיא חוצפתם המפגינים (לא כולם, המיעוט הרועש, ולהלן הרועשים) משנים את המנהג הנהוג ודרשו את אי-הגעתם של נציגי ציבור לבתי העלמין כי הם אינם מסכימים עם דעותיהם.

התירוץ כלפי החרדים הוא שנציגי הציבור לא שירתו בצבא, אבל זה לא באמת משנה. הרועשים יגידו הכול, ישנו עמדות וישתמשו במה שאפשר כדי לפגוע בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות. עצוב מאוד שנציגי הציבור של הימין התקפלו. הם כמובן לא יסתפקו בחילול יום הזיכרון.

יום למחרת, ביום העצמאות, הצפי הוא להפגנות. על מה מפגינים? מה זה משנה. העיקר לצאת ולהפגין ולנכס לרועשים את כל מה שטוב, ולשייך לצד השני את כל מה שרע. הרועשים בעד הדמוקרטיה, ואנחנו נגד. הרועשים בעד ישראל חופשית, ואנחנו נגד.

התקשורת בתורה לא תראה לכם שמספר המפגינים הולך ופוחת למרות מה שקורה. הרועשים מגיעים למקומות מרכזיים בשכונות ומחלקים דגלים לכל מי שמבקש, והכול במימון "מטה המאבק". הם ניכסו לעצמם את דגל ישראל, שעד לא מזמן הנפתו נחשבה לפרובוקציה. הם לקחו את מגילת העצמאות ולא סיפרו למפגינים שהמילה דמוקרטיה לא נזכרת בה אפילו פעם אחת, ואילו יהודית וחזון נביאי ישראל בהחלט כן. "נכבשנו על ידי עמותות זרות", "טירוף מוחלט, למי לפנות", "מדינה בתוך מדינה". אלה רק חלק מהמשפטים שאני שומעת מההורים במאירים תל אביב. חלקם כבר חושבים על מעבר למקום אחר.

אפשר לחשוב על הטוב שיצא מזה: מגילת העצמאות הפכה לנחלת הכלל, הדגל חזר לראש התורן, אבל לצערי זה רק על פני השטח. השימוש בסמלים, כאמור, נועד כדי לפגוע. אין הבדל מבחינת הרועשים בין הנפת דגל ישראל להנפת דגל ארגון הטרור אשף. גם הקריאה שחרדים אינם צריכים להגיע לבתי העלמין משום שלא שירתו בצבא תמוהות לנוכח התמונות והסרטונים של שרפת צווי גיוס בהפגנות.

התוהו ובוהו עמוק כל כך, הטירוף שובר שיאים, עולם הפוך עד כדי כך שלא נותר לנו אלא להבין שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. אין דרך להסביר את הטרלול שאנחנו חיים בו בחודשים האחרונים, אלא שמדובר בפעמי משיח. כפי שכתבו ישי ריבו ונתן גושן בשירם 'נחכה לך': "ריח הקרבות עוד באוויר / עם עייף חובש פצעיו / יושב, סופר ימיו. / צעקות בושה בכל העיר / דור רוצה תשובה עכשיו / זכאי ולא חייב. / בגוף עייף מכישלונות / בלב שבור לחתיכות / נחכה לך שתקבל פנינו. / לך קראנו בלילות, / ועוד נצעק ברחובות, / רחם עלינו אבא, הושיענו!"

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן