דמיינו שאתם נכנסים ללונה פארק, והוא הומה מעשרות אנשים. אתם מרימים מבט, רואים אנשים משייטים באוויר בכיסאות מעופפים או צווחים באנקונדה, וכבר מפנטזים על הרגע שבו תהיו אתם ממש שם למעלה.
ככה בדיוק התחיל יום שני האחרון. אני מתה על הלונה פארק, ואני עוד יותר אוהבת את הצ'ופר הקטן שיש לי בו, צמיד 'פטור מתור' שמעניק לי את האפשרות הנהדרת שלא להיצלות בשמש עם כל עם ישראל ולחזור הביתה בפרצוף מטוגן היטב ומזיע למדי, וכמובן גם חוסך לי את הסרבול הגדול של לעמוד (בעצם לשבת) בתור בכיסא הגלגלים.
אחרי שלקחתי את הצמיד בקבלה המשכתי עם חברה בלב מלא אושר לעבר המתקנים. רצינו להתחיל בכיסאות המעופפים. הבריזה למעלה מטורפת. מומלץ. ביקשנו מהאחראי שישריין לנו מקומות, ובסוף הסיבוב התקדמנו לעבר צמד כיסאות. כשהאחראים ראו שהתמקמנו הם באו לבדוק שהכול בסדר, ואחד מהם פנה לחברה שלי ושאל אותה: "היא בסדר, נכון?"
עניתי לו: "כן, אני בסדר גמור. תודה ששאלת". הציק לי קצת שהוא דיבר מעל הראש שלי, אבל לא התייחסתי. המשכנו הלאה למתקן הבא. כשהגענו לרכבת ההרים התופעה שבה וקרתה: "היא בסדר?" "כן, אני בסדר. תודה".
עמדתי שם ממש לידה והתלבטתי בין הרצון לקבור את עצמי לבין הרצון לומר: "היי! גם אני פה, ואני בהחלט יכולה לדבר", אבל בגלל הסיטואציה המשפילה לא הצלחתי להוציא מילה
ככה אנחנו עוברות ממתקן למתקן, והחוויה מטורפת. אני מתה על אקסטרים. התחושה הזאת של להיות תלויה בין שמיים לארץ כשרק קצת גומי ופלסטיק מחזיקים אותי במקום מדהימה בעיניי. אני תמיד גם ממש מפחדת, אבל הפחד רק עושה את החוויה מגניבה ומספקת יותר.
אבל הפעם בכל מתקן ומתקן ללא יוצא מן הכלל לא הפסיקו לשאול את חברה שלי: "היא בסדר? היא תסתדר? היא מסוגלת לעשות את זה?"
אני עמדתי שם ממש לידה והתלבטתי בין הרצון לקבור את עצמי לבין הרצון לומר: "היי! גם אני פה, ואני בהחלט יכולה לדבר", אבל בגלל הסיטואציה המשפילה לא הצלחתי להוציא מילה. היה לי מאוד לא פשוט. מצד אחד נהניתי מאוד, ומצד שני פשוט הרגשתי שקופה.
מאחר שלא היינו צריכות לעמוד בתורים, גם חזרנו אל אותם מתקנים כמה וכמה פעמים. בפעם השלישית בערך שעלינו על רכבת ההרים סוף-סוף המפעילה כבר פנתה אליי ושאלה אותי אם הכול בסדר, ולא דיברה רק מעליי.
הקטע הוא שאני זוכרת שממש הערכתי אותה באותו רגע, ורק אחר כך הבנתי שאשכרה הערכתי אותה על שהיא דיברה איתי. הכי פשוט וטריוויאלי בעולם כביכול, אבל זה ממש עזר לי לשמור על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לי באותו רגע. הרגע הזה היה חשוב לי, כי אחרי המחווה הקטנה הזו כבר היה לי קל יותר לעבור לכיוון חשיבה חיובי יותר, להבין שהכוונה שלהם הייתה טובה והשאלות נבעו מדאגה ולא מהתנשאות ורחמים.
אבל עדיין כאב לי שהרגשתי שקופה כל כך, שבעצם נתתי להם לראות בדיוק מה שהם ציפו, ולרוב הנחתי לחברה שלי לדבר במקומי ולא עמדתי על שלי ואמרתי מה שרציתי להגיד. ההתעלמות בעצם קצת נטלה ממני את המילים, נתנה לי הרגשה של חוסר ביטחון ויותר מכול – חוסר משמעות. במבט לאחור אני חושבת שהייתי צריכה להאמין בעצמי יותר, ולא להיכנס ישר למשבצת שייעדו לי אלא להראות להם שהבעיה היא רק ברגליים. שלא צמיד ה'פטור מתור' ולא הסדים וכיסא הגלגלים ואפילו לא הנכות הם מה שיגדיר אותי, ואני לא עוד ילדה מסכנה בכיסא גלגלים שאפשר לדבר מעליה. אני בן אדם בפני עצמי, ויש לי המון מה לומר.
תזכרו את זה גם אתם. גם כשאתם לא בכיסא גלגלים.
