מדינת ישראל הייתה תמיד מלכת האקטואליה של המערב. מדברים היום רבות על הנדסת התודעה של כלי התקשורת הממוסדת ועל המסגור, הנוטה שמאלה בדרך כלל, במרבית כלי התקשורת. למרבה המזל, בואן של הרשתות החברתיות לעולם הוכיח פעם אחר פעם כיצד אפשר להטיל ספק בסיקורי החדשות של הערוצים הגדולים, לכפור בטענות הכתבים שלהם ולהפריך את הדרמטיות בלא מעט דיווחים "מעוררי סערה" שנועדו בעיקר לצורך הנדסת תודעה ומילוי אינטרס פוליטי.

אחרי ערעור מעמדן של המהדורות שלחו הרשתות החברתיות עוד אגרוף מנצח בדמות גופי חדשות וערוצים קטנים ועצמאיים שמספקים את החדשות ברוב המקרים בדיוק כפי שהן. אזהרה: לעיתים רבות זה המקום למצוא בו את החדשות כולל סרטים ותמונות ללא כיסוי טשטוש או צנזורה. בטלגרם, באינסטגרם ואפילו בוואטסאפ אלו עמודי הרשתות שהם יחד הדור החדש של התקשורת בישראל. תקשורת חריפה, חדה, כנה, חסרת פשרות, וחשוב מכול: חינמית ונגישה לכולם.

ארץ הג'יהאד

הרשת: טלגרם.

בקצרה: תיעוד הצד השני של שדה הקרב ופרסום זווית הראייה של האויב, בין השאר על ידי סרטונים שאין בהם גרם אחד של צנזורה.

קהל היעד: כל מי שאינו מפחד להישיר מבט לאויב ולהסתכל לו בעיניים.

הקהל: 43,500 עוקבים.

התדירות: בין שתי דקות לעשר דקות.

רמת האמינות: גבוהה מאוד, רוב הדיווחים מלווים בידיעות.

מראות קשים: בכמות גבוהה.

תורת לחימה

רשת: טלגרם, פייסבוק וטוויטר.

בקצרה: ערוץ חדשות בזווית שונה מעט ממה שאנחנו מכירים מערוצי המיינסטרים. כאן לא תמצאו ידיעות מהוססות על הקורה בשטחים או גינויים לחיילי צה"ל אלא אמת כואבת על מגש של כסף. הערוץ מדווח בעיקר על עוולות שנעשות לחיילי צה"ל או למתיישבים ביהודה ושומרון, לעיתים גם על ידי השלטונות בישראל, אירועים שמתרחשים בהתנחלויות ומוחרשים בכלי התקשורת הגדולים.

קהל היעד: מי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם היהודי ואינו מפחד להגיד את זה, ובעיקר מי שתומך בלב שלם בצבא ההגנה לישראל ובפעילותו.

הקהל: 17,642 עוקבים.

התדירות: בכל חצי שעה.

טמפרטורת הידיעות: חמימה. הערוץ מאופיין בהמון חשיפות עיתונאיות וידיעות בלעדיות ורלוונטיות שלא תוכלו כמעט למצוא במקומות אחרים.

רמת האמינות: בינונית.

מראות קשים: בכמות סבירה.

הימין הלא מתנצל של הצל

הרשת: טלגרם, טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק וטיקטוק.

בקצרה: עמוד הדיווחים האישי של הצל, הלא הוא יואב אליאסי, ראפר ופעיל חברתי ימני ישראלי. בשל היותו אישיות ציבורית ידועה הצל מרבה לקבל ידיעות בלעדיות בעיקר בענייני ביטחון. נוסף על כך הצל מרבה להדהד דיווחים פוליטיים שכמעט אינם מקבלים במה בכלי תקשורת מרכזיים, וכן הוא מציף ידיעות מכלי תקשורת אחרים שלא קיבלו די חשיפה, תמיד בליווי דעותיו האישיות.

קהל היעד: שוחרי אמת וצדק, ועם זאת מסוגלים להכיל את שפתו הביקורתית והחריפה שנוקט הצל לעיתים קרובות.

הקהל: כ-300,000 עוקבים.

התדירות: בכל שעה בממוצע.

רמת האמינות: בינונית-גבוהה.

צנזורה: יש.

מראות קשים: בכמות נמוכה, הצל ער לעוקביו הרבים ונוקט זהירות.

אבו עלי אקספרס

הרשת: טלגרם.

בקצרה: אלי אקספרס כבר מזמן אינו רק עמוד קניות מצליח בבעלות סינית אלא גם חשבון טלגרם שמפרסם ידיעות מהעולם הערבי-מוסלמי וגם מהזירה הבין-לאומית כדי להנגיש לציבור הישראלי את כל מה שהוא צריך לדעת.

קהל היעד: כל מי שמתעניין בעולם הערבי-מוסלמי, בחוק הבין-לאומי ובהשפעתו על ישראל, אבל לא רק בהם. מעמוד החדשות של אבו עלי אקספרס אפשר ללמוד המון גם בלי ידע קודם, והוא שופך אור על כל הגורמים המשפיעים על המצב המדיני והביטחוני של ישראל.

הקהל: 400,000 עוקבים.

רמת האמינות: גבוהה מאוד, בעיקר בשל הניסיון העשיר של מנהל העמוד.

צנזורה: כמעט אין.

מראות קשים: בכמות נמוכה.

דניאל עמרם ללא צנזורה

הרשת: טלגרם.

בקצרה: דניאל עמרם הוא אישיות מרתקת מאוד וגם שנויה במחלוקת, שחי את עולם החדשות העצמאי זמן רב יותר מרוב מתחריו. כנראה זה מה שגרם לעמוד הטלגרם שלו להיות השלישי הנצפה ביותר בישראל. עמרם טוען שבבעלותו תעודת עיתונאי מארצות הברית וממנה הוא מתפעל את העמוד, ועל כן הוא מרבה לפרסם ידיעות שאינן רואות אור בכלי תקשורת ממוסדים יותר, בלי לשאול את הצנזורה הצבאית.

קהל היעד: כל הקהל הישראלי, ובעיקר כל מי שמתקשים לסמוך על ערוצי התקשורת ומחפשים חדשות אמינות וכנות יותר.

הקהל: 392,762 עוקבים.

התדירות: ידיעה בכל עשר דקות בממוצע.

רמת האמינות: גבוהה מאוד. עמרם עוסק בחשיפת האמת גם מאחורי ידיעות חדשותיות 'מאומתות' מכלי תקשורת אחרים, ולא פעם הוא מצליח להסיר את הלוט מעל ידיעות כוזבות שהתקבלו בציבור כאילו היו אמת לאמיתה.

צנזורה: אין בכלל.

מראות קשים: מעט מאוד.

נעה מגיד

הרשת: טוויטר.

בקצרה: נועה סופר מגיד היא בכלל מפיקת אירועים, אבל לעולם התקשורת נכנסה כבר ב-2015 כאשר הקימה את קבוצת 'מוקד 443', שנועדה להציף את סכנת הטרור בכביש 443. מאז היא גם שימשה עורכת באתר החדשות 0404, ולאחר שמיני עצרת החליטה לעשות מעשה אמיץ ולהקים עמוד שחושף את כל זוועות הטבח ללא צנזורה, כדי שאיש לא יוכל להעלים או להסתיר את מה שהתרחש שם.

קהל היעד: בעלי לב חזק, ובעיקר תושבי חוץ וכל שונאי ישראל ומכחישי טבח שמיני עצרת, שהגיע הזמן שיקבלו את האמת לאמיתה גם אם הם מעדיפים להסיט את המבט.

הקהל: 51,000 עוקבים.

התדירות: כחמישה דיווחים ביום.

רמת האמינות: גבוהה.

צנזורה: אין בכלל.

מראות קשים: מראות קשים ונוקבים מאוד, שככל הנראה יישארו איתכם. לבעלי לב חלש או סובל מפוסט-טראומה מומלץ לשמור מרחק.

ללא צנזורה חדשות ישראל בטלגרם

הרשת: טלגרם.

בקצרה: אחד מעמודי הטלגרם הראשונים בישראל שזיהו את הפוטנציאל הרב בפלטפורמה שאין בה גבולות או חוקים. העמוד מפרסם חדשות 24 שעות ביממה, ובהן בעיקר ציטוטים רבי חשיבות של אישים מפורסמים. כמו כן מרבה העמוד לפרסם סיפורים חברתיים ולקדם פרויקטים למען נזקקים.

קהל היעד: כל הקהל הישראלי, ובעיקר מי שאוהב לצרוך חדשות בכמות גבוהה וסביב השעון.

הקהל: 134,000 עוקבים.

התדירות: בערך בכל דקה.

רמת האמינות: גבוהה.

צנזורה: כמו שמעיד שם העמוד, צנזורה כמעט שלא קיימת.

מראות קשים: כמעט שלא.

החצר האחורית

הרשת: טלגרם.

בקצרה: עמוד טלגרם ייחודי, שבניגוד לחבריו למקצוע מתמקד בחדשות מפתיעות ומסקרנות מסביב לעולם. מנהלי העמוד מלקטים את הידיעות מרחבי הגלובוס ומגישים לקהל הישראלי רק את הידיעות המרתקות ביותר שהם בהחלט לא יכלו למצוא בשום מקום אחר.

קהל היעד: סקרנים וחובבי הרפתקאות שאוהבים לצאת מדי פעם מהבועה הישראלית.

הקהל: 161,000 עוקבים.

התדירות: בכל עשר דקות בממוצע.

רמת האמינות: גבוהה.

צנזורה: יש.

מראות קשים: אין בכלל.

ידידיה אפשטיין

הרשת: טלגרם, טוויטר ואינסטגרם.

בקצרה: קשה להאמין שמדובר בבחור בן 19 בלבד, אבל זה כמה שנים ידידיה אפשטיין הוא מעצמה של איש אחד בכל מה שקשור לעיתונות עצמאית, והאמת היא שהוא עושה עבודה לא רעה בכלל. עם עשרות אלפי עוקבים ומגוון ספקי ידיעות שסומכים רק עליו, אפשטיין נחשב למקור מעולה לחדשות שלא תשמעו בשום מקום אחר, ונראה שהוא רק הולך לצמוח.

קהל היעד: קהל ישראלי, ובמיוחד בני הדור הצעיר שמתעניינים פחות בחדשות. השפה של אפשטיין צעירה וקלילה, והוא מבין את שפת הרשתות החברתיות טוב יותר מרוב עמודי התקשורת.

הקהל: 80,000 עוקבים.

רמת האמינות: גבוהה.

מראות קשים: כמעט שלא.

HAMAL NEWS

הרשת: טלגרם, טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ואפליקציה ייעודית.

בקצרה: עם רשת ענק של כותבים (שאליה כל אחד יכול להצטרף אם יוכיח את יכולותיו) ותוסף של התרעות פיקוד העורף, רשת חמ"ל היא אם כל כלי התקשורת העצמאיים בישראל.

קהל היעד: הקהל ישראלי על שלל גיליו ומגזריו, וכמובן גם מי שאוהב לספק בעצמו ידיעות לציבור הרחב.

הקהל: 120,000 עוקבים.

רמת האמינות: בינונית. בחמ"ל כותבים גם אנשים לא-מקצועיים, ולעיתים קרובות הידיעות דורשות תיקון והבהרה.

צנזורה: יש.

מראות קשים: כמעט שלא.

הפוסט והרי החדשות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

סיפור מלחמת המכבים ביוונים שזור בהרבה סיפורי גבורה מעוררי השראה. בני משפחת חשמונאי וכל תומכיהם הסתערו על צבא אימתני שכלל חיות טורפות ומספרים אדירים של חיילים אף שהיו חמושים בלא יותר מאומץ ואמונה גדולה. מי היה מאמין שסיפורי הגבורה הללו, שהסתיימו בנס מדהים וזכור לדורות, ישובו אלפי שנים לאחר מכן ביום שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.

אותו יום ארור, שטבע כוויות רבות בבשרו של עם ישראל, הוכיח כי הגבורה שנשבה בליבם של מתתיהו הכוהן ובניו התגלגלה היישר לדור הנוכחי. למראה מתקפת הפתע של מחבלי חמאס היו מי שבחרו להסתער על האויב ולהגן על מי שלצידם גם אם הם אינם מכירים אותם כלל. אחד מהסיפורים האלה הוא סיפורה של כיתת הכוננות מהיישוב שלומית, שחבריה הוכיחו כי אהבת ישראל היא ערך שמוסרים עליו את הנפש.

שלומית היא יישוב קהילתי דתי וצעיר שהוקם לפני 12 שנים בחולות חלוצה, ורכז הביטחון של היישוב בני משולם מספר על היישוב ועל הקרבות. "בשלומית גרות שמונים משפחות. היישוב די צעיר, אבל מאוד משפחתי, חם, מחובר ומלוכד. גם כיתת הכוננות שלנו, שיש בה 16 חברים, מאוד מלוכדת ומחוברת. כיתת כוננות שאנשיה שמחים להיות זה עם זה ומרוצים מכך שהם שותפים בה".

בבוקר שמחת תורה התעוררו חברי כיתת הכוננות והבינו שזמנם לפעול הגיע. בעוד הם מתארגנים לצאת למשימה גילו כי היישוב הסמוך אליהם, פרי גן, נתון בסכנה אדירה, ואין מי שיגן עליו. בתוך כמה רגעים החליטו להושיט יד לאחיהם שבצרה.

כוננות-על

"בליל שמחת תורה חגגנו עד שעה מאוחרת, רקדנו ושמחנו מאוד עם ספרי התורה", מספר בני. "למחרת בבוקר הייתה אמורה להיות חגיגה ענקית, כולל חמין, קיגל והפתעות לילדים. בשש וחצי בבוקר התעוררנו כולנו לקול פיצוצים. נכנסנו לממ"ד וחיכינו שהמצב יירגע, אבל זה לא קרה. לאחר זמן קצר יצאתי מהממ"ד, ומתוקף תפקידי כרכז ביטחון של היישוב ניסיתי להבין מה קורה בחוץ. עוד קצת התמהמהתי, כיוון שהיו נפילות ולא רציתי להיפגע או שכיתת הכוננות תיפגע.

"בעשרה לשבע כבר יצאתי החוצה. הגיע אליי מידע שבית ביישוב נפגע אבל המשפחה בסדר. לצד זה קיבלתי הודעה הקוראת לכל הכוחות ביישובים להיכנס לכוננות בעקבות חדירת מחבלים. בשלב הזה הבנתי שהמחבלים נמצאים בכמה נקודות בסופה, בחולית ובכרם שלום. ידעתי שזה אירוע שהתארגנו והתכוננו אליו, עדכנתי את כיתת הכוננות ועליתי לרכב.

