רווח נקי

כל הורה מנוסה יודע כמה אנרגיות נדרשות כדי לשכנע נער ממוצע לשמור על הניקיון בחדרו או לעזור במטלות הניקיון בבית. ואם בבית המשימה אינה פשוטה, קל וחומר שבמוסד הלימודים היא אתגר של ממש. יעידו מנקי בתי הספר על מלחמתם הנואשת בכיסאות שאינם מורמים, בניירות שמצאו את מקומם על הרצפה, במסטיקים שהודבקו לכיסאות ובעוד לכלוכים רבים שנותרו מאחור לטיפולם המסור. העומס על צוותי הניקיון עולה בהתאם למספר התלמידים, ואפשר רק לשער את גודל האתגר שנוצר בישיבה התיכונית במעלות כאשר קפץ מספר התלמידים בשנתיים ביותר ממאה.

"הישיבה שלנו צמחה מ-220 ל-320 תלמידים בתוך שנתיים בקפיצה גדלה מאוד ופתאומית, וזה גרם לכאבי גדילה קשים במיוחד", מספר הרב אלעד ברוך, ראש הישיבה. "מצד אחד גדלנו ופרחנו, אך מצד שני נוצרו בעיות טכניות, ובהן עניין הניקיון. המנקות לא עמדו בעומס ולא יכלו לספק שירותי ניקיון מספקים בעקבות הגדילה במספר התלמידים. זה היה לא קל, ונאלצתי לנקות את השירותים בעצמי".

הרב אלעד ברוך: "התלמידים קודם כול נרתעו מהרעיון: מה, נהיה עכשיו מנקי שירותים?! כמו כן הם טענו שמדובר בניצול שלהם ובניסיון לחסוך כסף על חשבונם, מתוך מחשבה לכאורה שנכניס את הכסף לכיסנו. אבל פירטתי להם מה הם הולכים להרוויח מזה, אילו פעילויות וחוויות יקבלו, ובסוף הם השתכנעו"

ואולם המשבר לא ריפה את ידיו של הרב אלעד אלא להפך: הוא ראה בבעיה דווקא הזדמנות להעניק לתלמידים שיעור חשוב של הקניית כלים שימושיים לחיים וחוויה חברתית משותפת על ידי פתרון פשוט: התלמידים ינקו את בית הספר בעצמם. בתוך שנה התגייסו התלמידים למשימה גיוס מלא וגילו שבסופו של יום הם המרוויחים הכי גדולים מהשינוי.

"שייכות היא ערך מרכזי במיזם הזה", מספר הרב אלעד. "לפי החזון שלנו, הישיבה היא הבית, וההחלטה לאפשר לתלמידים לנקות את בית הספר בעצמם מלמדת אותם איך להפוך את הישיבה לבית שלהם, ואין שייכות גדולה מזו. כמו שאדם פרטי לא יסכים לחיות בבית שנראה כמו מזבלה ומלא בלכלוך, כך גם פה. כדי שהישיבה תהיה נקייה התלמידים צריכים לקבל עליהם שותפות ועזרה הדדית. זה שיעור גדול.

"השינוי הראשון שראינו אצל התלמידים הוא הרמת הכיסאות, וזה היה מאוד משמח. בדרך כלל התלמידים לא הקפידו להרים כיסאות בסוף היום כדי להקל על המנקה. אבל כשהם יודעים שמי שמנקים הם החברים שלהם או הם עצמם, יש בהם תחושת אחריות. רצינו להעביר את האחריות לתלמידים לצד השותפות והשייכות".

הרב אלעד ברוך: "כשהם באים לבית הספר כצרכנים או כלקוחות בלבד, הם נהיים מאוד פסיביים. אבל כשנותנים להם הזדמנות לפתח את עצמם, את הכישרונות שלהם, גם אם באומנות או במוזיקה, הכול יכול לבוא לידי ביטוי. זה משנה את פני הדברים. יש להם עוצמות, והן באות לידי ביטוי הכי טוב כשנותנים להם להנהיג"

איך שכנעתם את התלמידים להצטרף למיזם?

"היוזמה באה מההנהלה, ולאט-לאט הדבקנו את התלמידים בחלום הזה. הבנו בעצמנו והסברנו להם שזה יכול לאפשר להם עוד התנדבויות ופעילויות, כיוון שאת התקציב של הניקיון נוכל לשחרר לדברים אחרים. כך גרמנו לתלמידים להיות יותר יוזמים. הם לקחו את התקציב והתחילו להוביל מיזמים בעצמם. קבוצה של התלמידים הלכו לחלק מתנות לחיילים, למשל. יש גם קבוצה של תלמידים שבנו קפיטריה בכוחות עצמם".

אני מתארת לעצמי שהתגובות לא היו מאוד נלהבות כשהצגת את הרעיון.

