האמת היא שהתקופה עכשיו קצת נעה לי בין לחוץ-לחוץ לסופר-כיף. יש המון עומס, בכל זאת סוף י"א, אבל אם לומדים איך לעבוד נכון, התוצאה בסוף מדהימה. אחד הפתרונות שמצאתי לעצמי הוא לעשות לעצמי בין הריצה ממתכונת לבגרות עצירות קטנות וסתם לעשות דברים שאני אוהבת, להיפגש עם חברות (המון), להכין אוכל, לדבר עם אימא וגם לתת זמן לדברים שכיף לי לעשות.
תכלס אני עובדת לפי השיטה הזו כבר לא מעט זמן. היו לי כמה תקופות של אשפוז יום: הייתי מגיעה לבית החולים השיקומי אלי"ן שלושה בקרים בשבוע לכמה טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, שתפסו את רוב הזמן, אבל מכיוון שהיו הרבה מטופלים, לפעמים נוצר מצב שבין טיפול לטיפול היו גם שעות המתנה לא מעטות.
היו כמה אפשרויות לניצול שעות ההמתנה. יכולתי כמובן לצאת לאיזה מקום בירושלים עם אחד ההורים או מי שהיה איתי באותו יום, אבל זה כמעט מעולם לא קרה, כי הייתי עייפה אחרי הטיפולים ולא התחשק לי לצאת. כמו כן הייתה ספרייה בקומה התחתונה של הבניין, אבל נדירות הפעמים שהייתי ערנית מספיק לקרוא. וכמובן הייתה גם האופציה השלישית והמועדפת על רובנו: צמוד לחדר הטיפולים היה אזור שהיו בו כיסאות וטלוויזיה שפעלה תמיד, והיה אפשר לשבת שם ולצפות בעיקר בערוץ הילדים. בהתחלה זה מה שעשיתי, אבל מהר מאוד נמאס לי, והתחלתי לחפש אטרקציה אחרת.
בטיפולים עצמם הפיזיותרפיסטים תמיד ניסו לשכנע אותי לעמוד רק עוד קצת, ללכת רק עוד צעד, לעלות רק עוד מדרגה אחת. לא תמיד זה בא לי בטוב, וגם אם הייתי מסכימה, רמת ההתלהבות שלי לא הייתה בשיא. לעומת זאת ליד אותו שולחן יכולתי לבלות שעות בעמידה תוך כדי העפת דסקיות לכל עבר
יום אחד אני ואחד הדודים שלי גילינו בקומה השלישית שולחן הוקי אוויר. לקח לי זמן לתפוס את הקצב של המשחק, אבל מאותו רגע נדלקתי לגמרי. אפשר לומר שחצי מכיתה ז', בזמן שכל החברות שלי למדו בכיתה, אני עסקתי באומנות הרחפת הדסקית לתוך החור שבקצה הנגדי של השולחן. בסוף כל טיפול הייתי רצה לשם ומשחקת נגד היריב התורן.
בטיפולים עצמם הפיזיותרפיסטים תמיד ניסו לשכנע אותי לעמוד רק עוד קצת, ללכת רק עוד צעד, לעלות רק עוד מדרגה אחת. לא תמיד זה בא לי בטוב, וגם אם הייתי מסכימה, רמת ההתלהבות שלי לא הייתה בשיא. לעומת זאת ליד אותו שולחן יכולתי לבלות שעות בעמידה תוך כדי העפת דסקיות לכל עבר. בסוף הייתי חוזרת לטיפול בכוחות מחודשים ובטעם של ניצחון.
יצא לי להגיע לאלי"ן לא מזמן, ועברתי בקומה השלישית כדי לראות אם שולחן ההוקי אוויר עדיין שם. הייתי שמחה לכתוב שהוא ניצב שם במקומו, מוכר ונוסטלגי, אבל לצערי הוא כבר לא היה שם. היה לי קצת עצוב לגלות שהוא לא יוכל להיות שם בשביל אחרים מה שהיה בשבילי, אבל במבט שני גיליתי שנוספו משחקים אחרים, חדשים, והם מחכים שם לילדים אחרים, חדשים.
מרווח הנשימה הזה היה בשבילי אחד הדברים הכי משמחים באותה תקופה. כמה פשוט, ככה משמח. במקום לשבת מול הטלוויזיה באפס מעשה ולהשתעמם מצאתי משהו שעשה לי טוב וגרם לי ליהנות מכל יום של טיפולים ולהיזכר בו אחר כך בחיוך כאילו היה יום של כיף.
