כשרק התחלתי להדריך פחדתי נורא. בכל זאת אני לא בדיוק המדריכה הסטנדרטית, ופחדתי שהמוגבלות הפיזית תיצור קושי גדול בקשר עם החניכות. הרי מי שמע על מדריכה שלא קופצת במורלים? על מדריכה שלא רצה בתופסת? על מדריכה שנעזרת בקביים ולפעמים אפילו בכיסא גלגלים? על מדריכה שצריך להיזהר שלא תיפול אפילו כשרק רוצים לחבק אותה?
לא ידעתי איך החניכות יקבלו את הנכות. את השונות. ובעצם איך הן יקבלו אותי.
נכנסתי להדרכה עם עוד ארבע חברות. הייתי הצלע החמישית במחומש ההדרכה שיצרנו לנו. אני זוכרת את פעולת הפתיחה: ישבנו כולנו במעגל אחד גדול, הידיים של כל אחת מהמדריכות האחרות כבר חיבקה חניכה. ואני? אני הייתי צריכה את הידיים שלי כדי לייצב את עצמי.
הסניף שאני מדריכה בו הוא סניף עוז שאנחנו היינו מחזור א' שלו, סניף לילדים בכיתות א–ג, מין קדם-סניף כזה, קצת כמו יסודי ותיכון. אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שאדריך בסניף, ועוד בסניף לקטנים, הייתי הולכת לחפש לי מישהו רציונלי יותר לדבר איתו.
אחת הסיבות המרכזיות שהתחלתי להדריך היא שמאחר שרוב החיים שלי סבבו סביב בתי חולים וכל מיני עניינים של לכאורה מבוגרים, יצא שחוץ מהאחים הקטנים שלי לא הייתה לי כמעט תקשורת עם ילדים קטנים. לא היו לי הכלים הבסיסיים ביותר של איך לגשת אליהם, וזה הפריע לי מאוד. למזלי לא הרבה אחרי שהגעתי למסקנה הזאת הציעו לי להדריך בעוז, וזה היה פתרון מושלם. מפחיד אבל יעיל.
התלבטתי לא מעט אם ללכת על ההדרכה, אבל בסוף החלטתי לאתגר את עצמי. אחד הדברים שמאוד הוסיפו לי היה שהחברות הטובות שלי הדריכו ועד היום מדריכות איתי, והדבר נתן לי תחושה כלשהי של יציבות בתוך ים הפחד.
כאמור, פעולת הפתיחה החלה באקורד קצת צורם. ראיתי את המבטים של החניכות נעים מהסדים לקביים ואליי, סדים, קביים, אני. עוד פעם ועוד פעם. אבל הפעולה עברה יפה. אומנם היו מבטים, אבל לזה אני רגילה. פחדתי שמישהי תיבהל ותתחיל לבכות מאכזבה או מבהלה, וכשהכול עבר בשלום אפילו יצאתי מהפעולה בהרגשה טובה. אבל ידעתי שחייבים לדבר על זה עם החניכות בהקדם האפשרי.
לכן באחת הפעולות הראשונות הושבנו את החניכות שוב במעגל כמו בפעולה הראשונה, אבל הפעם אני עמדתי באמצע. עמדתי וסיפרתי להם על הלידה המוקדמת. על הפגיעה ברגליים ועל ההשלכות שיש לה על החיים הפרטיים שלי. כשגמרתי לספר נתתי להן לשאול שאלות, ולשמחתי הן שיתפו פעולה.
הן שאלו אם זה כואב, אם אני זוכרת את הלידה שלי, אם אוכל ללכת רגיל אי-פעם ועוד. עניתי על השאלות כמיטב יכולתי: לא, זה לא כואב, ואני גם לא זוכרת את הלידה שלי, ואין לדעת אם אי-פעם אוכל ללכת רגיל. זה היה מדהים. דיברתי, והן הקשיבו. הסברתי, והן הבינו בבגרות ובאמפתיה רבות הרבה יותר ממה שיכולתי לקוות לו בכלל.
מאותו יום התנפץ המחסום השקוף שדומה שהיה בהתחלה. הקרח נשבר, והמון חום נכנס. למדתי להכיר את החניכות, להדריך אותן, ויותר מכול לאהוב אותן.
ואם אי-פעם תלכו ברחובות נריה ותראו בחורה על כיסא גלגלים שיושבות עליה שתי חניכות, אחת על כל ברך, ועוד אחת עומדת על הכיסא מאחור, טוב נו, אני מניחה שתוכלו לנחש מי אלה.
Lead:
אני זוכרת את פעולת הפתיחה: ישבנו כולנו במעגל אחד גדול, הידיים של כל אחת מהמדריכות האחרות כבר חיבקה חניכה. ואני? אני הייתי צריכה את הידיים שלי כדי לייצב את עצמי
