האימהות רק הרחיבה אותי

"יש הרבה דרכים להגיע לשמיים", אומרת יעל קבסה (43) תוך כדי עלייה לכדור פורח צבעוני בסרטון ההדסטארט שהפיקה לקראת אלבום מוזיקלי חדש שהיא מתכננת להוציא.

עד לפני שנתיים הייתה קבסה מוזיקאית, מתופפת, ועל הדרך גם אם לשבעה ו"שורדת אמיתית בג'ונגל החיים", אבל כמו להרבה אנשים מוכשרים, גם לה הקורונה הביאה הזדמנות חדשה, והכול השתנה. אז היא החליטה שזה הזמן שלה להתחיל להוציא לעולם את היצירות שלה ולהגשים את מה שחלמה עליו עשרים שנה, עוד מהימים שהקימה מגמת מוזיקה לעצמה באולפנה שלמדה בה.

עכשיו היא מספרת על המסע שלה, שהתחיל מניגון מרדני בתופים, עבר בהקמת הרכב נשי מיוחד ונמצא עכשיו בכניעה לחלום שאינו מפסיק לרדוף אותה. בריאיון לא מתנצל היא מספרת על הגבולות שלעולם לא תפרוץ, מה היא משיבה למי שסוברים שאימהות וקריירה מוזיקלית לא הולכות ביחד ולאן תגיע בעוד כמה שנים.

נתחיל בשאלה המתבקשת: את מפרסמת שירים ומופיעה. זו לא התנגשות מסוימת עם ההלכה?

"כל החיים יש לנו התנגשויות עם הדת", היא משיבה, "כל דבר שמאלץ אותי להיכנס לגבולות הוא למעשה התנגשות. אני צריכה לברך כשאני אוכלת, אני מכסה את הראש, אני מתפללת. אני רוצה לשיר בפני כל העולם, ולא יכולה. אומנם השאיפה להגיע לקהל בין-לאומי מתאימה לדעתי גם לזמרת דתייה. אני עדיין לא שם, אבל זה בהחלט אפשרי.

"אין מציאות כזו ששום דבר לא מגביל אותך בעולם. מעצם היותנו בני אדם אנחנו מוגבלים וחסרים. התחושה שיש חופש אין-סופי היא אשליה. נכון שהגענו ממקום של אין-סוף ונחזור לשם, אבל בעולם הזה אנחנו חייבים כלים וגבולות. הגבולות שבחרתי הם באמת לשמור על ההלכה. זה לא תמיד קל לי, אבל אני רואה כמה זה אוסף, מנתב ומכוון אותנו למקומות של צמיחה ולא לפיזור כללי של 'בואו נפתח הכול לכולם'. לא משנה אם מדובר בהחלטה שלי שלא לשיר בפני קהל מעורב או בדברים אחרים. היכולת לשים גבולות, להגיד מה פתוח ומה סגור, היא יכולת חשובה לכל אדם שמתהלך בעולם".

ולצד הגבולות, האם היו גם מגבלות שהיית צריכה להתמודד איתן כנערה דתייה שרק רוצה לנגן כשהתחלת את הדרך שלך?

"באותן שנים לא היו מוזיקאיות דתיות", היא נזכרת בשנים שבהן פגשה את המוזיקה, "גם לא היו אולפנות מוזיקליות או אולפנות לאומנויות כמו שיש היום. אז פשוט הקמתי מגמת מוזיקה לעצמי. זה היה אני מול משרד החינוך, אבל לא קיבלתי מעטפת מקצועית ראויה. הייתי צריכה ללמד את עצמי לבד, במו רגליי, בלי אינטרנט או אפשרות להיחשף למוזיקה. אני זוכרת שהייתי יושבת ליד הרדיו ומקליטה שעות של מוזיקה, ואז מסננת לעצמי ועושה ספריות".