"עוז ששון, השכן שלי, ובועז בירן, הסגן שלי, הביאו את הציוד, ויחד נסענו לבית שנפגע מקסאם, השייך לעקיבא שבת, אחד מחברי כיתת הכוננות וכונן במד"א. בדקנו מה מצב המשפחה. אלישבע, רעייתו של עקיבא, עדכנה שהכול בסדר, אבל לא ראיתי את עקיבא. היום אני יודע ששתי דקות לפני כן הוא יצא לטפל בפצוע שהיה ביישוב נווה שלידנו".

ערבות

"יצאנו לעוד סיבוב ביישוב ושמענו בקשר של המועצה שיש מחבלים בפרי גן, יישוב שנמצא כעשרה קילומטר מאיתנו. שמענו שהרבש"ץ שם נפגע והוא מנתק מגע, ובעצם אין מי שיתמודד שם עם המחבלים. התלבטתי אם ללכת לפרי גן או לא, כי שלומית זה המקום הראשון שאני צריך להגן עליו, ויש חשש שהמחבלים יעברו ממקום למקום. בסוף החלטתי שכן. אנחנו כיתת כוננות חזקה, והתושבים שלנו חזקים ויוכלו להסתדר. התפצלנו; חלק נשארו בשלומית, ואני הודעתי שאני נוסע לפרי גן. עוז ובועז הצטרפו אליי בלי לחשוב פעמיים. הודעתי לראובן שישפורטיש שהוא המפקד עכשיו בשלומית, ויצאנו לפרי גן".

לאחר שהתפצלו מצאו את עצמם אנשי שלומית בקרב קשה נגד המחבלים ברחובות פרי גן. "הגענו לפרי גן מוכנים ללחימה", ממשיך בני בסיפורו. "פרקנו מהרכב ופגשנו חבר של כיתת הכוננות המקומית. בתוך כמה רגעים הבנו שהמחבלים נמצאים בסוף הרחוב, בקצה המושב. איגפנו את המחבלים דרך המשקים והצלחנו להפתיע אותם. בועז ועוז נפצעו קשה, וחלטתי לחלץ אותם.

"עוז טיפל בעצמו וגם שלח בוואטסאפ הודעה לחברי הכיתה שבה ביקש סיוע מכל מי שיכול. בזמן שניסיתי לחלץ אותם הגיעו עוד ארבעה חברים מכיתת הכוננות של שלומית: ראובן שישפורטיש, מיכאל גוטסמן, משה אבוקסיס ויהודה רבינוביץ'. הם נכנסו לקרב במהירות, וגם הם נפצעו. מיכאל נפצע קשה מאוד, ומשה טיפל בו וגם המשיך בקרב.

"לא הצלחתי להוציא את עוז ובועז למקום מבטחים, ובשלב הזה פגשתי את ראובן וחברתי אליו כדי לפנות את מיכאל כמה שיותר מהר. נכנסתי לרכב ועשיתי סיבוב כדי להגיע מהצד השני, ובזמן הזה אביעד כהן ועוז גליק, עקיבא שבת ואשי באו משלומית לפרי גן והצטרפו ללחימה. אביעד חבר לראובן, ועוז הצטרף למשה. ראובן ואביעד ניסו לשפר את המיקום שלהם כדי שיוכלו להילחם טוב יותר, אך נתקלו באש עזה ונהרגו".

להתגבר על הפחד

"ברגע הזה הבנתי שרק משה נשאר איתי, ואני לא יכול להתקרב אליו, כי הוא נמצא בשטח מסוכן, ומיכאל הפצוע איתו. ביקשתי מהצבא לבוא לעזור לנו כמה שיותר מהר, ובקשר הבטיחו לי שהסיוע בדרך. יצאתי לשער של היישוב וגיליתי שהסיוע עדיין לא בא. חזרתי לנקודה הכי קרובה למיכאל ומשה שיכולתי להגיע אליה.

"עקיבא ואשי, שהביאו את האמבולנס, פגשו שתי חוליות מהצבא, ואיתן הצליחו להגיע אליהם. גם אני נכנסתי פנימה, והצלחנו לחלץ את מיכאל, בועז, עוז ויהודה. לאחר מכן עשינו סריקה ובדקנו אם נשארו מחבלים. גילינו שהיו באזור תשעה מחבלים, וכולם ברחו מפרי גן, כולל כמה שנפצעו.

"בדיעבד אנחנו יודעים שבמקום שהתנהלה בו הלחימה היו ארבע משפחות, יותר מעשרים איש, שהסתתרו בממ"דים. המחבלים ניסו כל הזמן הזה להוציא אותם מהבתים, ולא הצליחו. בזכות זה שבאנו ונלחמנו בהם הם ברחו ולא פגעו במשפחות שבפרי גן.

"מאותו אירוע יש לנו שלושה הרוגים: אביעד, ראובן ועוד חבר ששמו בכור סויד, שברגע ששמע על הקרב יצא מבית הוריו בשובה כדי לעזור לנו, ונהרג מירי המחבלים בדרכו אלינו. בזמן הקרב תושב היישוב, קצין בצנחנים ששמו אוריאל ביבי, שגם הוא שמע על הקרבות, ניסה להגיע לבסיס שלו כדי להצטרף, ובדרך המחבלים רצחו אותו. יש לנו גם ארבעה פצועים שמרגישים טוב יותר ויצאו מכלל סכנה, וברוך ה' לא היו נפגעים בפרי גן".

איך מצליחים לצאת מיישוב שעדיין אין בו לחימה ולנסוע היישר לתוך תופת?

"היינו מוכרחים להתגבר על הפחד. החבר'ה שקפצו לפרי גן ונפלו בקרב הבינו שהם נכנסים לקרב קשה מאוד, אבל ידעו שהם לא יכולים להישאר במקום אלא צריכים לצאת ולהילחם למען החברים שלהם. אהבת ישראל זה לא רק דיבורים, זה מעשים, וזה השיעור שאפשר ללמוד מהנופלים שלנו".

אתם חשים עכשיו פחד לגור סמוך לרצועת עזה?

"כרגע היישוב שלנו מפונה ונמצא במלון כרמים סמוך לירושלים, אבל כן, הוא חווה אירוע קשה מאוד, הרוגים, פצועים והמוני מחבלים רצים ברחבי המועצה. מן הסתם יש אנשים שחוששים לחזור, אבל אני חושב שעם הזמן נתמודד באמצעות הלכידות של הקהילה והביטחון בקב"ה, ואנחנו מקווים שהצבא יעשה את מלחמתו כמו שצריך וירחיק את האויבים מאיתנו".

Leads:

"שמענו בקשר של המועצה שיש מחבלים בפרי גן, יישוב שנמצא כעשרה קילומטר מאיתנו. שמענו שהרבש"ץ שם נפגע והוא מנתק מגע, ובעצם אין מי שיתמודד שם עם המחבלים. התלבטתי אם ללכת לפרי גן או לא, כי שלומית זה המקום הראשון שאני צריך להגן עליו, ויש חשש שהמחבלים יעברו ממקום למקום"

"ברגע הזה הבנתי שרק משה נשאר איתי, ואני לא יכול להתקרב אליו, כי הוא נמצא בשטח מסוכן, ומיכאל הפצוע איתו. ביקשתי מהצבא לבוא לעזור לנו כמה שיותר מהר, ובקשר הבטיחו לי שהסיוע בדרך. יצאתי לשער של היישוב וגיליתי שהסיוע עדיין לא בא"

הפוסט חברים, מי שתהיו, אנחנו באים הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

בתחילה ננעלו הסניפים על סוגר ובריח, והאבל הלאומי חלחל גם לליבה של תנועת בני עקיבא. החברים והבוגרים ניצלו את זמנם הפנוי להקמת מוקדי סיוע למפונים ולחיילים, ובהנהגת התנועה התעוררו הלבטים אם לקיים כסדרו את חודש הארגון. רק דבר אחד היה ברור. אם אכן יתקיימו פעילויות החודש, ובראשן שבת הארגון, שנקבעה לפרשת ויצא, הן יוקדשו כולן לעשייה משמעותית למען עם ישראל.

"ההתלבטות אם לקיים את החודש הייתה קשה", מספרת תחיה ברוך, ראש אגף הגשמה בתנועה. "גם ברמה הטכנית, האם אנחנו בכלל יכולים לתפעל חודש כזה? וגם מורלית לא ידענו איך זה יתקבל. מה שהכריע אותנו היה האווירה החינוכית. הבנו שחודש ארגון הוא הפלטפורמה, לא המטרה. זו מסגרת חינוכית שהחניכים מגשימים בה את ערכי התנועה, שמאפשרת להם לתת הרבה למען העם. בשנים אחרות היינו צריכים לחשוב על נושאים לעסוק בהם ודרכים לתרום לקהילה, כאן קיבלנו אותם במתנה. צריך רק לצאת ולהגיד 'הננו'".

תחיה ברוך: "שינינו את המסורות הקיימות בהתאם למצב. את הלילה הלבן הפכנו לכחול-לבן, וכל סניף עסק בו בתרומה לקהילה. חלק בחרו להקדיש אותו לאריזת מוצרים לשבת למשפחות המגויסים, ויש שבחרו לתלות בו שלטי חיזוק ברחבי השכונה, ויש גם מי שהקדישו את הלילה ללימוד תורה. במקום צביעת קירות רגילה קם בכל סניף 'קיר הנצח', ובו תפילה לשלום המדינה, שמוקדש לגבורת הלוחמים"

וכך היה. במהלך החודש, שעמד בסימן 'הננו – למען עם הנצח', התמקדה הפעילות בעשייה למען החברה, ובייחוד לנפגעי המלחמה. הסניפים שהפעילות מתקיימת בהם כסדרה סייעו להקים 17 סניפים חדשים במלונות לחניכים ולמדריכים שפונו מבתיהם, וגם לארח את הסניפים שפוזרו ברחבי הארץ. בינתיים החליפו המשימות הלאומיות את הפעולות המיוחדות ואת החזרות לקראת ההופעות, וכבכל שנה נשאר שיא הפעילות לשבת זו.

"מלבד כל העשייה בחודש חשבנו איך תיראה שבת ארגון", ממשיכה תחיה. "שינינו את המסורות הקיימות בהתאם למצב. את הלילה הלבן הפכנו לכחול-לבן, וכל סניף עסק בו בתרומה לקהילה. חלק בחרו להקדיש אותו לאריזת מוצרים לשבת למשפחות המגויסים, ויש שבחרו לתלות בו שלטי חיזוק ברחבי השכונה, ויש גם מי שהקדישו את הלילה ללימוד תורה.

"במקום צביעת קירות רגילה קם בכל סניף 'קיר הנצח', ובו תפילה לשלום המדינה, שמוקדש לגבורת הלוחמים. מפקדי העלאת השבטים יתחילו באותו זמן בנוסח של תפילה מיוחדת להצלחת החיילים, לשלום המדינה ולהחזרת החטופים, ויוקרן סרטון על משמעות עם הנצח. יש פה ושם תוספות שכל סניף בחר לעשות, אבל התוכנית ברורה ומותאמת לימי הלחימה".

תחיה ברוך: "זה היה חודש אחר לגמרי. היינו צריכים לעשות הרבה התאמות, לראות אילו סניפים יכולים לקיים פעילות ומה עושים עם מי שצריכים להיות בקפסולות או לפעול במקלט. יש גם מי שהיו באזור העוטף בשמחת תורה, והחוויה הרגשית שלהם אחרת, וצריך לטפל גם בהם. אבל גם הם ושאר הסניפים המפונים הראו רצון חזק לנקוט דרך של 'הננו למען העם הנצח', וברוח הזו הלכנו"

איך הייתה החוויה של החודש מבחינתך?

"זה היה חודש אחר לגמרי. היינו צריכים לעשות הרבה התאמות, לראות אילו סניפים יכולים לקיים פעילות ומה עושים עם מי שצריכים להיות בקפסולות או לפעול במקלט. יש גם מי שהיו באזור העוטף בשמחת תורה, והחוויה הרגשית שלהם אחרת, וצריך לטפל גם בהם. אבל גם הם ושאר הסניפים המפונים הראו רצון חזק לנקוט דרך של 'הננו למען העם הנצח', וברוח הזו הלכנו".

לסניף רמת אביב, שמובילה ביד רמה הקומונרית מורשה בן זכאי, נדרשו כמה ימים להתנער מהבהלה שאחזה בו בימים הראשונים למלחמה ולצאת לפעילות. לקראת השבת עזרו חבריו לסניף מפונה לקום על רגליו ולקיים את חודש ארגון בין קירות המלון בתל אביב.

"אימצנו סניף מפונה משדרות. הבנו מהם שהם די מיואשים מהמצב, ולרוב ברחו לדברים אחרים. הם לא היו בראש של חודש ארגון בכלל. אז פתחנו איתם קבוצות, יצרנו איתם קשר והזמנו אותם לחוות שוב את החוויה של בני עקיבא.

"לאחרונה שבט מעלות ערך אצלם הפנינג, אבל הסניף המפונה היה שותף מלא בארגון שלו. היה לנו חשוב שהם יהיו שותפים לעשייה, שזה יחזיר אותם לאווירת החודש ושיראו שלא שכחנו אותם. המטרה שלנו היא רק ללוות אותם בהקמת הסניף הזמני שלהם במלון, ושבסופו של דבר יהיו להם כוחות לתפעל הכול בעצמם. בעזרת ה' את השבת הם כבר יערכו בכוחות עצמם".

מורשה בן זכאי: "אימצנו סניף מפונה משדרות. הבנו מהם שהם די מיואשים מהמצב, ולרוב ברחו לדברים אחרים. הם לא היו בראש של חודש ארגון בכלל. אז פתחנו איתם קבוצות, יצרנו איתם קשר והזמנו אותם לחוות שוב את החוויה של בני עקיבא"

איך את חווית את החודש?

"ברגשות די מעורבים", היא מספרת, "הרבה חששות, אבל הם היו מתגברים אם לא הייתי בעשייה. בהתחלה די נבהלנו מההחלטה לקיים את החודש. לקח לנו זמן להבין איך אנחנו מתכנסים לפעילות כשיש משפחות של הרוגים וחטופים, והבהרתי מהר מאוד לחניכים שזה יהיה חודש ארגון שונה מאוד ממה שהם מכירים.

"עם הימים שעברו גילינו איך אנחנו פועלים ברגישות ובהתאמה למלחמה, אבל לא הופכים את החודש ליום זיכרון אחד ארוך. כל שבט קיבל עליו משימה אחרת של 'הננו למען העם', והבנו שהנתינה לאחרים עוזרת מאוד להרים את הרוח. עכשיו אני יודעת שאילו לא היה החודש הזה, לא היינו עושים את כל הפעילות שעשינו, והיינו מחוברים לעם הרבה פחות".

