הרב קובי בורנשטיין, מנהל התוכן של מרכז מורשת גוש קטיף, ובעבר חבר מטה המאבק נגד העקירה
יש משפטים שנשמעים ממש טוב, אבל כאשר מגיעים למציאות מתגלה עד כמה מסובך ליישם אותם בחיים. אחד מההיגדים הללו הוא המשפט "האמת והשלום אהבו". לכאורה מה הבעיה? אלו שני מושגים חיוביים, ומי לא אוהב אותם?
אבל מה קורה כשיש התנגשות ביניהם? אפשר לבדוק את היישום של המשפט הזה במציאות של ימינו אנו. ערב תשעה באב ברור שאני רוצה להרבות אהבת ישראל, אבל אנחנו כרגע בעיצומה של מחלוקת חריפה שעדין לא נמצאה הדרך לעשות שלום בתוכה, והאמת דורשת את שלה.
אני מרגיש זאת באופן אישי כאיש גוש קטיף. כל גופי זועק למראה העוול שמתגלה כעת ביחס הסלחני כלפי אנשי המחאה הנוכחית, בזרקור התקשורתי המלטף של רבים מכלי התקשורת המרכזית, בתמיכה של מערכת המשפט וביחס הסלחני של כוחות המשטרה.
אני זוכר היטב היטב מה היה במחאה של גוש קטיף. איך פעולות עצומות מרובות משתתפים בקושי זכו לסיקור תקשורתי, ואם כן, אז באופן ביקורתי ושקרי כולל הכפשות נוראיות. איך מערכת המשפט והמשטרה הפעילה אגרוף נוקשה מולנו בגיבוי ציבורי מלא. את העצורים והעצורות את הפצועים ועוד מראות קשים רבים.
הדבר החמור יותר בעיניי הוא הפרת הברית הישראלית. אנחנו בגוש קטיף הקפדנו שלא לקרוע את העם. היו לנו קווים אדומים ברורים. הצבנו לנגד עינינו כל הזמן את האחריות הלאומית מתוך מודעות לזכות הגדולה של דורנו לכינון מדינת ישראל. לפיכך היה לנו ברור שאיננו מערבים את צה"ל במאבק. ועכשיו מנהיגות המחאה המרכזית מובילה קו ששובר את הקוד הבסיסי של האחווה הישראלית, והיא עוד זוכה לגיבוי ולתמיכה של כלי התקשורת המרכזית.
זוהי האמת שלי, וכאוהב אמת אני משמיע אותה בקול רם וצלול. אבל השלום מה יהא עליו? אפשר לומר "עת מלחמה ועת שלום", וכעת זמן מלחמה. כעת חייבים לחולל שינוי כדי לתקן את העיוות. אני בוודאי רוצה שיתחולל שינוי, ויש לחתור אליו. אבל איך מתממש הרעיון של "האמת והשלום אהבו"?
לעניות דעתי ההוראה היוצאת מהיגד זה היא שבו זמנית גם בזמן אהבת האמת והשמעתה יש להחזיק ב'שלום'. כיצד אפשר לעשות זאת? כמו בהרבה דברים גם כאן הרב קוק מאיר לי את הדרך, ואלו עקרונות שמנחים אותי על פי תורתו:
- לזכור שהשלום הוא המטרה הסופית. שעם ישראל ייבנה מצירוף כל הכוחות הנמצאים באומה במציאת הדרך לשלום בין הכוחות השונים.
- לא להיגרר לעמדה נוחה של שחור ולבן. לעמדה המדמה שכל האמת והצדק אצלי. לזכור תמיד שעם כל הקושי והשקר (לפעמים אפילו רשע) שאני רואה בקבוצות אחרות בעם ישראל, רובו של הציבור מונע מרצון לבנות כאן מדינה ציונית יהודית וערכית.
- לפיכך גם בזמן המחלוקת הסוערת ביותר לדעת להמשיך לאהוב ולחפש את השלום תוך כדי עמידה על האמת הנוקבת.
מבחינתי לא מדובר בסוגיה תאורטית. כמנהל התוכן של מרכז קטיף עמדתי בפני דילמה זו בדרך שבה בחרנו לעצב השנה את כנס קטיף השנתי לאחריות לאומית, הנערך השבוע. מעצם הבחירה בכותרת של 'אחריות לאומית' אנו מאותגרים בכך בכל שנה, אבל מובן שהשנה האתגר היה גדול כפל כפליים.
ברור לי שגוש קטיף צריך להשמיע את האמת שלו לנוכח המציאות של ימינו. להציב את המראה האמיתית והברורה מול ההתנהלות שנחשפת עכשיו. להשמיע את התביעה המוסרית והערכית שעלתה עוד בימי המאבק על הגוש על הזהות היהודית של המדינה. תביעה שכעת מתגלה עד כמה היא עומדת בשורש המחלוקת על עיצוב הישראליות. ומצד שני, בוודאי ערב תשעה באב להשמיע את האמונה בעתיד של שלום ואחווה בעם ישראל.
איך פתרנו זאת?
אחת מדרכי הפתרון הייתה התצרף של נושאי המושבים למיניהם. במה יעסוק השנה כנס קטיף לאחריות לאומית? בחרנו לבנות את מהלך הכנס ממושבים העוסקים בליבת המחלוקת בחברה הישראלית הן בנושא הזהות היהודית והן בנושא הדמוקרטיה הראויה בישראל. בד בבד יצרנו גם מושב העוסק במגמות המנסות גם בימים סוערים אלו להמשיך ולחזק את הברגים שמחברים אותנו לעם אחד. גם אמת וגם שאיפה לשלום.
כנס קטיף הוא כמובן רק דוגמה אחת לניסיון שלנו ללכת לאור ההיגד המאתגר של "האמת והשלום אהבו". יהי רצון שנזכה כולנו להרבות טוב בעם ישראל לעת הזאת, ונזכה להפוך את המשבר הנוכחי לעת בירור נוקב ואמיתי; בירור שיפתח פתח לשיח של שלום על שאלות העומק של המדינה היהודית שיש לנו הזכות להיות חלק מבניה-בוניה. בכך נהיה מהמצפים לישועה ומהמתנחמים בבניין ירושלים והמקדש.