"ההתחלה הייתה מאוד קשה", מסכים הרב אלעד, "היו תגובות שליליות מצד כל הגורמים. התלמידים קודם כול נרתעו מהרעיון: מה, נהיה עכשיו מנקי שירותים?! כמו כן הם טענו שמדובר בניצול שלהם ובניסיון לחסוך כסף על חשבונם, מתוך מחשבה לכאורה שנכניס את הכסף לכיסנו. אבל פירטתי להם מה הם הולכים להרוויח מזה, אילו פעילויות וחוויות יקבלו, ובסוף הם השתכנעו. גם הרשת גם לא האמינה שזה יצליח, מלבד המנהל האזורי, שתמך בי, וכך יכולתי להוציא את המיזם לדרך.

"קיבלתי גם תגובות זועמות מהצוות, שאף הם הרגישו שהם נעשים למנקים בעל כורחם, וגם ההורים התנגדו בתוקף. היה קושי לגייס אותם לחלום. אני זוכר שקיבלתי הרבה טלפונים, ושאלו אותי איך אני בכלל עושה דבר כזה. עניתי להורים שאני רואה כאן הזדמנות ואני יכול להשתמש באתגר הזה כמנוף להצלחה. הוכחתי להם שמדובר בתהליך. בסופו של דבר, כמו שאפשר לראות, הם סמכו עליי והחליטו לתת צ'אנס. כשיש לך דרך ואתה מציג אותה בטון בטוח, אנשים נרגעים".

איך זה עבד בפועל?

"התחלנו לשבץ את התלמידים בתורנויות", מסביר הרב. "ראינו שזה עובד הכי טוב כשמחלקים אותן לפי מחנך וכיתה: כל מחנך מקבל שבוע אחד ומקבל את הכיתה לחמישה ימים, ובכל יום תלמידים אחרים מטאטאים ושוטפים את בית הספר. תקציב הניקיון שהיה יוצא על חברת הקבלן הולך עכשיו לתלמידים, והם עושים בו התנדבויות ופרויקטים על פי רצונם. גם לנו כמוסד זה אפשר להגדיל את הפעילות החברתית ולהוסיף טיולים ושבתות. עשינו השנה ארבע שבתות במקום שתיים, וזה הבדל גדול".

מה זה נותן לתלמידים חוץ מכישורי ניקיון מועילים?

"זה הופך את התלמידים מלקוחות לשותפים. לקוח, כשמו, לוקח מה שהוא רוצה ולא לוקח מה שהוא לא מעוניין בו, אבל לא ממש אכפת לו. שותף לעומת זאת תמיד מברר איך לעזור למקום שהוא נמצא בו ואיך הוא יכול להביא לידי צמיחתו.

"בסופו של דבר השגנו תחושה של ערבות בין התלמידים, הימנעות מלכלוך, כי הם זורקים פחות על הרצפה, כיסאות מורמים, ישיבה נקייה והרבה תקציב פנוי שאפשר להפנות לפעילות חברתית ולהתנדבויות, שמשמחות את התלמידים. נוסף על כל זה התלמידים קיבלו גאוות יחידה".

אתה רואה את ההבדל בין ההתגייסות של התלמידים בתחילת המיזם לשותפות שלהם היום?

"כאבי גדילה הם הזדמנות להשתמש בבעיה כבמקפצה למקום אחר. עברנו מסע של שנה, ואפשר לראות בסופו שהתלמידים נעשו יותר מגויסים ונכונים. זה נשמע מצחיק, אבל בסוף השנה, לקראת הטיולים, בגלל הרצון לקבל תקציבים היו שתי קבוצות של תלמידים שממש רבו על תורנות ניקיון, מי ישובץ בחודשיים האחרונים של הלימודים. אפשר לראות איזה תהליך עומק הם עברו".

יש עוד מוסדות שלמדו מכם את הרעיון?

"אני מכיר עוד מוסד שעשה את זה בנהרייה, אבל שם עצרו אחרי חודשיים. צריך המון התמדה, לראות את הדרך עד סופה ולהיות משוגעים על הרעיון".

זו תהיה מסורת?

"כן", משיב הרב אלעד בהחלטיות, "אני רואה את המיזם הזה נמשך בעתיד, הוא לחלוטין יהפוך למסורת. כמובן נדייק, נעשה שינויים, נחשוב איך עושים את זה טוב יותר ואיך משכללים את היוזמה הזו. אבל לא באנו לשים פלסטר זמני. סללנו דרך ארוכה שגם התלמידים הבאים יוכלו ללכת בה.

"לפני שלוש שנים, במיזם אחר שניהלנו, ראינו שתהליכים חשובים ועמוקים דורשים זמן. אז מחזרנו פחיות: התלמידים אספו 400,000 פחיות, ומהכסף שהרוויחו מהפיקדון כתבו ספר תורה. זה נמשך הרבה זמן והיה לא פשוט, אבל בסופו של דבר זה השתלם".

תלמידים שמנקים בעצמם את בית הספר שלהם – זה לא ממש מתיישב עם התאוריה שמדובר בדור בטלן ומפונק.