"התחושה שיש חופש אין-סופי היא אשליה. נכון שהגענו ממקום של אין-סוף ונחזור לשם, אבל בעולם הזה אנחנו חייבים כלים וגבולות. הגבולות שבחרתי הם באמת לשמור על ההלכה. זה לא תמיד קל לי, אבל אני רואה כמה זה אוסף, מנתב ומכוון אותנו למקומות של צמיחה"

אור התוף

כיאה לגיל הנעורים המרדני בחרה קבסה לנגן בכלי הסוער ביותר – תופים. אין הרבה מתופפות בעולם, ובייחוד לא כאלו שמשתייכות למגזר הדתי, וזה דרש מקבסה להיות מיוחדת עוד מהימים הראשונים שלה כמוזיקאית.

למה בחרת לנגן דווקא בתופים?

"בחרתי בתופים מתוך מרד נעורים ורצון לבעוט", היא מסבירה בחיוך, "לא הייתה לי אז שום הכשרה מסודרת ומקצועית, שום מורה שיכול לתת לי כתף ולהאמין בי. זה היה רצון מאוד סוער שבא מבפנים, משהו מאוד חזק. כיתתי רגליים בשביל לשמוע מוזיקה, לראות הופעות. אלו דברים שלא הכרתי, לא גדלתי עליהם.

"אני מרגישה שעם השנים המוזיקה מוליכה אותי במסע פנימה שהולך ומצמיח אותי. זה התחיל ממקום מאוד אגרסיבי ובועט, אבל עם הזמן נפתחתי לעוד כלים וסגנונות".

איך זה התקבל בסביבה הבוגרת שהקיפה אותך?

"כשהייתי נערה כל הסביבה החינוכית שלי מאוד שמרה עליי כדי שלא איחשף לעולמות תוכן שלא תאמו לחינוך שלי. המוזיקה מגיעה עם המון מנטליות ותרבות מסביבה, והיה פחד שאני אאבד את הכול. הייתי מאוד שמורה אבל מאוד סקרנית, והרגשתי בתוכי כוחות חיים שרצו לפרוץ. נחשפתי לזה בשלב מאוד מאוחר בחיים. היום אני יכולה להבין למה נזהרו ונשמרו עליי, אבל גם יודעת שאפשר להפריד בין הכלי לתוכן. התחלתי ללמוד מוזיקה בצורה מקצועית כשהייתי בת שלושים. רק אז קיבלתי הכוונה מקצועית ורחבה ממסגרת שגם מכבדת את הערכים שחשובים לי.

"ידעתי שאם אני הולכת ללמוד בגיל צעיר יותר, בלי יציבות, אולי תהיה מוזיקה, אבל אאבד את כל השאר. עד היום אני מרגישה שזו דרך מאתגרת להצליח להלך בין הטיפות. מצד אחד לתת לנפש היצירתית ולאומנות את כל החוויה החושית שהיא צריכה ולצלול לעולם הזה בלי גבולות, ומצד שני להיות מחוברת ולשמור על ערכים שחשובים לי, על המחויבות לעבודת ה'. זו דרך שצריכים לאזן, ואני כל הזמן מנסה לדייק את עצמי".

"היה פחד שאני אאבד את הכול. הייתי מאוד שמורה אבל מאוד סקרנית, והרגשתי בתוכי כוחות חיים שרצו לפרוץ. נחשפתי לזה בשלב מאוד מאוחר בחיים. היום אני יכולה להבין למה נזהרו ונשמרו עליי, אבל גם יודעת שאפשר להפריד בין הכלי לתוכן"

מנגנת ושרה

קבסה התאהבה בעולם הנגינה ודבקה בו שנים ארוכות. השירה לא הייתה בראש מעייניה, וגם היום היא אינה מגדירה את עצמה זמרת אלא יוצרת, וכן, היא אומרת, יש הבדל של ממש.

מתי התחיל הרעיון של לשיר ולא רק לנגן?

"הרבה שנים אני מוזיקאית", היא מספרת, "ובאמת הכיוון שלי לא היה להיות זמרת אלא להמשיך לנגן ולהלחין כפי שעשיתי מהתיכון. תקופת הקורונה גרמה לי לעצור ולחשוב לאן פניי מועדות, והמעבר לקדמת הבמה היה אגבי. החלטתי להוציא שיר אחד, בשביל החוויה.

