בכל שנה בפסח עולה מחדש השאלה איפה נערוך אותו. בעבר הייתה ארוחת הסדר בסך הכול עוד ארוחת ערב שבה צריך גם לקרוא המון עד שמגיעים לאוכל. תחושה של בואו נסיים עם זה, יאללה מהר עד האוכל. עד שאירחתי בביתי סדר בפעם הראשונה לפני כעשור לא חשבתי בכלל על קטניות כן או לא ואפילו לא על כשר לפסח. זו הייתה ארוחה משפחתית חגיגית מעט יותר מבדרך כלל, וזהו.
בשנים האחרונות, ככל שהעמקנו את ידיעותינו בזהותנו היהודית, הבנו לעומק את חשיבות עריכת הסדר כהלכתו. הדרך שעשינו הייתה מרתקת. לא עוד חפיפניקיות אלא ירידה לעומק הדברים והעברתם לילדים במצווה החשובה בסדר, 'והגדת לבנך': להושיב את הילדים קרוב אלינו כדי שישאלו שאלות – מה נשתנה הלילה הזה בכל הלילות.
וזה עובד באמת. כל סדר שגיל עורך מקבל משמעות אחרת לגמרי מקודמיו. לא רק הילדים שואלים שאלות אלא גם השותפים המבוגרים יותר מתעניינים בסיפורים. אני, אנחנו, הדור שלנו, שניזון מהדור הקודם – אצלנו הדור השני לשואה – לא ידע את מי לשאול. היהדות אצלנו נדחקה עד כדי הכחדה כמעט מוחלטת. שורדי השואה לא עסקו בה מעבר לעניין התרבותי. בכלל לא עלתה האפשרות לחשוב על משהו אחר חוץ מהיות הסדר ארוחה חגיגית. חשיבות יציאת מצרים לא רק שלא הובנה; היא לא הייתה רלוונטית. לא כך אצל כולם כמובן, אך כך היה אצלי ואצל רבים ממכריי.
בשנים האחרונות אנחנו שומרים על הכשרות בכלל ועל הכשרות לפסח בפרט. אנחנו מתעקשים שלא לוותר, בוודאי לא לנו אך גם לא לילדים. בהתחלה חששתי מזה. "מה יאכלו הילדים כל הפסח?" "אני לא אוכל, אבל אם הם ירצו, אתן להם", ועוד שלל תירוצים והנחות שרציתי לעשות כי שמירה על כשרות לפסח נראתה לי קשה לפחות כמו חציית ים סוף. אך כמו תמיד הילדים מפתיעים, יודעים להסתגל ולעמוד באתגרים שהם בכלל לא רואים בהם אתגר.
בעבר חופשת הפסח הייתה הזדמנות לצאת לחו"ל לטיול ארוך, ואילו היום אנחנו מעדיפים לטייל בארץ. רק המחשבה על כל האוכל שאיאלץ לסחוב איתי כדי שנוכל לעמוד בכשרות לפסח מתישה אותי עוד לפני שהתחלנו.
באותם ימים הוצאתי מכתב לנשיאה ובו כתבתי בדיוק מדוע אין לאפשר הכנסת חמץ כאמור. מעבר לעניינים של חופש הפולחן והדת היוצאים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומעבר לעובדה שמדינת ישראל נוסדה במדינה יהודית, ככתוב במגילת העצמאות, כתבתי אז את איסורי אכילת חמץ הכתובים בתורה בספר שמות לצערי הפעולות של פיזור החמץ שעשו האנרכיסטים בשני המקרים מדגימות בדיוק את המרחק שנוצר בין חלק מהעם לשורשיו
במהלך הטיולים שלנו בצפון קיבלנו שתי ידיעות מטרידות על שני אירועים קשים. במקרה הראשון נכנסו לבית החולים לניאדו בנתניהו ופיזרו שם חמץ, ובמקרה השני אנרכיסטים התפרצו לתפילת הלל המונית בכיכר דיזנגוף בתל אביב ובידם חמץ. אני חייבת לומר שכשקראתי על המקרים הנוראים האלה לא לגמרי הופתעתי. אני יוצאת מנקודת הנחה שהאנשים הללו בכלל לא יודעים מה העניין של חמץ בפסח. הם אינם מכירים ולא מבינים את גודל האירוע שביקשו לעורר.
לפני כשנה עוררה סערה עתירת הפורום החילוני ושותפיה כאשר הרכב בראשות הנשיאה חיות הוציא צו על תנאי לצה"ל ולמשרד הביטחון לנמק בתוך שישים יום מדוע לא יתאפשר להכניס חמץ למתחמים מסוימים מוגדרים מראש בבסיסי צה"ל. באותם ימים הוצאתי מכתב לנשיאה ובו כתבתי בדיוק מדוע אין לאפשר הכנסת חמץ כאמור. מעבר לעניינים של חופש הפולחן והדת היוצאים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומעבר לעובדה שמדינת ישראל נוסדה במדינה יהודית, ככתוב במגילת העצמאות, כתבתי אז את איסורי אכילת חמץ הכתובים בתורה בספר שמות.
לצערי הפעולות של פיזור החמץ שעשו האנרכיסטים בשני המקרים מדגימות בדיוק את המרחק שנוצר בין חלק מהעם לשורשיו. לא מדובר רק בכבוד מינימלי שיש לתת לאדם מאמין כפי שהיה נהוג בעבר אלא בשורש של אותו אדם שנכרת, וכעת יש למצוא דרך לחברו מחדש.
ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה, כתב כך בשנת 1934 במאמרו 'חורבן ותלישות', אומנם בעניין ט' באב: "שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו… אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער… הדור אשר שתה את קובעת (רעל) הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק-יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?
"מה ערכּה וּמה פּריה של תנוּעת־שחרוּר שאין עמה שורשיוּת ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?
"כּלוּם היינוּ עוֹד מסוּגלים כּיום הזה לתנוּעת תקוּמה לוּלא היה עם ישׂראל שוֹמר בּליבּוֹ בּקשיוּת עוֹרף קדוֹשה את זכר החוּרבּן? לוּלא היה מייחד בּזיכרוֹנוֹ וּבהרגשתוֹ וּבהליכוֹת חייו את יוֹם החוּרבן מכּל הימים? זהוּ כּוֹחוֹ של הסמל החיוּני המגוּבּש והמַפרה בּקוֹרוֹת עם.
"אלמלא ידע ישׂראל להתאַבּל בּמשך דוֹרוֹת על חוּרבנוֹ בּיוֹם הזיכּרוֹן… לא היוּ קמים לנוּ לא הֶס ולא פּינסקר, לא הרצל ולא נוֹרדוֹי, לא סירקין ולא בּרוּכוֹב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. בּרנר. ויהוּדה הלוי לא היה יכוֹל ליצוֹר את 'ציון הלא תשאלי' וּבּיאליק לא היה יכוֹל לכתוֹב את 'מגילת האש'".
השבוע צוין יום השואה, יום הזיכרון לחורבן גדול של עמנו. המאמר של כצנלסון נכתב עוד לפני שואת יהודי אירופה. את הקביעות של כצנלסון בנוגע לט' באב אפשר לקבוע בנוגע לפסח ובכלל לזהות היהודית שאחרי השואה. לא בטוח שיש דרך לחבר את שנכרת. צריך להיות רצון מינימלי מהצד השני להקשיב, להבין, ללמוד. זה הזמן להתחבר מחדש. אני מקווה שגם שם יתעוררו בסוף ויבינו כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אי אפשר לברוח מזה.