"אני לחלוטין לא מסכים עם האמירה שהדור של בני הנוער הוא דור עצלן או בטלן", הרב אלעד מתנגד בתוקף. "בכל טיול שאנחנו הולכים אליו אני קולט את ההתנהגות האחראית ומגדילת הראש שלהם. בבישול, במסע, במש"צים. פשוט צריך לתת להם להוביל.

"כשהם באים לבית הספר כצרכנים או כלקוחות בלבד, הם נהיים מאוד פסיביים. אבל כשנותנים להם הזדמנות לפתח את עצמם, את הכישרונות שלהם, גם אם באומנות או במוזיקה, הכול יכול לבוא לידי ביטוי. זה משנה את פני הדברים. יש להם עוצמות, והן באות לידי ביטוי הכי טוב כשנותנים להם להנהיג".

איך אתה מסכם את השנה הראשונה שבה הרעיון יצא לפועל?

"הכותרת, כמו שאמרתי, היא כאבי גדילה. כשעושים תהליכים לא מגיעים למקום מסוים אחד שרוצים להגיע אליו, אלא מקבלים מערך שלם. שינוי כזה הופך את התלמידים לבוגרים ואחראים יותר. ליוצרים בוחרים. מובילים ולא מובלים. זה המסר העיקרי שהם יוצאים איתו מהפרויקט.

"גם ההורים כבר מאוד מפרגנים וניגשים לזה בהומור. הם שואלים את התלמידים מתי כישורי הניקיון שלהם יבואו לידי ביטוי גם בסלון או במטבח בבית. משאלה של כל הורה. זה מדהים. היום, בעקבות הגדילה הניכרת במספר הפעילויות וההעשרות שהתלמידים מקבלים, הם מבינים שגם הרווח שלהם גדל.

"גם אני למדתי לקח חשוב מכל זה: קשה מאוד להזיז ארגון שלם, אבל אחרי שגורמים לשינוי, אי אפשר לדעת לאילו מקומות הוא יכול להגיע. זה מתחיל בדברים קטנים, בתלמיד שלומד לנקות מסדרון, אבל בסופו של דבר הוא יגיע לישיבת הסדר ולצבא, וההתמודדות שלו עם אתגרים תהיה אחרת. יש הרבה דברים נסתרים. רווחים שאולי לעולם לא אדע שהשגתי בתהליך הזה".

אמיתי צוריאל: "היו חברים שפחות התחברו ואהבו, אבל מי שכן מקבל את זה עליו עושה את זה בחיוביות ובשמחה. לי זה נותן חוויה טובה שנשארים בבית הספר אחרי הלימודים ועושים משהו חשוב. אני לקחתי את זה בטוב. אני מרגיש שאני ממש שומר על הניקיון, וגם רואה בזה הזדמנות להתגבש בכיתה"

שומרים על הניקיון

אני משוחחת עם אמיתי צוריאל, תלמיד בוגר כיתה ט', כדי להבין איך כל הסיפור הזה נשמע מהצד של התלמידים. "בהתחלה פחדנו שזה לא ילך ויהיה קשה לעשות את זה. שלא נצליח לעמוד בזה בכלל. תוך כדי השנה התרגלנו לפרויקט ונכנסנו לזה ממש. ברבאק, מה שנקרא. כל כיתה קיבלה עליה תפקיד גדול, שבוע של ניקיון, וזה מה שעשינו.

"הניקיון פתח לנו אופציה לעשות עוד פעילויות לעצמנו וגם לסביבה. עשינו על האש כיתתי, וגם רצינו להקים פרויקט של יוזמות בישיבה. ניקינו שלושה שבועות, ואז קיבלנו תקציב שבאמצעותו יכולנו לממש את זה. במהלך השנה השגנו עוד ועוד תקציבים".

לא כעסתם בהתחלה?

"לא. הסבירו לנו את העניין עם המנקות, ושאנחנו יכולים להרוויח את הכסף במקומן ולתרום לבית הספר. הבנו את זה די מהר, והסכמנו".

כל התלמידים שותפים מלאים?

"היו חברים שפחות התחברו ואהבו, אבל מי שכן מקבל את זה עליו עושה את זה בחיוביות ובשמחה. לי זה נותן חוויה טובה שנשארים בבית הספר אחרי הלימודים ועושים משהו חשוב. אני לקחתי את זה בטוב. אני מרגיש שאני ממש שומר על הניקיון, וגם רואה בזה הזדמנות להתגבש בכיתה. כל אחד מנקה עם חברים אחרים ומבלה איתם זמן שלא קשור ללמידה.

"אנחנו גם משתדלים יותר להקפיד על ניקיון, כי זה לא אנשים זרים שמנקים, אלו חברים שלנו. בסופו של דבר יש פה תלמידים שרואים בזה הזדמנות לעשות דברים גדולים. למדנו ממש איך בסוף הניקיון מגיעה התוצאה".