"לשיר הזה היה אפקט מאוד טוב, ואמרתי או-קיי, אולי זו ההזדמנות שלי לתקשר ישירות עם הקהל ולהביא אמירה וקול שחשוב לי לבטא. אני מרגישה שהמילה זמרת גורמת לאנשים לדמיין איזו דיווה, ואני לא כזו. אני כותבת, מלחינה, מנגנת – זה מיקס שלם שכולו אני – וככה אני מביאה את עצמי הכי טוב. אני מפתחת את כלי השירה, אבל הצד החזק שלי הוא כל האלמנטים הללו במשותף".

מה המקום שלך במוזיקה הישראלית היום? השירים שלך פונים לקהל מגוון?

"כשהייתי נערה הסתכלתי אל אנשי התרבות שהיו אז, הזמרים והזמרות, ולא ראיתי שם דמות שיכולתי להגיד עליה שככה אני מאמינה שנכון לחיות וליצור. היום זה הולך ומשתנה. אפשר לראות אנשים בעלי תשובה שמביאים את כל הכלים שיש להם באור חדש או כאלה שצמחו בתבניות יותר סגורות והיום הם מגיעים ליכולת ביטוי מאוד רחבה.

"המציאות הולכת ומשתנה, מהפכות לא קורות בשנייה, ודברים עמוקים צומחים לאט לאט. באופן כללי אני לא שרה פסוקים ולא רק מילות קודש. אני יודעת שבתוך השירים שלי, שיכולים להיראות חול, יש כוונות עמוקות שמחוברות בהחלט למה שאני לומדת, למחשבה יהודית ולתוכן של קודש. אני מקווה שבעזרת ה' אנשים יוכלו גם לזהות את זה ולקבל מזה".

לצד הקונפליקט שהיא מתארת בין הדת לבין הרצון שלה לממש את הכישרון שבה, קבסה פוגשת את הביקורת שסובבת כל אישה מצליחה שהיא גם בעלת משפחה. על כל ההאשמות והתהיות יש לה תשובות ברורות, ובראשן שאין כמו אם מאושרת.

"אני יודעת שבתוך השירים שלי, שיכולים להיראות חול, יש כוונות עמוקות שמחוברות בהחלט למה שאני לומדת, למחשבה יהודית ולתוכן של קודש. אני מקווה שבעזרת ה' אנשים יוכלו גם לזהות את זה"

איך באמת משתלבת הקריירה המוזיקלית עם האימהות?

"זו שאלה שנובעת מהתפיסה שהעיסוק במוזיקה בא רק מתוך הגשמה עצמית, להגשים את כל החלומות שלך בלי לדפוק חשבון לאף אחד", טוענת קבסה בתוקף. "כמובן, כל אחת עושה את הבחירה שלה, אבל אני רואה את זה אחרת. נגיד כשמישהי הולכת להיות אחות בבית חולים, היא נעדרת מהבית בשבתות וגם בשעות הלילה. למה אף אחד לא בא אליה בטענות? כי מבינים שהיא עושה דבר מאוד חשוב.

"ככה אני רואה את העיסוק שלי. בעיסוק שלי אני יוצאת לשליחות. כל השנים כתבתי ויצרתי לעצמי ונהניתי מזה, עכשיו שאני יוצאת להביא את זה לעולם אני עושה זאת מתוך תשוקה עמוקה ותחושת שליחות להשמיע את הקול הזה".

הרגשת ביקורת כזו כלפייך?

"לקח לי זמן לפרק את כל החסימות והתבניות שמקבעות את החשיבה שלנו ואומרות שאם את רוצה להיות זמרת, את לא יכולה להיות אימא או אישה דתייה, כי זה מה שראיתי. אבל עם הזמן הבנתי שבשביל ליצור ולהופיע אני לא חייבת ללכת בדרך אחת מסוימת. אני יכולה לסלול דרך חדשה. יש הרבה דרכים להגיע לשמיים, ליצור ולהופיע.

"לאט לאט ההבנה הזו חלחלה בי עמוק יותר ואפשרה לי לצאת ולהופיע. זה לא רק ברמה של המודל, זה כלפי עצמי. בסופו של דבר אישה שמחוברת לנפש שלה, מונחת במקום שלה והיא פורייה ושמחה, הנוכחות שלה בבית הרבה יותר רחבה".

את מרגישה שהאימהות היא למעשה ערך מוסף ליוצרת מוזיקלית?