מה את מרגישה לקראת השבת הקרובה?

"אני עצמי מאוד מתרגשת", משיבה מורשה, "לוח הזמנים של השבת הקרובה די דומה ללו"ז של שבת ארגון רגילה. צביעת קירות, לילה לבן, שליחים, ארוחות ודגלנות. אבל המהות השתנתה לגמרי. הכול מוקדש למציאות של המלחמה. השירים בדגלנות יהיו על המצב, והדגלנים יכתבו מילים כמו 'נצח' ו'עם ישראל חי'. ישולב גם שיר שכתב עמיחי ונינו, חייל מגלן שנהרג, ומשפחתו הלחינה. מצד שני יש המון חוסר ודאות, ואני מקווה ששום דבר לא יתפקשש".

גם להבה שטרן, קומונרית סניף בית שאן, מספרת על ההחלטה לקיים את חודש הארגון: "בהסתכלות ראשונית זה נראה לא הכי קשור. בסוף הבנתי שכמו שחברים שלנו נלחמים בצבא, אנחנו נלחמים בעורף. גם אם זה לא הכי נוח, זה צורך השעה. זה דרש מאיתנו לשנות את התפיסה ולהיכנס למקום של עשייה וחיבור למה שקורה בארץ. אנחנו לא בנתק, זה בתוכנו.

"השבת אנחנו מארחים את סניף קריית שמונה. הם פוזרו בכל הארץ, אז לא הייתה להם אפשרות לקיים את חודש הארגון או להקים סניף זמני. רצינו לארח אותם ולתת להם הזדמנות לטעום קצת מחוויית חודש ארגון".

איך את מדמיינת את השבת הקרובה?

"אני רוצה להאמין שהשבת תרים את הרוח גם לנו וגם להם", היא מקווה, "ושתהיה מאוד משמעותית".

הפוסט שבת ארגון בצל המלחמה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היה דבר אחד ברור: מתחת לכל המחלוקות בין פלגי העם, שאת השפעתן ההרסנית חווינו עד לא מזמן, מסתתר חיבור עוצמתי וקשר אחים חזק יותר מכל מריבה או הסתה. מהרגע שפרצה מלחמת חרבות ברזל נחשף במלואו אותו חיבור וטשטש מייד את כל ההבדלים. חרדים, דתיים, חילונים, לא משנה מהיכן ומאיזה מוצא, הושיטו יד זה לזה והוכיחו ש'אנחנו אחים' זו לא סתם עוד קלישה אלא עובדה קיימת.

אחד המיזמים שמדגישים זאת יותר מכול הוא 'קידוש בבניין'. למעשה תחילתו במיזם שכונתי שנולד כדי לנצל את הגינות שהתרוקנו בעקבות הקורונה. נשים מספר מבת ים החליטו להפיח רוח חיים מחודשת בגינה והבינו שהן יכולות להשיג שתי ציפורים במכה אחת אם גם יעוררו קירוב בין תושבי השכונה הדתיים והחילונים.

"היינו הולכות בגינה הציבורית בימי הקורונה, והרגשנו שכמעט אין בה אנשים ובטח שאין בה אווירה של שבת", מספרת מאיה לוי מבת ים. "הבנו שצריך לעשות משהו, והרמנו את הכפפה. ידענו שיש בשכונה תושבים רבים שומרי תורה ומצוות וגם רבים שלא. כך נולד הרעיון של קידוש בגינה. פשוט הגענו לגינה שבת אחת בבוקר, הבאנו שולחן, יין וכיבוד, וקיבצנו את התושבים שבילו שם. הם נעתרו בשמחה.

"מאז זה לא נפסק, ואנחנו רצים עם זה היום קרוב לשנתיים. אותי מדהים במיוחד שאנשים שנראים רחוקים שנות אור מהדת מבחינת הלבוש, בוכים כשהם שומעים את הקידוש. לא מעט מספרים לנו שזה מזכיר להם את בית אבא. התגובות האלו נותנו הרבה כוח".

"האווירה באמת מאוד מיוחדת", ממשיכה יסמין שכנתה, "הולדנו חיבורים מעניינים שלא היו קורים ככה סתם. אחרי כמה זמן אנשים כבר התחילו לרדת במיוחד וגם הביאו אורחים ונכדים. זו הזדמנות מדהימה לדבר ולהתחבר עם אנשים שלא הייתי מדמיינת אינטראקציה איתם. עכשיו כשעברנו לבניינים בעקבות המלחמה, חברה שלי סיפרה לי שהיא עברה בגינה ושמעה מישהו שואל: כבר היה פה קידוש? כולם כל כך מחכים שנחזור".

כמו יוזמות חברתיות רבות אחרות הכריחה חרבות ברזל גם את הקידושים בגינה לחשב מסלול מחדש. אבל החיבור המרגש סביב שולחן הקידוש לא נעלם אלא נמשך בכל הכוח מהמקום שגם ככה משמש מפגש ספונטני ומעניין בין שכנים: המרחב המוגן.

"אחרי שהמלחמה התחילה נאלצנו לעבור לתוך הבניינים", מספרת מאיה. "מאחר שאני גרה בבניין שכולם בו שומרים תורה ומצוות, פניתי למישהי חילונית והצעתי לה שנעשה את הקידוש דווקא בבניין שלה, ונוסיף שזה למען הצלחת החיילים. היא התלהבה מאוד מהרעיון וסחפה אחריה את שאר השכנים. כמעט כולם ירדו למטה בשבת בעשר וחצי בבוקר, הביאו שולחנות ומפות. אנחנו היינו צריכים להביא רק את הכיבוד.

מאיה לוי: "אותי מדהים במיוחד שאנשים שנראים רחוקים שנות אור מהדת מבחינת הלבוש, בוכים כשהם שומעים את הקידוש. לא מעט מספרים לנו שזה מזכיר להם את בית אבא"

מאיה לוי: "היו דיירים שירדו במעלית רגילה ועלו בחזרה במעלית של שבת. שרו ביחד 'עם ישראל חי' ו'מי שבירך לחיילים'. מרוב התרגשות בקושי הצלחתי למזוג את היין לכוסיות. לקידושים בגינה כבר התרגלנו, אבל משהו בתקופה הזו הוציא מכל אחד את הצד הרוחני שבו"

"פתאום שכנים שלא מכירים זה את זה נפגשים בלובי של הבניין, מתחברים יחד. היו דיירים שירדו במעלית רגילה ועלו בחזרה במעלית של שבת. שרו ביחד 'עם ישראל חי' ו'מי שבירך לחיילים'. מרוב התרגשות בקושי הצלחתי למזוג את היין לכוסיות. לקידושים בגינה כבר התרגלנו, אבל משהו בתקופה הזו הוציא מכל אחד את הצד הרוחני שבו. אפילו כשלא יכולתי להגיע לאחד מהקידושים, הייתה שכנה לא דתייה שהסכימה להוביל את זה בעצמה, והיא סיפרה לי אחר כך שהיה מדהים".

"הדגש של הפרויקט הזה הוא שמדובר בשותפות של כל הצדדים", מבהיר הרב ערן שיראזי, רב קהילת אורות התורה בבת ים. הקידושים בגינה היו חלק מפעילות הגרעין של הקהילה, ובאופן טבעי החליט הרב שיראזי בשיתוף רעייתו להמשיך את היוזמה המופלאה במקלט שבבניינם.

"היוזמה אינה רק שלנו, אנחנו לא מרכז לזהות יהודית וקירוב לבבות, אלא שיתוף פעולה מלא בין דתיים לחילונים. שני הצדדים מעורבים במידה שווה בארגון, בהבאת הכיבוד, בהכנת המקום. כל אחד תורם את חלקו. אני הצעתי את זה לאשתי, והיא עיצבה מייד הודעה יפה, ושלחנו אותה בקבוצת הוואטסאפ של הבניין. התגובות היו חמות מאוד, נלהבות, וכמעט כל השכנים הסכימו על ההתחלה לשתף פעולה. כל אחד הביא משהו קטן. מי שלא שומר כשרות הביא מוצרים סגורים כמובן. הייתה המון התחשבות".

הרגשת מאז שינוי ביחסי דתיים-חילונים בבניין?

"האווירה טובה תמיד. מן הסתם המלחמה עשתה סוויץ' כלשהו בשיחות שלנו, ותחושת האחדות התבהרה מאוד. כשרק הגענו לבניין התחלתי לבנות סוכה במקום שהקצה לי הוועד. שכנה אחת התלוננה וטענה שאנחנו עושים רעש, אבל היום היא אחת השותפות הפעילות ביותר במיזם של הקידוש ואפילו דוחפת את דיירי הבניין להגיע ולהשתתף".

סוניה בלום: "כשאני צריכה לרדת למקלט לקידוש אני נרגשת כמו לקראת אירוע. מי ייתן וכל עם ישראל יתגבש, יתאחד ויאמץ את הרעיון המקסים הזה"

הרבנית שני שיראזי: "אנחנו ממליצים קודם לפנות לשכן שמכירים. שיהיו לכם שותפים ולא תארגנו את הקידוש לבדכם. זה תמיד צריך לבוא ממקום של שיתוף. למקום הקידוש הבאנו עמדת משחקים לילדים כדי שיוכלו להעסיק את עצמם בזמן שהמבוגרים מדברים ומתחברים בעצמם"

שותפות במפעל חיים

"כשהרב שיראזי הזמין אותי לבוא אל הקידושים, מאוד התלהבתי מהאווירה הטובה ובעיקר מהשיתוף", משתף הרב עמית פנחס, גם הוא רב קהילה בבת ים. "היה דבר תורה של כמה דקות, ולאחריו ישבו כולם במעגל. שכנה חילונית אחת שיתפה כי הבן שלה נמצא בעזה, וכל אחד שיתף דבר מה מחייו. זה חיבור טבעי מאוד, והוא הצליח לגבור בזכות המפגש. הילדים שיחקו במשחקים שהוכנו מראש, והכול היה מאוד נעים".

"באופן טבעי עולות שאלות אמוניות על איך זה קרה ולמה", מוסיף הרב שיראזי, "אבל אנחנו מתמקדים בדברים הפוכים. המסר שלנו הוא שאם אנחנו יחד, מאוחדים, אפשר להתמודד עם הכול".

לדעתכם חל שינוי ביחסי חילונים-דתיים?

"לפני המלחמה היה מתח מבחינת הקשבה והכלה, אבל הוא הושפע מאוד מהתקשורת", משיב הרב שיראזי, "כי ברמת היום-יום לא חשתי מחלוקת או שנאה. היום זה כבר לא תופס מקום. אנו שותפים לאותו מפעל חיים, ולכן כל המחלוקות מתגמדות".

"בדיוק עכשיו אני נמצא במילואים, תותחן", מספר הרב פנחס. "אנחנו עשרה אנשים בצוות. שלושה דתיים בסך הכול. מרוכזים פה אנשי שמאל ואנשי ימין, חיים יחד זה לצד זה. האוהלים צמודים, אנחנו אוכלים יחד, שומרים יחד. ההווי והקרבה משנים את הכול. אנחנו כמו אחים. מהם אני מרגיש יותר סבלנות וקרבה לדת, אבל גם אני באופן אישי מכיר אותם יותר מקרוב. זו הגישה שעשתה פה מהפכה. זה לא דבר שקורה רק בבסיסים אלא גם בין שכנים, כפי שמראה הקידוש מדי שבת.

"יש מי שבהתחלה לא מתחבר, אבל עם הזמן כשהוא מבין שזו רק יוזמה להתקרבות, בלי אינטרסים, הוא מצטרף בשמחה. הקרבה והשותפות בין שכנים בבניין היא מיקרוקוסמוס למה שקורה בימים אלו בחברה הישראלית".

כדי להבין כיצד זה נראה מהצד השני השכנה סוניה בלום מספרת על החוויות שלה מהקידוש המיוחד, שהיא מחכה לו בקוצר רוח: "אנחנו בבניין 16 משפחות, שאת חלקן לא הכרתי לפני הקידוש של שבת בבוקר. המשפחות בבניין הן בעלות מגוון דעות וממגוון מקומות. הקידוש גרם לנו להכיר ולהוקיר זה את זה, וזו דרך מדהימה לגיבוש ולאיחוד. כשאני צריכה לרדת למקלט לקידוש אני נרגשת כמו לקראת אירוע. מי ייתן וכל עם ישראל יתגבש, יתאחד ויאמץ את הרעיון המקסים הזה".

הרב שיראזי ואשתו מבהירים שכל אחד, מכל עיר ושכונה בישראל, יכול ליישם את היוזמה גם בבניין שלו. אפילו מי שאינו מכיר את שכניו לעומק. היוזמה די פשוטה ואינה מצריכה יותר ממוטיבציה, שולחן, מעט כיבוד ויין.

יש להם גם כמה עצות איך להפוך את האירוע לאטרקטיבי ומעניין לכלל השכנים. "קודם כול הכנתי הודעה מיוחדת שמזמנת את התושבים לקידוש, והגרפיקה יכולה לשמש את כל מי שמעוניין", מספרת שני שיראזי. "לצד זאת ערכנו רשימה של מה אנחנו ממליצים להביא לקידוש ברמת שולחן, כיסאות, עוגות. חשוב לתכנן מראש מה צריך להביא כדי שלא לשכוח דבר. אני מציעה לפנות אלינו, ובשמחה נשלח את הגרפיקה ואת הרשימה המסודרת.

"את ההודעה שלחנו בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, אך לצד זאת אנחנו ממליצים קודם לפנות לשכן שמכירים. שיהיו לכם שותפים ולא תארגנו את הקידוש לבדכם. זה תמיד צריך לבוא ממקום של שיתוף. למקום הקידוש הבאנו עמדת משחקים לילדים כדי שיוכלו להעסיק את עצמם בזמן שהמבוגרים מדברים ומתחברים בעצמם. זו חוויה מקסימה, ואנחנו ממליצים עליה לכל אחד".

לקבלת הגרפיקה ורשימת המצרכים לקידוש ולשאלות נוספות, פנו לדוא"ל: shnitzels@gmail.com

הפוסט תשובה לאומית – גילויי קודש בעקבות המלחמה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

מאז נפילת שני בניה אלירז ואוריאל בעת מילוי תפקידם אשת החינוך מרים פרץ אינה פוסקת מעשייה ומתרומה לחיזוק הרוח היהודית והצבאית בישראל, מרצה לחיילים ולבני נוער ותומכת במשפחות שכולות בעת צרתן. בשבוע הקשה שעברה מדינת ישראל שלחה גם היא את בניה, כמו אימהות רבות אחרות, להילחם במערכה הכבדה, וכמו תושבים רבים איבדה רבים וטובים שהכירה היכרות אישית.

