ברוך ה' התחלנו השבוע עוד שנה באולפנה, והאמת היא שהייתי מאושרת לחזור לחברות, לדשא ואפילו לכיתה. התחלתי שנה חדשה, את השנה האחרונה שלי בתיכון, השנה האחרונה שאוכל להבריז בה משיעורים, השנה האחרונה שבה אראה את חברות שלי בכל בוקר, השנה האחרונה שבה אני עדיין לא צריכה להחליט על הכול לבד, השנה האחרונה שבה אוכל לעבור במסדרונות של האולפנה ולהרגיש הכי בבית שיש. …

דמיינו שאתם נכנסים ללונה פארק, והוא הומה מעשרות אנשים. אתם מרימים מבט, רואים אנשים משייטים באוויר בכיסאות מעופפים או צווחים באנקונדה, וכבר מפנטזים על הרגע שבו תהיו אתם ממש שם למעלה.

ככה בדיוק התחיל יום שני האחרון. אני מתה על הלונה פארק, ואני עוד יותר אוהבת את הצ'ופר הקטן שיש לי בו, צמיד 'פטור מתור' שמעניק לי את האפשרות הנהדרת שלא להיצלות בשמש עם כל עם ישראל ולחזור הביתה בפרצוף מטוגן היטב ומזיע למדי, וכמובן גם חוסך לי את הסרבול הגדול של לעמוד (בעצם לשבת) בתור בכיסא הגלגלים.…

פסח, ריח הניקיונות באוויר, סמרטוטים מסתובבים בכל פנינה ובועות הקצף רוקדות בעליזות בדלי. הרחובות שקטים, ולעומת זאת בבית רמת הכוננות עולה: ההורים מפקדים על מבצע פסח ביד רמה וכולם מתייצבים. איש בל ייעדר.

ואני? בין סידור הבגדים בארון לניקוי הספרייה מוצאת את עצמי חושבת על עוד פן מסוים בניקיון, ניקיון אישי, הכנה פרטית לחג החירות.…