"אני מרגישה שהאימהות רק מרחיבה אותי", היא עונה. "טכנית היא אולי מגבילה אותי בזמן, אבל היא מעמיקה את התפיסה שלי, את העולם, את המציאות. את כל הקיום. אז אולי דברים קורים בקצב אחר, אבל מהותית זה רק משבח אותי ואת מה שאני עושה.

"לי יש מתנה מיוחדת שקיבלתי במסע הפרטי שלי. בני הבכור יהונתן הוא עם שיתוק, לא הולך ולא מדבר. הטיפול בו דורש הרבה, אבל אני מרגישה שבשבילי זה איזון טוב מאוד. כל מי שיש לו נפש של אומן יש בתוכו תביעה לטוטליות מוחלטת, ואני מרגישה את זה חזק. דווקא טוב שאני נאלצת להתאזן בגלל אילוצי החיים. ההכרח הזה מגדיל אותי ונותן לי לצאת מעצמי.

"מתוך תנועה עוצמתית שאני נמצאת בה אני נאלצת לעצור ולהתבונן. ערב אחד אני מופיעה מול מאות אנשים, ויום למחרת יושבת עם הבן שלי במסדרון של בית חולים וממתינה כמו כולם לרופא. אני מגלה שגם אני חסרה וזקוקה לעזרה, וזה לימוד טוב ובריא לי מאוד".

"ערב אחד אני מופיעה מול מאות אנשים, ויום למחרת יושבת עם הבן שלי במסדרון של בית חולים וממתינה כמו כולם לרופא. אני מגלה שגם אני חסרה וזקוקה לעזרה, וזה לימוד טוב ובריא לי מאוד"

לאט ונכון

עכשיו קבסה מביטה קדימה אל עוד שנים רבות של עשייה שתגדל ותביא שמחה לה ולאחרים. למרות האמביציה הגדולה היא אינה ממהרת, היא מאמינה שהכול קורה בקצב הנכון וזמן הנכון.

את שואפת להגיע למקום של זמרים דתיים שכבר התברגו בראש התעשייה הישראלית?

"ימים יגידו", היא צוחקת. "רק בשנתיים האחרונות התחלתי להוציא יצירה מקורית משלי. כמו בהרבה דברים בחיים, אנחנו הנשים עושות את זה בקצב שלנו. אני מרגישה שזה שאני פועלת ויוצרת לצד משפחה וזוגיות וילדים רק נותן לי יותר".

איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"אני רואה את עצמי באותו מקום, רק יותר בגדול. יוצרת, כותבת, מופיעה. אולי מפיקה כל מיני דברים. האמת היא שהרעיונות שלי יכולים להפתיע אפילו אותי, אז אני לא יודעת. אני צועדת בדרך, והיא מזמנת לי כל מיני הרפתקאות. בגדול אני ממשיכה במה שאני עושה עכשיו – ושמחה. אני מצפה שהעשייה שלי רק תלך ותגדל. ברוך ה' בתרבות היום יש הרבה יותר אפשרויות ממה שהיה פעם, ואנחנו גם יוצרים אותן במו ידינו.

"אני מגלה עם הזמן שהתביעה של הנפש ליצור ולנגן, או כל תביעה של נפש, גם אם היא לוקחת זמן, יבוא הזמן שלה, וזה יתגלה. לפעמים טוב שזה לוקח זמן, כי זו דרך לגלות עד כמה התשוקה אמיתית ועמוקה ולא סתם אופנה חולפת. זה גילוי גדול בשבילי. חשבתי שאם אני לא עושה את זה בגיל עשרים, אז זהו, זה ילך. אבל ככל שהזמן עובר, למרות האתגרים הגדולים והדרך הלא פשוטה, אני מגלה שזה רצון מאוד עמוק בתוכי, ואני מברכת עליו".

מהשירה והנגינה המיוחדת והעמוקה של יעל קבסה תוכלו להתרשם במופע משותף עם רוחמה בן יוסף בנמל תל אביב ביום רביעי, כ"ה בסיוון (14 ביוני). נוסף על כך תוכלו להכיר אותה ואת החלום הבוער בה בעמוד ההדסטארט שלה: https://did.li/y9IlC.