למרות המתח והדאגה לשלום בניה עם שאר הלוחמים ולמרות האבל הגדול היא מסרבת להתייאש, מספרת כיצד היא מתמודדת עם הפחד ומסבירה מהו הדבר היחיד שיעזור לנו לעבור את הימים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל ואפילו לצאת מהם מחוזקים.

איך את מרגישה בימים האלה?

"אין הבדל ביני ובין שאר עם ישראל", משיבה פרץ באנחה. "התחושות שלי זהות לאלו של כל התושבים במדינה כרגע. אני רואה את מה שעובר על העם שלי, והלב שלי נקרע. אל תשכחו שגם שני בניי נמצאים עכשיו עם כל חיילי צה"ל שנשלפו משולחנות החג אל המערכה.

"התמונות מהשבת האחרונה עדיין נמצאות אצלי בראש. התארחתי אצל אחד הילדים בחג, ופתאום בשעת הצהריים הילד שלי, שהיה לבוש בחולצה לבנה ועטוף בטלית, בא ואמר: אימא, קוראים לי. בשנייה אחת ראיתי את הטלית שלו יורדת ואת החולצה הלבנה המתחלפת במדים. הוא הדליק את הטלפון והסביר שהוא חייב להתייצב.

"ביום שמחת תורה, יום אחרי הושענא רבה, ליוויתי אותו לאוטו, והעיר ירושלים דוממת. לא היו אנשים ברחוב. חיבקתי אותו וביקשתי ממנו: שמור על עצמך. רגע אחרי שנפרדתי ממנו והוא הלך לדרכו הרמתי את עיניי לשמיים וזעקתי: 'אנא ה' הושיעה נא. הושע את כל חיילי צה"ל, הושע את מדינת ישראל'. אין ספק שהימים קשים נורא".

"הקדוש ברוך הוא רואה את בניו מאוחדים, ורואה איך נקרע ומדמם ליבם המשותף. אני חושבת שאם נמשיך להרבות בתפילה ונמשיך לזעוק אליו בכל הכוח, הוא ישמע וכמובן יושיע אותנו. 'אנא ה' הושיעה נא'. זאת הקריאה שאסור לנו להפסיק לקרוא"

 

יצא לך להיפגש עם מי שאיבדו את יקיריהם?

"הלכתי לכמה לוויות, וראיתי שם חברי נפש שלי. מבחינתי המתים הם כבר לא שמות, לא רק מספרים. אלו אנשים שאני מכירה מקרוב. זה סגן אלוף רועי לוי ז"ל, שהיה הפצוע הכי קשה בצוק איתן. אז לא היה לו סיכוי לחיות אבל הוא יצא מזה, ואיך שהתחילה המלחמה הנוכחית הוא התגייס לשמור על המדינה ונפצע קשה. כשהוא עוד היה מאושפז רצתי לבית החולים לבדוק מה שלומו, וכשנכנסתי דבר ראשון ניגשתי לאימו וזעקתי: 'הוא חי?' אבל הוא איננו.

"זה מפקד חטיבת הנח"ל, יוני שטיינברג ז"ל, שאהב את בני אלירז כל כך. הוא היה מדריך של הבנים שלי בבני עקיבא, אדם שכולו מקצוענות ונחישות. זה ראש מועצת שער הנגב, איש כפר עזה אופיר ליבשטיין ז"ל, שהוא מהחללים הראשונים של המלחמה. הוא היה מי ששמע את היריות הראשונות, ובלי היסוס יצא להגן.

"זה מה שאנחנו צריכים לזכור מהמלחמה הזאת אחרי שהיא תסתיים. את הגבורה של אותם אנשים. זו גבורה שנותנת לנו כוח. אותם אנשים שיצאו להגן עלינו בגופם. אני אישית מכירה לוחמים רבים שכבר השתחררו מצה"ל, אין להם כל מחויבות להתגייס, ובכל זאת מיהרו לשאת נשק ולהגיע לחזית בלי שמישהו ביקש בכלל. המצפון היהודי והרוח היהודית הם שקראו להם לצאת להגן על העם שלהם. האנשים האלה עכשיו מסכנים את עצמם ומצילים חיים של אחרים בלי להתלבט.

"לצד הגיבורים הללו אני רואה איך עם ישראל מתארגן בכל מקום ומכל מגזר. אוספים משלוחי ציוד, אוכל, בגדים. אני רואה את זה, וזה נותן לי כוחות".

מה לדעתך אפשר לעשות כדי לעזור לעם בשעתו הקשה?

"פשוט מאוד, להתגייס", מכריזה פרץ. "כל אחד מאיתנו צריך לצאת מהמקום האישי שלו ולמצוא במה הוא יכול לעזור לחברה הישראלית. זו האמירה המרכזית שאני רוצה להעביר לקוראים ולכל העם. קומו לעזרה! איש-איש ומה שיש לו לתת. יש לך קול לדבר? קום ודבר. יש לך ידיים לאפות? תכיני עוגות ותחלקי לחיילים במחסום שליד הבית שלך. אם אין מחסום, תחלקי לשוטר, למאבטח, לכל מי שזקוק.

"יש לכם כוח? חבקו את כל הנשים בארץ שנותרו לבד ושלחו את יקיריהן למלחמה. תעזרו להן במה שהן צריכות. היום כל העם שלנו במילואים. זה מה שעלינו לעשות".

יש איך להתעודד בימים קשים כל כך, שמשרים עלינו הרבה פחד וייאוש?

"יש לעם שלנו זיכרון, וחשוב להשתמש בו דווקא בימים אלו", היא מסבירה. "עברנו דברים נוראיים. בספרד שחטו משפחות שלמות של יהודים בימי האינקוויזיציה. מסעות צלב. פוגרומים. מה שעברנו בשואה. אבל מכל דבר כזה קמנו.

"אני מחזקת את עצמי על ידי שינון בלתי פוסק של הפטרת ראש השנה, שבה נכתב 'עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל', 'עוד תיטעי כרמים'. כמו שאמר א-לוהים לרחל אימנו, שבוודאי היום מבכה על בניה: 'יש תקווה לאחריתך'. יש תקווה לאחריתנו. יש לנו תקווה, ואנחנו לא מאבדים אותה.

"הרוח של העם היהודי והאמונה שלו חשובות מאוד. זכרו כי למרות הכול אנחנו עוד ננצח ונוסיף לחיות כאן. בעזרת ה' נבנה מחדש את כל היישובים, וכל התושבים יחזרו לבתים שאיבדו. אל תאבדו את התקווה".

מה יהיה פה לדעתך ביום שאחרי המלחמה? האחדות הזאת תחזיק מעמד?

"אנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת ולהוסיף לחיות בגלל דבר אחד", היא מבהירה; "אנחנו חייבים לספר לדורות הבאים את מה שקרה לנו. לספר להם את גבורת העם הזה ואת גבורת בניו. שהימים הללו לא יישכחו. אנחנו מחויבים ליתומים שנותרו, ילדים שראו את מראות הזוועה האלה ונותרו לבד. אנחנו מחויבים להורים שאיבדו את יקיריהם. בשבילם אנחנו מוכרחים לנצח ולהמשיך לחיות כאן, אבל יחד. רק ביחד שלנו נוכל לנצח את הקושי.

"הקדוש ברוך הוא רואה את בניו מאוחדים, ורואה איך נקרע ומדמם ליבם המשותף. אני חושבת שאם נמשיך להרבות בתפילה ונמשיך לזעוק אליו בכל הכוח, הוא ישמע וכמובן יושיע אותנו. 'אנא ה' הושיעה נא'. זאת הקריאה שאסור לנו להפסיק לקרוא".

איך את מתמודדת עם המצב הקשה?

"בימים האחרונים אני שרה הרבה שירים שיחזקו אותי. 'זוכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-לוהים, ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים'. ואני שרה 'אנחנו מאמינים בני מאמינים', ו'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי'. לא להתייאש, אסור להתייאש. אומנם אנחנו נקבור ואנחנו נבכה, 'עין במר בוכה', אבל הלב, הלב שלי, שרואה את עם ישראל בגבורתו, מזכיר לי להודות לקדוש ברוך הוא שזכיתי להיום חלק מהעם הנפלא הזה".

הרבה כעס מופנה להנהגה. את שותפה לו?

"זה לא הזמן להסקת מסקנות ולהפקת לקחים", טוענת פרץ, "אנחנו עוד נעשה את זה, ויהיה זמן לשאלות הקשות. עכשיו זה הזמן לחבק ולדבר בטוב. יותר מכך, עכשיו זה הזמן לאהוב ולהתפלל חזק לשלום העם שלנו והחיילים. זהו. אנחנו נחזיק מעמד רק בזכות הרוח. הלב נקרע, אבל הרוח נמשכת".

מה בני הנוער שלנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב?

"אני רוצה לפנות לכל אחד ואחד מבני הנוער ולהזכיר שאנחנו היום במצב של 'איש אשר ידבנו ליבו'", פונה פרץ לקוראים הצעירים. "כל אחד מכם יכול לתרום ולעזור בכל דבר לעם ישראל בשעתו הקשה. איפה שיש אישה שבעלה יצא למילואים אפשר לבוא ולעזור לה עם הילדים. לקנות מצרכים ומוצרי מזון, לאסוף ולחלק אותם. לתת יד איפה שצריך. גם לשאול ולהתעניין זו עזרה חשובה ומוערכת. לשאול לשלומן בעבודה ובכל מקום, מה נשמע ומה שלומך. חשוב מאוד בימים האלה כמה שיותר לחבק ולתמוך".

הפוסט "כל העם במילואים" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

כשנפגשו לראשונה זלדה, משוררת דתייה ומופנמת, ויונה וולך, משוררת חילונית ובוטה, הן לא תיארו לעצמן שיכולה להיווצר ביניהן חברות עמוקה, ובכל זאת נרקם ביניהן קשר מדהים בזכות גורם חשוב אחד שידע תמיד לחבר בין לבבות: השירה. לימים הגיע לסלונה של זלדה גם נער צעיר, בן 16 בלבד, שהחל את צעדיו הראשונים בעולם הפרוזה והשירה, ולו אותו חלום: לרקום את החוט המחבר בין כל המגזרים בישראל.

מהרגע הראשון הציב לעצמו יונדב קפלון – משורר, סופר ומרצה – מטרה חשובה בעשייתו: להשתמש בכוחה של השפה העברית כדי לחבר בין עולם התורה לעולם הספרות ולהנחיל את אוצרות העם היהודי לכל ישראל. הוא הוציא לאור את סדרת הספרים 'ממך אליך', שבה הנגיש לקהל הרחב את תפילות הימים הנוראים, את ספר השבת, וכן ליקט טקסטים עבריים הקשורים לזוגיות.

"המטרה העיקרית שלי בכל העשייה הספרותית הזו היא לקרב לתורה גם אוכלוסיות שאינן שומרות מצוות, ובכלל את כל מי שרוצה ללמוד", מבהיר קפלון. "יש שני אנשים שעשייתם מתכתבת עם המעשה הזה. האחד הוא ביאליק, שאסף מדרשים מתקופת התנאים והאמוראים וסידר אותם בספר האגדה, והשני הוא הרב שטיינזלץ, שתרם את התרגום המבואר למגוון כתבים, כמו סיפורי רבי נחמן והתניא. שני האנשים הגדולים אלה, שאני בקושי נכנס לנעליהם, הם ההשראה שלי, ואני מעריץ אותם. הם הקדישו את השנים הכי טובות שלהם ל'מפעלי כינוס', ככה הם קראו לזה בעצמם, וכך גם אני מכנה את העשייה שלי.

"התחלתי בכתיבת מחזורים מיוחדים לימים הנוראים בסדרת 'ממך אליך'. אחרי כן עשיתי את 'ספר השבת', שבו נמצא כל מה שיפה בספרות היהודית סביב השבת בצורה מעובדת ונוחה לכל קורא. הספר האחרון בסדרה היה 'ספר האהבה', שעסק בחתונה, נישואים וזוגיות. גם כאן לקחתי את כל האוצרות הספרותיים הכי מקסימים שלנו, מכל העדות ומכל הדורות, והרכבתי מבחר קטן ונדיר, כמו יהלומים".

'מפעל הכינוס' של קפלון אינו נגמר רק בפרסום כתבים ופרשנויות, שהוא מכנה הרהורים. הוא מפיץ את העולם הרוחני במגוון סדנאות ברחבי הארץ. כיום הוא עובד על מיזם מהפכני שבו יפרסם אגדות מספר הזוהר, אשר כמעט אינן מוכרות בקרב הציבור הישראלי הרחב ולמעשה גם לא בקרב הציבור הדתי: "אני מלמד בהמון מקומות בעיקר תורה, מדרש, חסידות והרבה ספר הזוהר", הוא מספר. "אני מנחה סדנאות כתיבה לכל מיני אנשים – דתיים וחילונים, מכל הארץ ומכל הגילים. אני גם עובד עם רופאים ופסיכולוגים בכתיבה.

"לאחרונה אני שרוי בפרויקט ספרותי מאוד מסעיר, שאני קורא לו 'בעוד שהיו הולכים' – מבחר אגדות הזוהר. בשבע השנים האחרונות ליקטתי את הסיפורים הכי יפים, מרתקים ומדהימים מכל 25 הכרכים של הזוהר. תרגמתי אותם מארמית, עיבדתי אותם קצת וכתבתי הרהורים פרשניים. זו הפעם הראשונה שהספרות היפהפייה הזו מונגשת לציבור הרחב. אפילו בציבור הדתי לא מספיק מכירים את אגדות הזוהר.

"יש מעין פחד שהזוהר הוא לא לנו אלא לתלמידי חכמים, לפוסקים, למי שמילא את כרסו ש"ס ופוסקים, ואסור להתקרב אליו לפני גיל ארבעים. אבל בדורות האחרונים, מאז המהפכה של הרב קוק והחסידות, אנחנו מרגישים הרבה יותר חופשיים גם מול האוצר הספרותי הזה, ולכן החשיבות של הפרויקט הזה רבה מאוד מבחינתי".

אתה מלמד גם בני נוער?

"נכון".

כיום אנחנו רואים שהמסכים מנצחים את עולם הקריאה והכתיבה. אתה חושב שיש תקווה לדור המשך לשירה עברית?

"אני רואה את זה בדאגה רבה. אחד הנזקים הכי חמורים של הסמארטפון הוא צמצום דרמטי של אוצר המילים שלנו. אנחנו משתמשים במאות מילים במקום באלפי מילים. רוב המסרים הם תשובות קצרצרות, פשוטות ביותר, ובמקום המילים נכנסו האמוג'ים לסוגיהם. זה עושה עבודה קלה, האדם משתחרר מהצורך לתאר.

"אם אדם מוותר על היכולת לספר מה הוא מרגיש בדיוק, הוא נעשה עני מרוד. בגלל זה חז"ל אומרים 'אין עני אלא בדעת'. והכול בגלל הסמארטפון, שמביא לידי אובדן השפה והרוח. לכן אני מלמד את הנוער בהפוך על הפוך. אני משתמש בסמארטפון עצמו כדי ללמד איך לכתוב. אם חושבים על זה, הסמארטפון, בהיותו פלטפורמה לטקסטים קצרים, הוא בעצם פורמט שירה".

איך הקורא החילוני יכול להתחבר ליצירות שלך?

"העברית", הוא משיב בפשטות, "העברית עושה את החסד, את הנס. זה הפלא של השפה העברית, שהיא אחד המכנים המשותפים החשובים ביותר שעוד נשארו לנו בין חלקי החברה הישראלית. זה סמל הנס של התחייה הציונית בארץ וסמל ליכולת שלנו להחזיק מעמד יחד. אני חושב שכל עוד אנחנו מדברים עברית יש סיכוי להידברות, להבין זה את זה. כך החומרים הקדושים יכולים למצוא מסילות ללב של אדם שלא מתמצא בתוכנם מלבד בשפה שבה הם כתובים".

איך מצאת את עולם הכתיבה?

"כשהייתי קטן עליתי מאוסטרליה עם ההורים שלי. אימי הייתה צברית, שזו מתנה גדולה, ואבא שלי היה חב"דניק. כך נוצר אצלי בגנים הג'וק של 'ופרצת' – זה אומר שמה שמניע אותך בחיים זה לספר את הסיפור היהודי ליהודי שעדיין לא יודע. לחבר אותו רגשית, להדליק אותו. כמו שנכתב בפסוק 'ופרצת ימה וקדמה', כך החב"דניק הצעיר מאמין שהוא מסוגל לפרוץ את הגבולות החברתיים הרגילים ולגשת ללב של מישהו ששייך למחנה אחר.

"במהלך השנים הלכתי ללמוד במרכז הרב ונחשפתי לרב קוק, וחזונו על כלל-ישראליות משפיע עליי עד היום. אני לא חושב שיכולתי להתמצא בדור הזה בלי מפת הדרכים הזו. במקביל גדלתי אצל משוררים גדולים מאוד. היה לי קשר מיוחד עם זלדה, עם מיטב המשוררים של הדור הקודם. למדתי לכתוב, והפסוקים לאט-לאט התחברו. נוצר איחוד בין החלק הלימודי, התורני והחסידי והחלק הספרותי. זה מתבטא למשל בפרויקט של 'ממך אליך', והכי חזק בפרויקט הנוכחי של אגדות הזוהר. "אני מרגיש בפעם הראשונה את החיבור הכי יפה בין כישרון ספרותי שהתברכתי בו מה' ובין קדושה. לחבר את הדברים האלה יחד ולכתוב את זה בצורה שתתפוס את הלב, גם של עצמי וגם של אנשים אחרים – זו זכות מאוד גדולה.

"למעשה אני בליבו של קמפיין הדסטארט, שחצה את רף חמישים האחוזים. נותרו לו עוד שבועיים בסך הכול. בכסף הזה בעזרת ה' אסיים לכתוב את הספר, לאגד את הסיפורים, לכתוב את ההרהורים וכמובן להפיצו".

כמשורר שעומס על שכמו את עול הקירוב בין העולמות, קפלון אינו יכול להתעלם מהשבר הנוכחי בעם, וכיאה למשורר הוא קורא לכל מי שמסוגל להאזין בנחת לדעה אחרת וללמוד אותה. "יש ציבורים בארץ המרגישים שהשיח בין חלקים שונים זה מזה בעם היהודי אבוד, אין מה להגיד יותר ואין מה לשמוע יותר", הוא מתאר בכאב. "אני לא מוכן לקבל את זה. אני מציע לעצמי ולכל מי שאני מכיר להקדיש זמן קבוע בתקופה הזו ולהקשיב למישהו אחר. לא לענות מה אתה חושב אלא לשמוע בכנות מה מישהו אחר חווה ומרגיש. מישהו שלא שייך לחוג האידאולוגי שלך.

"אם כל אחד יצליח לפגוש בן אדם – במוסך, במילואים או בלימודים – ולהקשיב לו בעיניים אוהבות, בלב פתוח, בלי להתווכח, יש סיכוי. יש סיכוי לשיקום השבר הקיצוני שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה ולשיבת האחדות בארץ".

למיזם ההדסטארט של יונדב קפלון, 'בעוד שהיו הולכים', ספר על אגדות הזוהר:  https://headstart.co.il/project/72658

Leads:

"אם אדם מוותר על היכולת לספר מה הוא מרגיש בדיוק, הוא נעשה עני מרוד. בגלל זה חז"ל אומרים 'אין עני אלא בדעת'. והכול בגלל הסמארטפון, שמביא לידי אובדן השפה והרוח. לכן אני מלמד את הנוער בהפוך על הפוך. אני משתמש בסמארטפון עצמו כדי ללמד איך לכתוב. אם חושבים על זה, הסמארטפון, בהיותו פלטפורמה לטקסטים קצרים, הוא בעצם פורמט שירה"

"אני חושב שכל עוד אנחנו מדברים עברית יש סיכוי להידברות, להבין זה את זה. כך החומרים הקדושים יכולים למצוא מסילות ללב של אדם שלא מתמצא בתוכנם מלבד בשפה שבה הם כתובים"

הפוסט החסד שהעברית עושה איתנו הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

"יש הרבה דרכים להגיע לשמיים", אומרת יעל קבסה (43) תוך כדי עלייה לכדור פורח צבעוני בסרטון ההדסטארט שהפיקה לקראת אלבום מוזיקלי חדש שהיא מתכננת להוציא.

עד לפני שנתיים הייתה קבסה מוזיקאית, מתופפת, ועל הדרך גם אם לשבעה ו"שורדת אמיתית בג'ונגל החיים", אבל כמו להרבה אנשים מוכשרים, גם לה הקורונה הביאה הזדמנות חדשה, והכול השתנה. אז היא החליטה שזה הזמן שלה להתחיל להוציא לעולם את היצירות שלה ולהגשים את מה שחלמה עליו עשרים שנה, עוד מהימים שהקימה מגמת מוזיקה לעצמה באולפנה שלמדה בה.

עכשיו היא מספרת על המסע שלה, שהתחיל מניגון מרדני בתופים, עבר בהקמת הרכב נשי מיוחד ונמצא עכשיו בכניעה לחלום שאינו מפסיק לרדוף אותה. בריאיון לא מתנצל היא מספרת על הגבולות שלעולם לא תפרוץ, מה היא משיבה למי שסוברים שאימהות וקריירה מוזיקלית לא הולכות ביחד ולאן תגיע בעוד כמה שנים.

נתחיל בשאלה המתבקשת: את מפרסמת שירים ומופיעה. זו לא התנגשות מסוימת עם ההלכה?

"כל החיים יש לנו התנגשויות עם הדת", היא משיבה, "כל דבר שמאלץ אותי להיכנס לגבולות הוא למעשה התנגשות. אני צריכה לברך כשאני אוכלת, אני מכסה את הראש, אני מתפללת. אני רוצה לשיר בפני כל העולם, ולא יכולה. אומנם השאיפה להגיע לקהל בין-לאומי מתאימה לדעתי גם לזמרת דתייה. אני עדיין לא שם, אבל זה בהחלט אפשרי.

"אין מציאות כזו ששום דבר לא מגביל אותך בעולם. מעצם היותנו בני אדם אנחנו מוגבלים וחסרים. התחושה שיש חופש אין-סופי היא אשליה. נכון שהגענו ממקום של אין-סוף ונחזור לשם, אבל בעולם הזה אנחנו חייבים כלים וגבולות. הגבולות שבחרתי הם באמת לשמור על ההלכה. זה לא תמיד קל לי, אבל אני רואה כמה זה אוסף, מנתב ומכוון אותנו למקומות של צמיחה ולא לפיזור כללי של 'בואו נפתח הכול לכולם'. לא משנה אם מדובר בהחלטה שלי שלא לשיר בפני קהל מעורב או בדברים אחרים. היכולת לשים גבולות, להגיד מה פתוח ומה סגור, היא יכולת חשובה לכל אדם שמתהלך בעולם".

ולצד הגבולות, האם היו גם מגבלות שהיית צריכה להתמודד איתן כנערה דתייה שרק רוצה לנגן כשהתחלת את הדרך שלך?

"באותן שנים לא היו מוזיקאיות דתיות", היא נזכרת בשנים שבהן פגשה את המוזיקה, "גם לא היו אולפנות מוזיקליות או אולפנות לאומנויות כמו שיש היום. אז פשוט הקמתי מגמת מוזיקה לעצמי. זה היה אני מול משרד החינוך, אבל לא קיבלתי מעטפת מקצועית ראויה. הייתי צריכה ללמד את עצמי לבד, במו רגליי, בלי אינטרנט או אפשרות להיחשף למוזיקה. אני זוכרת שהייתי יושבת ליד הרדיו ומקליטה שעות של מוזיקה, ואז מסננת לעצמי ועושה ספריות".

"התחושה שיש חופש אין-סופי היא אשליה. נכון שהגענו ממקום של אין-סוף ונחזור לשם, אבל בעולם הזה אנחנו חייבים כלים וגבולות. הגבולות שבחרתי הם באמת לשמור על ההלכה. זה לא תמיד קל לי, אבל אני רואה כמה זה אוסף, מנתב ומכוון אותנו למקומות של צמיחה"

אור התוף

כיאה לגיל הנעורים המרדני בחרה קבסה לנגן בכלי הסוער ביותר – תופים. אין הרבה מתופפות בעולם, ובייחוד לא כאלו שמשתייכות למגזר הדתי, וזה דרש מקבסה להיות מיוחדת עוד מהימים הראשונים שלה כמוזיקאית.

למה בחרת לנגן דווקא בתופים?

"בחרתי בתופים מתוך מרד נעורים ורצון לבעוט", היא מסבירה בחיוך, "לא הייתה לי אז שום הכשרה מסודרת ומקצועית, שום מורה שיכול לתת לי כתף ולהאמין בי. זה היה רצון מאוד סוער שבא מבפנים, משהו מאוד חזק. כיתתי רגליים בשביל לשמוע מוזיקה, לראות הופעות. אלו דברים שלא הכרתי, לא גדלתי עליהם.

"אני מרגישה שעם השנים המוזיקה מוליכה אותי במסע פנימה שהולך ומצמיח אותי. זה התחיל ממקום מאוד אגרסיבי ובועט, אבל עם הזמן נפתחתי לעוד כלים וסגנונות".

איך זה התקבל בסביבה הבוגרת שהקיפה אותך?

"כשהייתי נערה כל הסביבה החינוכית שלי מאוד שמרה עליי כדי שלא איחשף לעולמות תוכן שלא תאמו לחינוך שלי. המוזיקה מגיעה עם המון מנטליות ותרבות מסביבה, והיה פחד שאני אאבד את הכול. הייתי מאוד שמורה אבל מאוד סקרנית, והרגשתי בתוכי כוחות חיים שרצו לפרוץ. נחשפתי לזה בשלב מאוד מאוחר בחיים. היום אני יכולה להבין למה נזהרו ונשמרו עליי, אבל גם יודעת שאפשר להפריד בין הכלי לתוכן. התחלתי ללמוד מוזיקה בצורה מקצועית כשהייתי בת שלושים. רק אז קיבלתי הכוונה מקצועית ורחבה ממסגרת שגם מכבדת את הערכים שחשובים לי.

"ידעתי שאם אני הולכת ללמוד בגיל צעיר יותר, בלי יציבות, אולי תהיה מוזיקה, אבל אאבד את כל השאר. עד היום אני מרגישה שזו דרך מאתגרת להצליח להלך בין הטיפות. מצד אחד לתת לנפש היצירתית ולאומנות את כל החוויה החושית שהיא צריכה ולצלול לעולם הזה בלי גבולות, ומצד שני להיות מחוברת ולשמור על ערכים שחשובים לי, על המחויבות לעבודת ה'. זו דרך שצריכים לאזן, ואני כל הזמן מנסה לדייק את עצמי".

"היה פחד שאני אאבד את הכול. הייתי מאוד שמורה אבל מאוד סקרנית, והרגשתי בתוכי כוחות חיים שרצו לפרוץ. נחשפתי לזה בשלב מאוד מאוחר בחיים. היום אני יכולה להבין למה נזהרו ונשמרו עליי, אבל גם יודעת שאפשר להפריד בין הכלי לתוכן"

מנגנת ושרה

קבסה התאהבה בעולם הנגינה ודבקה בו שנים ארוכות. השירה לא הייתה בראש מעייניה, וגם היום היא אינה מגדירה את עצמה זמרת אלא יוצרת, וכן, היא אומרת, יש הבדל של ממש.

מתי התחיל הרעיון של לשיר ולא רק לנגן?

"הרבה שנים אני מוזיקאית", היא מספרת, "ובאמת הכיוון שלי לא היה להיות זמרת אלא להמשיך לנגן ולהלחין כפי שעשיתי מהתיכון. תקופת הקורונה גרמה לי לעצור ולחשוב לאן פניי מועדות, והמעבר לקדמת הבמה היה אגבי. החלטתי להוציא שיר אחד, בשביל החוויה.

"לשיר הזה היה אפקט מאוד טוב, ואמרתי או-קיי, אולי זו ההזדמנות שלי לתקשר ישירות עם הקהל ולהביא אמירה וקול שחשוב לי לבטא. אני מרגישה שהמילה זמרת גורמת לאנשים לדמיין איזו דיווה, ואני לא כזו. אני כותבת, מלחינה, מנגנת – זה מיקס שלם שכולו אני – וככה אני מביאה את עצמי הכי טוב. אני מפתחת את כלי השירה, אבל הצד החזק שלי הוא כל האלמנטים הללו במשותף".

מה המקום שלך במוזיקה הישראלית היום? השירים שלך פונים לקהל מגוון?

"כשהייתי נערה הסתכלתי אל אנשי התרבות שהיו אז, הזמרים והזמרות, ולא ראיתי שם דמות שיכולתי להגיד עליה שככה אני מאמינה שנכון לחיות וליצור. היום זה הולך ומשתנה. אפשר לראות אנשים בעלי תשובה שמביאים את כל הכלים שיש להם באור חדש או כאלה שצמחו בתבניות יותר סגורות והיום הם מגיעים ליכולת ביטוי מאוד רחבה.

"המציאות הולכת ומשתנה, מהפכות לא קורות בשנייה, ודברים עמוקים צומחים לאט לאט. באופן כללי אני לא שרה פסוקים ולא רק מילות קודש. אני יודעת שבתוך השירים שלי, שיכולים להיראות חול, יש כוונות עמוקות שמחוברות בהחלט למה שאני לומדת, למחשבה יהודית ולתוכן של קודש. אני מקווה שבעזרת ה' אנשים יוכלו גם לזהות את זה ולקבל מזה".

לצד הקונפליקט שהיא מתארת בין הדת לבין הרצון שלה לממש את הכישרון שבה, קבסה פוגשת את הביקורת שסובבת כל אישה מצליחה שהיא גם בעלת משפחה. על כל ההאשמות והתהיות יש לה תשובות ברורות, ובראשן שאין כמו אם מאושרת.

"אני יודעת שבתוך השירים שלי, שיכולים להיראות חול, יש כוונות עמוקות שמחוברות בהחלט למה שאני לומדת, למחשבה יהודית ולתוכן של קודש. אני מקווה שבעזרת ה' אנשים יוכלו גם לזהות את זה"

איך באמת משתלבת הקריירה המוזיקלית עם האימהות?

"זו שאלה שנובעת מהתפיסה שהעיסוק במוזיקה בא רק מתוך הגשמה עצמית, להגשים את כל החלומות שלך בלי לדפוק חשבון לאף אחד", טוענת קבסה בתוקף. "כמובן, כל אחת עושה את הבחירה שלה, אבל אני רואה את זה אחרת. נגיד כשמישהי הולכת להיות אחות בבית חולים, היא נעדרת מהבית בשבתות וגם בשעות הלילה. למה אף אחד לא בא אליה בטענות? כי מבינים שהיא עושה דבר מאוד חשוב.

"ככה אני רואה את העיסוק שלי. בעיסוק שלי אני יוצאת לשליחות. כל השנים כתבתי ויצרתי לעצמי ונהניתי מזה, עכשיו שאני יוצאת להביא את זה לעולם אני עושה זאת מתוך תשוקה עמוקה ותחושת שליחות להשמיע את הקול הזה".

הרגשת ביקורת כזו כלפייך?

"לקח לי זמן לפרק את כל החסימות והתבניות שמקבעות את החשיבה שלנו ואומרות שאם את רוצה להיות זמרת, את לא יכולה להיות אימא או אישה דתייה, כי זה מה שראיתי. אבל עם הזמן הבנתי שבשביל ליצור ולהופיע אני לא חייבת ללכת בדרך אחת מסוימת. אני יכולה לסלול דרך חדשה. יש הרבה דרכים להגיע לשמיים, ליצור ולהופיע.

"לאט לאט ההבנה הזו חלחלה בי עמוק יותר ואפשרה לי לצאת ולהופיע. זה לא רק ברמה של המודל, זה כלפי עצמי. בסופו של דבר אישה שמחוברת לנפש שלה, מונחת במקום שלה והיא פורייה ושמחה, הנוכחות שלה בבית הרבה יותר רחבה".

את מרגישה שהאימהות היא למעשה ערך מוסף ליוצרת מוזיקלית?

"אני מרגישה שהאימהות רק מרחיבה אותי", היא עונה. "טכנית היא אולי מגבילה אותי בזמן, אבל היא מעמיקה את התפיסה שלי, את העולם, את המציאות. את כל הקיום. אז אולי דברים קורים בקצב אחר, אבל מהותית זה רק משבח אותי ואת מה שאני עושה.

"לי יש מתנה מיוחדת שקיבלתי במסע הפרטי שלי. בני הבכור יהונתן הוא עם שיתוק, לא הולך ולא מדבר. הטיפול בו דורש הרבה, אבל אני מרגישה שבשבילי זה איזון טוב מאוד. כל מי שיש לו נפש של אומן יש בתוכו תביעה לטוטליות מוחלטת, ואני מרגישה את זה חזק. דווקא טוב שאני נאלצת להתאזן בגלל אילוצי החיים. ההכרח הזה מגדיל אותי ונותן לי לצאת מעצמי.

"מתוך תנועה עוצמתית שאני נמצאת בה אני נאלצת לעצור ולהתבונן. ערב אחד אני מופיעה מול מאות אנשים, ויום למחרת יושבת עם הבן שלי במסדרון של בית חולים וממתינה כמו כולם לרופא. אני מגלה שגם אני חסרה וזקוקה לעזרה, וזה לימוד טוב ובריא לי מאוד".

"ערב אחד אני מופיעה מול מאות אנשים, ויום למחרת יושבת עם הבן שלי במסדרון של בית חולים וממתינה כמו כולם לרופא. אני מגלה שגם אני חסרה וזקוקה לעזרה, וזה לימוד טוב ובריא לי מאוד"

לאט ונכון

עכשיו קבסה מביטה קדימה אל עוד שנים רבות של עשייה שתגדל ותביא שמחה לה ולאחרים. למרות האמביציה הגדולה היא אינה ממהרת, היא מאמינה שהכול קורה בקצב הנכון וזמן הנכון.

את שואפת להגיע למקום של זמרים דתיים שכבר התברגו בראש התעשייה הישראלית?

"ימים יגידו", היא צוחקת. "רק בשנתיים האחרונות התחלתי להוציא יצירה מקורית משלי. כמו בהרבה דברים בחיים, אנחנו הנשים עושות את זה בקצב שלנו. אני מרגישה שזה שאני פועלת ויוצרת לצד משפחה וזוגיות וילדים רק נותן לי יותר".

איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"אני רואה את עצמי באותו מקום, רק יותר בגדול. יוצרת, כותבת, מופיעה. אולי מפיקה כל מיני דברים. האמת היא שהרעיונות שלי יכולים להפתיע אפילו אותי, אז אני לא יודעת. אני צועדת בדרך, והיא מזמנת לי כל מיני הרפתקאות. בגדול אני ממשיכה במה שאני עושה עכשיו – ושמחה. אני מצפה שהעשייה שלי רק תלך ותגדל. ברוך ה' בתרבות היום יש הרבה יותר אפשרויות ממה שהיה פעם, ואנחנו גם יוצרים אותן במו ידינו.

"אני מגלה עם הזמן שהתביעה של הנפש ליצור ולנגן, או כל תביעה של נפש, גם אם היא לוקחת זמן, יבוא הזמן שלה, וזה יתגלה. לפעמים טוב שזה לוקח זמן, כי זו דרך לגלות עד כמה התשוקה אמיתית ועמוקה ולא סתם אופנה חולפת. זה גילוי גדול בשבילי. חשבתי שאם אני לא עושה את זה בגיל עשרים, אז זהו, זה ילך. אבל ככל שהזמן עובר, למרות האתגרים הגדולים והדרך הלא פשוטה, אני מגלה שזה רצון מאוד עמוק בתוכי, ואני מברכת עליו".

מהשירה והנגינה המיוחדת והעמוקה של יעל קבסה תוכלו להתרשם במופע משותף עם רוחמה בן יוסף בנמל תל אביב ביום רביעי, כ"ה בסיוון (14 ביוני). נוסף על כך תוכלו להכיר אותה ואת החלום הבוער בה בעמוד ההדסטארט שלה: https://did.li/y9IlC.

הפוסט האימהות רק הרחיבה אותי הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

לאחר הפגנות השמאל התעורר סוף סוף הימין. אחרי ההפגנות הגדולות שהיו בירושלים ובתל אביב מתכננים עכשיו יוזמי אותה מחאה, ברל'ה קרומבי, יו"ר מטה תקומה 23, וח"כ אביחי בוארון, יו"ר המטה המשותף של הימין לתמיכה ברפורמה, את עצרת התמיכה שתהיה ביום חמישי, ו' באייר (27 באפריל), הפגנת המיליון, ועל פי מארגניה שמה אינו משתמע לשני פנים: יש ציבור שרוצה שינוי מהותי בבית המשפט העליון ובדרכיו, ועכשיו ישמעו את קולו כפי שלא נשמע עד כה.

"הרבה מאוד אנשים אישרו הגעה", מספר קרומבי, שהיה כמעט לא זמין בטלפון כיוון שסגר ביממה האחרונה מאות אוטובוסים להסעת תומכים לעצרת. "בחודשים האחרונים הבנו שהרפורמה לא תקרה בבת אחת, זבנג וגמרנו. המצב מורכב. יש חצי עם ששטפו לו את המוח, שהכניסו לו פחדים והזיות. פוחדים שתהיה פה מדינת הלכה, איראן וטליבאן. שיזרקו להט"בים מהגגות. טענות הזויות! הבנו שצריך לעצור ולהרגיע את הלבבות, אבל לגבות את הקואליציה, את השר לוין וח"כ רוטמן, שימשיכו את המהלך הזה ולא ייבהלו. שיכבדו את בחירת העם".

"יש פה ממשלת צללים במקביל לממשלת ישראל, ושמה ממשלת הייעוץ המשפטי. היא מי שבפועל אומרת מה לעשות, מה אסור ומה מותר"

"החקיקה לא נעצרה ולא הוקפאה", מוסיף בוארון, "אלא נכנסה לתהליך של הידברות עם נציגי האופוזיציה. אנחנו שמחים מאוד על כך. זו רפורמה שבאמת תעשה טוב אם היא תזכה לתמיכת חלקים באופוזיציה. אבל בהפגנה הקרובה אנו באים לתת רוח גבית לממשלה הנבחרת, לראש הממשלה, לשר המשפטים וליו"ר ועדת החוקה.

"מטרת הרוח הגבית הזו כפולה: גם בשביל לעמוד על דעתנו בחדר המשא ומתן, וגם, במקרה שההידברות לא תצלח, להמשיך לממש את רצון הרוב ולהעביר את הרפורמה. לא נחשוש ולא נירא להמשיך בתהליך הזה עד לקו הגמר, כי רוב עם ישראל רוצה בו.

"ההפגנה הזו היא גם הפגנה נגד שלטון בית המשפט העליון", מסביר בוארון. "בשלושים ושתיים השנים האחרונות הוא לקח לעצמו המון סמכויות שאינן שלו, אם בפירוש חוקים בניגוד לכוונת המחוקק ואם בהגבלה או בביטול של החלטות שהחליטה הרשות המבצעת עקב 'אי-סבירות'. נוצר מצב שבו בג"ץ מחליט על הכול, הוא עומד בראש הכיפה, ומתחתיו כל מערך הייעוץ המשפטי לממשלה. הייעוץ המשפטי הוא כבר לא ייעוץ, הוא הוראה, גם אם היא עומדת בניגוד לעמדת השר. זה לא משנה. ההחלטה של הייעוץ המשפטי היא שקובעת.

"יש פה ממשלת צללים במקביל לממשלת ישראל, ושמה ממשלת הייעוץ המשפטי. היא מי שבפועל אומרת מה לעשות, מה אסור ומה מותר. כשיש התנגשות בין רצון העם לבין הייעוץ המשפטי, הייעוץ המשפטי מנצח".

אפשר להבין את המחאה של הצד השני? את הפחד מפני גוף ממשלתי שלכאורה לא יהיה כפוף לגוף אובייקטיבי?

"אנחנו לא רוצים לפרק את בית המשפט העליון ולגרום לאנרכיה", מבהיר בוארון, "המדינה הזו חשובה לנו. ודאי שכל החלטה ממשלתית צריכה להיות על פי חוק, וצריך ייעוץ ממשלתי שנותן עצות ברורות לדרג המדיני. חד-משמעית. אבל יש לזכור שמטרתו של הייעוץ המשפטי היא לא להגיד לאן צריך ללכת, אלא איך צריך ללכת. מעבר לזה מדובר בבית המשפט מאוד הומוגני, ליברלי ושמאלן. הפער שנפער בין בית המשפט העליון לרצון העם הולך וגדל, עד שבא העם ואומר: געוואלד, אני לא רוצה את בית המשפט הזה עוד".

בוארון מדגיש: "מובן שלא צריך למעוך את המיעוט ולפגוע בזכויותיו. יעלה על הדעת שנכריע בנוגע לאורח חייו הפרטיים של מישהו?! זו לא הכוונה של אף אחד במחנה הלאומי; זו לא דרכנו. אבל אנחנו כן רוצים להיות מעורבים בהחלטות שמתקבלות במדינת ישראל. גם בבית המשפט העליון מגיע למחנה הלאומי ייצוג כפי חלקו בעם. זה מה שאנחנו רוצים לתקן, ולא נרפה עד שנביא את השינוי".

איך הגענו למצב שדווקא חלק בציבור שבחר בממשלה ברוב מוחלט הוא שצריך להפגין?

"הימין והמחנה הלאומי היהודי ניצח בקלפי ניצחון מובהק", משיב בוארון, "לכן הניח הציבור, ולא באופן מופרך, שאין צורך בהפגנות. לכאורה יש לנו רוב וכל האפשרות להעביר את הרפורמה הזו. הופתענו לגלות שההפגנות של מתנגדי הרפורמה משפיעות במישרין על קבלת ההחלטות. קיווינו שהוכחנו כי לנו הרוב, ונאלצנו לגלות שלא היא. נדמה שהימין הלך לאיבוד. לכן אנחנו חייבים לצאת למגרש ולשחק את המשחק, כלומר להביע את רצון העם לרפורמה המשפטית.

"באותו יום שני בבוקר שבו כלו כל הקיצים" – השביתה הכללית במשק ב-23 במרץ, שמתנגדי הרפורמה כינו 'יום השיתוק הלאומי' – "החלטנו לערוך הפגנה. בקריאה של כמה שעות באו מאות אלפי אנשים. זה היה מדהים. ההפגנה הזו הייתה תזכורת לכל אנשי הימין שעלינו מוטלת החובה לתת כוח למנהיגים שלנו להעביר את הרפורמה עד תומה. הפגנת המיליון היא רק ההתחלה, תצוגת תכלית, ההכרזה של המחנה הלאומי: עייפנו מהשלטון הדיקטטורי של בג"ץ".

"הימין לא צריך להפגין", סובר קרומבי, "אנחנו לא קוראים לזה הפגנה אלא עצרת תמיכה בממשלה. כמו אותה עצרת תמיכה בימי אוסלו, שבסיומה לדאבון הלב נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. אם אנחנו רוצים לגבות את הקואליציה, אנחנו לא יכולים להזניח את הרחוב. חייבים לתת כוח לנציגים שלנו. ראינו שכל מיני שרים שהתנדנדו בדעתם לגבי הרפורמה אמרו לעצמם: רגע, מה קורה פה? אולי הבוחרים שלנו לא רוצים רפורמה בכלל?"

באמת לקח לימין המון זמן להראות את התמיכה הזאת ברפורמה, בזמן שהשמאל השמיע קול ברור.

"הרבה יותר מדי זמן לקח לימין להתפכח, לצערי הרב", מסכים קרומבי, "אבל עכשיו התעוררנו בענק והבנו שזה לא רק מאבק על הרפורמה אלא על חלקנו בתרבות, באקדמיה ובצבא. ראינו שבעצם יש ציבור שמנצח בבחירות, ויש ציבור ששולט במדינה. ברגע שראש הממשלה ושר המשפטים רצו להוביל מדיניות שלא הייתה לרוחם, כל ה'לשעברים' הרימו הנדברקס. זו הפיכה צבאית לכל דבר ועניין".

"לכאורה יש לנו רוב וכל האפשרות להעביר את הרפורמה הזו. הופתענו לגלות שההפגנות של מתנגדי הרפורמה משפיעות במישרין על קבלת ההחלטות. קיווינו שהוכחנו כי לנו הרוב, ונאלצנו לגלות שלא היא. נדמה שהימין הלך לאיבוד. לכן אנחנו חייבים לצאת למגרש ולשחק את המשחק"

מאבק על עתיד המדינה

העצרת נקראת הפגנת המיליון. מיליון זה מספר ריאלי? אתם מרגישים שזה יכול לקרות?

"אם הציבור יבוא בהמוניו, תהיה אמירה חזקה וחשובה שגרום לאיחוד מחדש של כל הימין ולאיחוד מחדש של כל חלקי הקואליציה סביב הרפורמה", מסביר קרומבי. "אני חושב שגם עיני הקודקודים למעלה נשואות לעצרת הזאת. היא תקבע אם הציבור הימני יצא מהבית ויגיד את דברו או שמא הוא לא רוצה את הרפורמה. המאבק הזה הוא על עתיד המדינה; אין לנו פריווילגיה להישאר בבית! ייתכן שבעוד עשרים שנה, כשבג"ץ יסיים להרוס את עפרה, ישב איזה פרשן ויזכיר שכל זה קרה בגלל שהימין לא גיבה את השר לוין אז. אם בג"ץ ינצח, הוא יצא הרבה יותר חזק ללא רסן. חייבים לצאת מהבית. לצד זאת אנו פונים לציבור ומבקשים ממנו שיהיה שותף למימון העצרת הזאת".

"אנחנו מזהים תנועה רחבה אנשים", מוסיף בוארון. "אני לא יודע אם נגיע למיליון, מיליון זה שם קוד שמבטא את רוב העם, עצרת המונים, זעקה. אין לנו ספק שיהיו שם הרבה מאוד אנשים, לא משנה המספר המדויק. מה שמשנה הוא המשמעות הסמלית.

"אם המנהיגים שלנו ירגישו שהעם איתם והעם דורש את זה, יגדל הסיכוי לשינוי. הכדור עכשיו בידיים של העם".

העצרת תיערך ביום חמישי, ו' באייר (27 באפריל) ברחוב קפלן בירושלים, מול כנסת ישראל

הפוסט "הכדור בידיים של העם" הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

יעקב שה לבן משמיע את קולם של פצועי צה"ל כבר מימיו בצבא, כאשר בסוף מלחמת לבנון השנייה הציע לו נדבן אמריקאי להקים עמותה שתומכת בחיילים פצועים.

לאחר הפסקה של עשור הבין שה לבן שהרצון שלו לעזור לפצועים חזק יותר מכול והקים אותה מחדש: "בכל יום הלכתי עם קבוצת מתנדבים צעירים, וליווינו את הפצועים עד לשחרורם מבית החולים. פגשתי מאות פצועים במהלך השנה, והייתי קשור מאוד לעולם הזה. אבל אחרי השחרור שלי יצא לי פחות להתעסק בו, וחזרתי רק אחרי שנוסד יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה.

יעקב שה לבן: "אני חושב שהדבר הכי מהותי שצריך להבין בקשר ליום ההוקרה לפצועי צה"ל זה שאומנם היום הזה מוקדש להם ולאמירת תודה, אבל הוא גם חשוב מאוד לנו. אנחנו כחברה צריכים להגיד תודה"

"ביקשו ממני להרצות על הפעילות שלי, וכשעשיתי זאת בני הנוער הרימו את היד ושאלו אותי איך מצטרפים לפעילות למען הפצועים. בהתחלה הסברתי להם שזה שייך לעבר, אבל מהר מאוד הפרויקט הזה חזר לחיים, ועיקר הפעילות שלנו הייתה בשומר החומות.

"המטרה שלנו הייתה חשיפה של הציבור הרחב לאנשים הללו וכמובן הכרת הטוב, אפילו בקורונה. הרבה פצועים לא יכלו להגיע להרצאות בעקבות המגפה, לכן בנינו תוכנית שבמסגרתה שלחנו אנשים לבית הפצוע עם מתנה ואוזן קשבת.

"אני חושב שהדבר הכי מהותי שצריך להבין בקשר ליום ההוקרה לפצועי צה"ל זה שאומנם היום הזה מוקדש להם ולאמירת תודה, אבל הוא גם חשוב מאוד לנו. אנחנו כחברה צריכים להגיד תודה. אני באופן אישי חושב שהיום הזה נועד להעניק לנו, בני האדם שנמצאים במרוץ החיים, כלי להתמודד עם המשברים והאתגרים. פעם בשנה הפצועים עוצרים את חייהם ומספרים לנו את הסיפור שלהם ואת הדרך שלהם להתמודד עם המשבר ומציבים לנו מראה מול הפנים, והיא מכניסה אותנו לפרופורציות.

"לאחרונה התחלנו בפרויקט שבו המתנדבים עוברים בין פצועים בימי ההולדת שלהם וחוגגים איתם. שיזכרו שיש מי שמוקיר אותם לא רק פעם בשנה. אלו אנשים שנפצעו כי הם חטפו את הכדור הזה במקום כל אחד מאיתנו, ואנו כחברה צריכים לזכור זאת".

את התחושות הללו מבהיר היטב איתי אברהם (37), נשוי ואב שניים מיונתן, פרמדיק במילואים ביחידה מובחרת. במהלך מלחמת הלבנון השנייה נפגע איתי מפצמ"ר שנחת על ידו, ואף שהפציעה לא ניכרה בו פיזית, היא בהחלט טבעה בו את חותמה. "הייתי לוחם בסיירת שריון במהלך מלחמת לבנון השנייה", הוא מספר. "לקראת סוף הלחימה הייתה כניסה מסיבית של צה"ל לתוך לבנון כדי לבודד את דרום לבנון, ובשלב מסוים הצוות שלי קיבל משימה לארוב במטע זיתים סמוך לכפר שנתקלה בו יחידה באש.

"האויב הבחין בנו עולים ומתכוננים למארב, ונורה עלינו מטח של טילי נ"ט ופצמ"רים. הצוות שלנו התחיל לסגת לאחור תוך כדי ירי. אני זוכר שנפלתי ולידי נפל פצמ"ר. הוא לא התפוצץ, אבל החוויה נצרבה בי. לאחר מכן המשיכו ליפול עלינו פגזים, ומצאתי את עצמי עף קדימה ונוחת על הפרצוף. קמתי מבולבל מאוד, עם ראייה מטושטשת, והרבה דם ירד לי מהפנים. כאשר פינו אותי משם הבינו שאני פצוע, רק לא ידעו מה אופי הפציעה.

"כשחזרתי לשטח ישראל התברר שאני סובל משברים בפנים, אבל ברוך ה' ללא פגיעת ראש. הפציעה הפיזית אצלי אינה מגבילה אותי בשום דבר, אבל עם זאת העובדה שלחמתי בלבנון עם החברים שלי ופתאום הושְבַּתִּי השפיעה על החיים שלי וגרמה לי לבחור הרבה נתיבים בחיי.

איתי אברהם: "הצורך להצדיק את קיומי נעשה למוטו שלי והוביל אותי בהמשך חיי. לקחתי את תחושת הכישלון והאכזבה, וזה מה שנתן לי דלק וכוחות להמשיך. אני רואה בחברה שלנו שאוהבים לראות את החייל משתקם, חוזר ללכת או נרפא מפצעיו, ומוחאים לו כפיים. אבל שוכחים שזו מלחמה יומיומית שמתרחשת בכל בוקר. יש לוחמים שמבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית מתקשים להמשיך בחיים, וכל קימה בבוקר היא בעבורם מלחמה"

"בדיעבד הבנתי שכך גם בחרתי את העבודה שלי כפרמדיק, מתוך נקודה פנימית של להיות האדם הנכון בזמן החשוב, ולא זה שגורם נטל. מבחינה פיזית יצאתי שלם, כל האיברים שלי עליי. לפתע הצורך להצדיק את קיומי נעשה למוטו שלי והוביל אותי בהמשך חיי. לקחתי את תחושת הכישלון והאכזבה, וזה מה שנתן לי דלק וכוחות להמשיך.

"אני רואה בחברה שלנו שאוהבים לראות את החייל משתקם, חוזר ללכת או נרפא מפצעיו, ומוחאים לו כפיים. אבל שוכחים שזו מלחמה יומיומית שמתרחשת בכל בוקר. יש לוחמים שמבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית מתקשים להמשיך בחיים, וכל קימה בבוקר היא בעבורם מלחמה.

"אני פעיל בעמותת 'אחים לחיים', אשר דואגת לשגרת חייהם של פצועי צה"ל, דבר שמשרד הביטחון פחות שם עליו דגש. יש לנו כל מיני אירועים וימי פעילות, לימודים וקורסים, מעטפת שנקראת חיים רגילים בדיוק מהסיבה הזו, שהתמודדות יומיומית גם אם לא מבחינים בזה מבחינה פיזית או מנטלית.

"אני זוכר שבארצות הברית יצא לי כמה פעמים להשתמש בתעודת הנכה שלי, ותמיד התגובה שקיבלתי היא 'תודה על שירותך'. זה מדהים בעיניי, כי בארץ מלבד ההטבה שמגיעה בעקבות הצגת התעודה אני לא זוכה לכלום. אני מייחל שהתפיסה כאן בארץ תשנה ושהמודעות תעלה. שכולנו נכיר בכך שמסתובבים בינינו אנשים אשר הותירו משהו באותו אזור לחימה, בין שפיסה מגופם ובין שפיסה מהנפש שלהם, ובחרו בזה כדי לשמור על ארץ ישראל".

הפוסט 364 ימים של הוקרה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

למגפת הקורונה, שכבר הספקנו לשכוח, תופעות לוואי רבות – חלקן ייחודיות למי שנדבקו בנגיף, וחלקן חברתיות – אשר אינן מראות כוונה להיעלם. בבוקר שאחרי המגפה גילינו שאחד העולמות שהשתנה יותר מכול הוא עולם התעסוקה. חודשים ארוכים בבית, שעות פנאי רבות ובילוי נדיר בחיק המשפחה עשו את שלהם, והתרגלנו למציאות אחרת, שבה אנו ערים יותר ליתרונותיו של החופש ולסגולות המרחק מהעבודה. מהחופש הכפוי הבנו את חשיבותה של הצבת גבולות בין העבודה לבין החיים הפרטיים, גבולות שכבר נשחקו לפני שנים רבות. כך נולדה, לאט וכמעט בלי להרגיש, ההתפטרות השקטה.

בניגוד להרבה תופעות חברתיות, ההתפטרות השקטה לא התחילה באדם אחד אמיץ וחסר מעצורים שהכריז מלחמה בתנאי עבודה לא הגיוניים אלא ברשת החברתית טיקטוק, כיאה לשנת 2022. כוכבים ומשפיעני רשת מכל העולם העלו סרטונים המתארים את הדרישות המופרכות לכאורה של מעסיקים מעובדיהם: שעות נוספות תמורת תשלום פעוט או בהתנדבות מלאה, זמינות בכל שעות היממה והתחייבויות לחוזים ארוכים.

לעומת הדרישות מוצג העובד כאדם העומד על שלו ואינו מוכן להתפתות לעתיד המזהיר המובטח לו. העובד מודיע כי ימלא רק את התחייבויותיו המקוריות, אלו שהסכים להן בתחילת העסקתו, ומכאן פעולתו נקראת 'התפטרות שקטה'. בהרבה מקרים, כפי שאפשר לצפות, התפטרות שקטה מובילה להתפטרות מלאה.

ומסרטוני רשת לחיים האמיתיים: הדור הצעיר אימץ את הגישה, והתופעה החלה להתרחב ולהתפשט על פני הגלובוס. למרות התמיכה הנרחבת ברשת ומחוצה לה צפים קולות הטוענים כי מדובר בפינוק דורי שאינו עתיד להיטיב עם חברות ותאגידים ואף לגרוע מתפוקתם עד פגיעה בכלכלה העולמית. לטענתם ההתפטרות השקטה היא גורם לעתיד שחור רווי אבטלה, חוסר יעילות וגירעון תמידי בכוח אדם.

מדידת תפוקה

לנוכח נבואות זעם אלו קם ועומד פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלה התנהגותית ולכלכלת אושר באוניברסיטת אריאל, הרואה בהתפטרות השקטה דבר חיובי ואף מגדיר אותה מזווית אחרת, אופטימית הרבה יותר: "כל הסיפור הזה הוא חלק משינוי מאוד גדול המתרחש בשוק העבודה", הוא מסביר.

"לאחר הקורונה התפתח בארצות הברית ובעוד מקומות רבים, ובהם ישראל, תהליך הנקרא 'העזיבה הגדולה' או 'ההתפטרות הגדולה'. מדובר בתהליך שנולד לפני שנים רבות, אך הקורונה הייתה זרז להתפשטותו, ובאמת אחריה הוא התגבר מאוד.

"העיקרון המרכזי של העזיבה הגדולה הוא שעובדים מחפשים ודורשים יותר איזון בין חייהם הפרטיים לבין העבודה. בזמן הסגרים עובדים רבים שהו בביתם וגילו לפתע שאפשר לחיות גם אחרת, עם פחות לחץ ועומס".

על פי פרופ' שביט, על אף מגרעותיה של מגפת הקורונה, שהזיקה לרבים, יתרון אחד שלה הוא חשיפת האדם לשגרה שהעבודה היא חלק זניח בה. חשיפה זו גרמה, לדבריו, שגם בזמן הסגר לא פחת אושרנו הממוצע אפילו קצת: "המגפה העניקה לרבים הדמיה של חיים מאוזנים יותר", הוא מתאר, "ולאחר שאנשים חוו זאת, גם אם מתוך אילוץ, הם הבינו שלא רע כל כך לחיות ככה. זה בסדר לעבוד מהבית וזה בסדר שהמעסיקים אינם מרשים לעצמם להורות לעובד להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת. פתאום מודדים את יעילות העובד לא לפי השעות שהוא מבלה במשרד אלא לפי התפוקה שלו, וזה מצוין. לאחר שעובדים הכירו פעם אחת מה טוב, מן הסתם הם לא ירצו לשוב אחורה.

"מתברר כי סף האושר העולמי בתקופת הקורונה, שהיה אפשר לחשוב שירד מאוד, נותר כפי שהיה. ההסבר הוא שאם חרדות כלכליות וגורמים נוספים משחקים צד אחד ברגשותיו של האדם, מצד שני אנשים זכו לנוח בבית ולא חוו את הלחץ השגרתי ממקום עבודתם. הם בילו יותר בקרב משפחתם והקדישו זמן רב לתחביבים או להתנדבות. אין ספק שנוצר איזון בין המתח הבריאותי למתח התעסוקתי, וזה מוכיח שהאיזון בחיים תורם רבות לאושר".

על פי פרופ' שביט, חוויית הקורונה לימדה את העובדים לקבל את המציאות החדשה שהכירו בזרועות פתוחות ולא לשוב למציאות שהייתה לפני פרוץ המגפה. "לאחר שהעולם חזר לשגרה, איש לא רצה לשוב לחיים שהוא חי לפניה. חלק מהמועסקים לא חזרו כלל למקום עבודתם, חלק חזרו אך לאחר זמן קצר התפטרו, ויש קבוצה גדולה של אנשים שבכלל החליפו קריירה. לצד כל אלו הלכה והתפתחה ההתפטרות השקטה.

"העובד פונה אל מעסיקיו ומודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אחרי שעות העבודה אני סוגר את הטלפון, סוגר את המייל, ולא מעניין אותי אם תזדקקו לשירותיי. בסופו של דבר זה הגיוני מאוד. הרי אותו עובד לא יקבל תוספת שכר בשביל לעבוד אחרי שעות העבודה. אנחנו רואים את הכוח הזה בעיקר אצל צעירים, שכבר הבינו כי החיים אינם אך ורק עבודה ויש צורך לאזן בין העבודה לפנאי".

פרופ' טל שביט: "מתברר כי סף האושר העולמי בתקופת הקורונה, שהיה אפשר לחשוב שירד מאוד, נותר כפי שהיה. ההסבר הוא שאם חרדות כלכליות וגורמים נוספים משחקים צד אחד ברגשותיו של האדם, מצד שני אנשים זכו לנוח בבית ולא חוו את הלחץ השגרתי ממקום עבודתם. הם בילו יותר בקרב משפחתם והקדישו זמן רב לתחביבים או להתנדבות"

עבודה רק בשעות העבודה

על פי פרופ' שביט, אף שמדובר בכאב ראש רציני למעסיקים, להתפטרות השקטה יש יתרונות ברורים: "התופעה הזו התרחבה עוד ועוד, עד כדי כך שמדינות כמו צרפת ופורטוגל חוקקו חוק האוסר לפנות לעובדים לאחר שעות העבודה. לדעתי, כמי שעוסק בכלכלת אושר, מדובר בתהליך חיובי.

"צריך להבין שבעולם של איזון בין חיים לעבודה יש שלושה יסודות חשובים: שחיקה או לחץ בעבודה, שהם על פי ארגון הבריאות העולמי אחד הגורמים המרכזיים לתחלואה, גמישות, שהיא האפשרות להוסיף שעות עבודה ולעבוד מחוץ למקום העבודה, והגבול בין הבית לעבודה, שהוא יסוד שהלך והתערער עם השנים עקב השתנות העולם והפיכתו לדיגיטלי יותר ויותר.

"לפני עשרים או שלושים שנה כשאדם היה הולך הביתה מעבודתו, מלבד לחייג אליו בטלפון קווי, לא היה אפשר להשיג אותו בשום אופן. אבל היום כשהעובד עוזב את עבודתו הוא נשאר זמין בכל מקום. בתיבת המייל, בטלפון, בוואטסאפ. כולנו נגישים הרבה יותר מבעבר, ומעסיקים מרשים לעצמם לנצל זאת ולפנות לעובדיהם בשעות הפנאי, אפילו בחופשה! עובדים ומנהלים איבדו את הגבולות בין עבודה לחיים פרטיים, אך הדור הצעיר רוצה לשוב אליהם, וזה בסדר גמור.

"אומנם בטווח הקצר אפשר להבחין בכמה חסרונות של ההתפטרות השקטה. שרשרות ההעסקה נקטעות, הרבה מועסקים מתלוננים על מחסור בכוח אדם, ויש ירידה באיכות שירות הלקוחות, כי אין עובדים. ראינו מה קרה בקיץ האחרון בשדות התעופה.

"אך בטווח הארוך הדרישה לאיזון דווקא תועיל. מבחינה בריאותית יפחת מספר העובדים שיחלו עקב העומס, והמשק יצמח יותר טוב. ממחקרים אנו למדים שכאשר העובדים מאושרים יותר, ויש איזון יציב, פריון העובדה עולה. אז נכון, בטווח הקצר מדובר בפגיעה, אך בטווח הארוך ההתפטרות השקטה תהיה תוצר חיובי לשוק התעסוקה והכלכלה.

"אני מציע למעסיקים שמתקשים למצוא עובדים להבין כי עובדים אינם מחפשים אך ורק משכורת ויציבות אלא גם איזון בין חיים לעבודה. ככל שזה יינתן להם יותר, כך יבואו עובדים טובים יותר אשר יישארו לאורך זמן".

פרופ' טל שביט: "בטווח הארוך הדרישה לאיזון דווקא תועיל. מבחינה בריאותית יפחת מספר העובדים שיחלו עקב העומס, והמשק יצמח יותר טוב. ממחקרים אנו למדים שכאשר העובדים מאושרים יותר, ויש איזון יציב, פריון העובדה עולה. אז נכון, בטווח הקצר מדובר בפגיעה, אך בטווח הארוך ההתפטרות השקטה תהיה תוצר חיובי לשוק התעסוקה והכלכלה"

"זו אחריותנו לשים גבול"

את חשיבות העצה הזו של פרופ' שביט אפשר להבין היטב במקרה הזה: נועה (שם בדוי) היא סטודנטית בת 21 מדרום הארץ. לאחר שסיימה שנתיים של שירות לאומי היא התקבלה למקום עבודה. בהתחלה הייתה התנהלותו הוגנת למדי, אך כעבור זמן קצר הצטמצם מספר העובדים הקטן ממילא, ונועה נאלצה להתמודד עם עסק שלם התלוי רק בה.

תנאי העבודה של נועה הלכו והידרדרו עד שנעשו בלתי אפשריים: "זה התחיל בארבעה ימי עבודה בשבוע משבע ועד שלוש ובימי שישי מחמש בבוקר ועד שתיים בצהריים", היא מספרת, "וימי חופשה ומחלה קיבלתי על פי חוק. זה היה עסק די קטן, היינו כוח אדם של שלושה עובדים ומנהלת.

"זמן קצר לאחר שהתחלתי עובדת אחת עזבה, ומשם המשכנו שתיים. העומס התגבר מאוד, ובנקודה הזו התחיל הלחץ. נעשה כמעט בלתי אפשרי לקבל ימי חופשה אף שהייתי זכאית להם על פי חוק. זה דרש מלחמות, וגם אם קיבלתי בסוף יום חופש, נוצרה אי-נעימות גדולה מול המעסיקה".

הלחץ אומנם גבר, אך השכר, מספרת נועה, נותר בעינו אף שהובטחה לה העלאה ניכרת. כך מצאה את עצמה נועה פותחת חזית מאבק נוספת על הדבר הבסיסי ביותר שמגיע לעובד: תגמול. "בתחילת ההעסקה נאמר לי שגובה השכר ההתחלתי הוא 32 שקלים לשעה, ואם אוכיח יכולות ואראה שאני עובדת היטב, הוא יעלה בהרבה", היא נזכרת. "מיותר לציין שזה לא קרה, ולכן החלטתי לנקוט יוזמה ולדבר עם המעבידה.

"בעקבות שיחתנו עלה שכרי ל-35 שקלים לשעה, אך בדיוק באותו זמן נותרתי לבד בעסק, כיוון שהעובדת השנייה עזבה עקב העומס הרב והשכר הנמוך. מצאתי את עצמי אמונה לבדי על פס ייצור, שירות לקוחות ומענה לטלפונים. כל זה רק ב-35 שקלים לשעה, כשלמעשה אני מחזיקה את כל העסק. השכר בהחלט לא תאם את העבודה הקשה.

"מהרגע שנשארתי לבד ירד מאוד הסיכוי לקבל חופשות וימי מחלה, אלא אם הייתי מודיעה די זמן מראש. באותה תקופה חלה הידרדרות במצב בריאותי, והייתי זקוקה ליותר ימי מחלה. אך בכל פעם שביקשתי מהמעבידה את הימים הללו, על פי חוק, קיבלתי פרצופים והייתי צריכה שוב להילחם. שוב, כאשר קיבלתי את ימי המחלה במאמץ רב, היחסים ביני לבין הבוסית נעשו פחות ופחות נעימים. למעשה הרגשתי אשמה על שביקשתי ימי מחלה".

נועה: "במאמץ לפייס אותי היא השיבה שמדי כמה חודשים אקבל בונוס של כמה מאות שקלים. זה לא הספיק לי, כי בכל פעם הייתי מוכרחה להתחייב להישאר בעבודה מספר חודשים מסוים כדי לקבל את הבונוס. לאחר תקופה אחת כזו התפטרתי סופית"

לא מעל ומעבר

אם כן, נועה נקלעה למערבולת של עבודה חסרת מנוחה והידרדרות מהירה בתנאיה, אך היא לא נותרה קפואה במקומה והחליטה לנקוט מעשה. ואולם אף שהבהירה היטב את זכויותיה ואת צרכיה נותרה טובת העסק מעל הכול: "דיברתי עם המעבידה על התחושה שלי", היא אומרת, "הזכרתי לה שיש חוק הקובע כמה ימי מחלה מגיעים לי וכמה זמן אני צריכה להודיע מראש, והיא אינה נענית לו. היא השיבה כי כעובדת יש לי אחריות שלא להקשות על התנהלות העסק. כשהתאפשר לה לתת לי ימי מחלה היא הייתה עושה זאת, אך אם היא לא יכלה להחליף אותי, גם כשהייתי חולה הלכתי ואיישתי את העמדה.

"לא הייתה ברירה ועשיתי כל שיכולתי לתת מעצמי. בסופו של דבר הייתה לי אחריות. בשלב מסוים התנאים נעשו קשים לי מדי, והפסקתי לעשות מעל ומעבר. אמרתי לעצמי שנקבעו לי תנאי העסקה, ואני איצמד אליהם וזה הכול. העובדה שההנהלה אינה מצליחה להשיג עובדים נוספים היא לא הבעיה שלי ולא מחובתי לכסות על כך".

כך התחולל השינוי. נועה החליטה לשים סוף לקשייה, ולמעסיקיה לא נותר אלא לנסות להיטיב עימה ככל האפשר. ואולם למרות מאמציהם זה לא היה די: "בשעות שהייתי שם השקעתי ונתתי את כל כוחותיי. לגמרי עשיתי את העבודה שלי", היא מבהירה, "רק לא מעבר. זה לא עזר, ולאחר זמן קצר הגעתי אל המעסיקה והודעתי לה שאני לא מוכנה להמשיך לעבוד בתנאים אלו ובשכר הזה.

"במאמץ לפייס אותי היא השיבה שמדי כמה חודשים אקבל בונוס של כמה מאות שקלים. זה לא הספיק לי, כי בכל פעם הייתי מוכרחה להתחייב להישאר בעבודה מספר חודשים מסוים כדי לקבל את הבונוס. לאחר תקופה אחת כזו התפטרתי סופית".

מעל המינימום

נועה יודעת שהיא איננה לבד, ומזדון או שלא, עובדים רבים נאלצים לעמוס על שכמם אחריות שאינה שלהם ולמלא חוסרים של מספר עובדים רב. כצעירה ישראלית היא מייחלת לגבולות ברורים תמיד בין העובד למעסיק ולשיפור של ממש ברף שכר המינימום: "הייתי ממליצה לעובדים שנמצאים בסיטואציה כזו לפעול כמוני", היא מציעה במלוא הרצינות. "אני חושבת שככל שנהיה ברורים יותר בהצבת גבולות ונבין שמגיע לנו שכר מתגמל, ישתפרו תנאי ההעסקה, ויהיה הרבה יותר משתלם לצאת לעבוד. מי שיעבוד בתנאים שהוא מרגיש מסופק מהם, מן הסתם יהיה עובד הרבה יותר טוב, והמחויבות שלו למקום העבודה תגבר.

"לדעתי שכירים, במיוחד צעירים, מתפשרים מהר מדי ומסכימים לשכר מינימום. שכר המינימום אינו מדד לשום דבר. מי שמתנהל באופן עצמאי וצריך לשכור דירה ולממן רכב ולימודים יכול להעיד שהשכר הזה זעום. יתר על כן, גם כאשר עובדים מפרסמים מודעה על משרה ומבטיחים שכר גבוה ומתגמל, לרוב מדובר בסך הכול ב-35 שקלים לשעה. גם הסכום הזה הוא לא שכר גבוה או מועיל, והגיע הזמן להגיד את זה.

"אני מלאת תקווה שבעקבות המהפכה הזו יעלה גם שכר המינימום, אבל שום דבר לא ינוע ללא פעולה מצידנו, מעמד העובדים. זו אחריותנו לשים גבול ולוודא שהמגמה הזו של עובדים המקפידים על תנאים טובים ושכר הוגן רק תלך ותעלה. אם נצטרף כולנו למאמץ, נגיע למקום טוב יותר".

גם פרופ' שביט מביע תקווה לשינוי מהיר בשוק העבודה הישראלי, אף על פי שהוא אינו אופטימי בנוגע לזמן שיידרש לישראלים להסתגל להצבת אושר העובדים במקום הראשון: "כמו בכל דבר, בעולם המערבי התהליך להבאת האיזון הזה יתפתח מהר, אך בישראל הוא יתקדם לאט. אני מאמין שבסוף נגיע לזה. במדינות כמו פורטוגל, צרפת או איחוד האמירויות יש מערכות שדואגות לזה במישרין. ידעתם שבאיחוד האמירויות יש שרה האמונה על אושר האזרחים?

"בישראל לעומת זאת אין מי שמנהל את שוק העבודה. אילו היה דבר כזה, היו מחוקקים כאן חוקים המנחים את המעסיקים להעניק לעובדים תנאים נוחים יותר, כמו למשל עבודה היברידית. כפי שאמרתי, עוד נגיע לזה, אבל בתהליך איטי. בינתיים אנו מפסידים שנים יקרות".

הפוסט לאן נעלמו העובדים? הופיע לראשונה ב-עולם קטן.